ברטה השמנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברטה השמנה
Dicke Bertha.Big Bertha.jpg
ברטה השמנה
מדינה Flag of Germany.svg  גרמניה
שנה 1914
מערכה מלחמת העולם הראשונה
קליבר 420 מ"מ
אורך 5.88 מטר
אורך קנה 5.04 מטר (12 קליבר)
משקל 43 טון
צוות 285 חיילים‏[1]
סוגי תחמיש נפיץ
משקל פגז 820 ק"ג
זווית צידוד
זווית עלרוד 40° עד 75°
קצב אש 8 פגזים בשעה
מהירות לוע 400 מטר לשנייה
טווח מקסימלי 12.5 ק"מ

ברטה השמנה או ברטה הגדולה (גרמנית: Dicke Bertha) היה כינויו של תותח-על מטיפוס הוביצר מתוצרת קרופ שהיה בשימוש צבא האימפריה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. שמו הרשמי היה M-Gerät 14 Kurze Marine-Kanone. התותח הענק נבנה במיוחד על מנת להבקיע את הביצורים שהקימה בלגיה על גבולה עם גרמניה, שלב חיוני במימוש תוכנית שליפן הגרמנית לכיבוש צרפת.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון התותח החל לפי הזמנת משרד המלחמה של האימפריה הגרמנית, עוד בשנת 1904 לאחר לימוד אופן הפעלת ארטילריה כבדה לשבירת המצור בפורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה-יפן. במצור הפעילו היפנים אשר תותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ אותם עקרו מתושבתם הקבועה והשתמשו בהם לירי תלול-מסלול מול הביצורים, כך שהפגזים נפלו מלמעלה על גג הביצור.

בתחילה בנתה קרופ מספר אבות טיפוס, בעלי קליבר הולך וגדל. אילו נתגלו כמסורבלים מדי. משנתברר ניתן היה להניע אותם רק על גבי מסילת ברזל הם נזנחו.

התותח הסופי היה שונה מאבות הטיפוס שקדמו לו כיוון שיוצר תוך הקפדה על יכולת הובלה בכביש (בעל גלגלים ונגרר על ידי טרקטור, ולא על גבי מסילת ברזל), תפעול על ידי צוות קטן יחסית וקצב אש גבוה ככל האפשר. במרץ 1914 הודגמה הגרסה הסופית של ההוביצר בפני וילהלם השני, קיסר גרמניה ובכירים נוספים. התותח זכה לכינוי "ברטה השמנה" על שם אשתו של בעל מפעלי קרופ, ברטה קרופ.

עם פרוץ המלחמה באוגוסט היו מוכנים רק שני תותחים, אך ייצורם נמשך לאורך המלחמה. הופעתו הראשונה של התותח בשדה הקרב הייתה עם פרוץ המלחמה במתקפות על ביצורי לייז', נאמור ואנטוורפן בבלגיה וקו הביצורים בצפון צרפת. ההתקפה הצליחה לפורר את הביצורים וזיכתה את התותח בתהילה של "נשק פלא" (גרמנית: Wunderwaffe). יכולת "פלאית" זו נבעה מהסיבה שהביצורים נבנו בשנות ה-80 של המאה ה-19 מבטון לא מזוין. בהתקפה על ביצורי ורדן בפברואר 1916 כשלה ההפגזה, ולא הצליחה למוטט את הביצורים שנבנו מבטון מזוין, אך גרמה להם נזק. כישלון זה גרם להפסקת ייצור התותחים, לאחר שייוצרו בין 12 ל-18 פריטים.

מפעלי קרופ העשירו את הפלדה לייצור הקנה בכמות קטנה של היסוד מוליבדן. המוליבדן שהוסף לפלדה העלה את נקודת ההתכה של הפלדה ל-2,620 מעלות צלזיוס, כאלף מעלות יותר מעל נקודת ההתכה של ברזל. כן ביטל המוליבדן את תכונת הפריכות של הפלדה המתגלה בטמפרטורות גבוהות וגורמת להסדקותה. רק ב-1916, באמצעות הנדסה הפוכה של שרידי קני תותח גילו הבריטים שהפלדה של קרופ הכילה מוליבדן והחלו להשתמש בעצמם ב"פלדת מולי" לייצור שריונות טנקים[2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gerald V. Bull, Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP, E. S. Mittler, Herford, 1988
  • Herbert Jäger, German Artillery of World War One, The Crowood Press, ISBN 1-86126-403-8

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gamma-gerät, אחד מאבות הטיפוס של ברטה השמנה, שהוגבל לתנועה על גבי מסילת רכבת בלבד בשל גודלו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עובדות מלחמת העולם הראשונה
  2. ^ סם קין, הכפית הנעלמת, דביר 2013 עמ' 104-106