תותח פריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תותח פריז
מדינה Flag of Germany.svg  גרמניה
מערכה מלחמת העולם הראשונה
קליבר 211 מ"מ
מאוחר יותר 238 מ"מ
אורך קנה 28 מטר מחורץ + 6 מטר חלק
משקל 256 טון
צוות 80 חיילים
משקל פגז 94 - 120 ק"ג
מהירות לוע 1600 מטר לשנייה
טווח מקסימלי 130 ק"מ
הכנת פגז לירי

תותח פריז (גרמנית: Paris-Geschütz או Kaiser Wilhelm Geschutz, מילולית: תותח הקיסר וילהלם, על שם וילהלם השני, קיסר גרמניה) היה תותח-על שנבנה על ידי תאגיד קרופ במטרה לטווח את העיר פריז ממרחק 130 ק"מ (אזור יער קרפי Crepy). התותח הופעל על ידי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ממרץ עד אוקטובר 1918.

מטרה והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התותח לא יועד להרס תשתיות או למטרה צבאית אלא ללוחמה פסיכולוגית של הטלת מורא ופחד בלב אזרחים עירוניים. הירי הראשון של התותח, בשעה 7:18 בבוקר ה-21 במרץ 1918, עורר בהלה רבה. ביום שישי הטוב, 29 במרץ, פגע פגז פגיעה ישירה בכנסיית St-Gervais-et-St-Protais וגרם להרג 88 אזרחים ולפציעתם של 68. בסך הכול גרם התותח למותם של 256 מתושבי פריז ולפציעתם של 620.

לאור הצלחת התותח בהכבדה על מורל היריב היו נסיונות לבנות בעת מלחמת העולם השנייה את "תותח לונדון" ("וי 3"), אך הפרויקט נפסק לאחר שבעלות הברית הפציצו את אתר הניסויים בתותח הייעודי. עם זאת, פיתוח אמצעי ירי לטווח רחוק המשיכו להניע את הגרמנים לייצור רקטות ה-V-1 ו-V-2.

נתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבר התותח היה 210 מ"מ ולאחר ירי של 56 פגזים הורחב לכדי 240 מ"מ. אורך הקנה היה 28 מטרים של קנה מחורץ ועוד 6 מטרים קנה חלק. כל פגז שנורה במהלך ירי רצוף היה בקליבר גדול מעט מקודמו.

מפעלי קרופ העשירו את הפלדה לייצור הקנה בכמות קטנה של היסוד מוליבדן. המוליבדן שהוסף לפלדה העלה את נקודת ההתכה של הפלדה ל-2,620 מעלות צלזיוס, כאלף מעלות יותר מעל נקודת ההתכה של ברזל. כן ביטל המוליבדן את תכונת הפריכות של הפלדה המתגלה בטמפרטורות גבוהות וגורמת להסדקותה.‏[1].

משקל פגז היה בין 94 - 120 ק"ג, כל פגז נשא כ-7 ק"ג חומר נפץ ונורה למרחק 130 ק"מ, תוך הגעה לרום מרבי של 40 ק"מ ומהירות לוע של 1,600 מטר בשנייה (מעט פחות מפי 5 ממהירות הקול) ובכך השיג את נתוני הגובה, המרחק והמהירות הגדולים ביותר לכלי ירי עד המצאת ה-V-2. לצורך כל ירי בודד נדרשו 180 ק"ג אבק שריפה. זמן שהיית הפגז באוויר עד הפגיעה היה 170 שניות. דיוק התותח לא היה גדול והתאים למטרות בגודל עיר, כמו פריז. הטווח הגדול ביותר הושג בירי בזווית של 55°, כיוון שבזווית זו הגיעו הפגזים לשכבת אטמוספירה גבוהה יותר מאשר בירי בזווית 45° (שהיא, תאורטית, בהזנחת התנגדות האוויר, הזווית המיטבית לירי לטווח מקסימלי). בשכבה זו, הסטרטוספירה, האוויר דליל והתנגדותו קטנה וכך הושג טווח גדול יותר.[2]

משקל התותח היה 256 טונות והוא נישא על גבי מסילת ברזל ייעודית. לכל תותח היה צורך בצוות הפעלה ותחזוקה של 80 לוחמים, אשר השתייכו לצי הגרמני הקיסרי, כיוון שהתותח הוגדר כתותח ימי והשתמש בטכנולוגיות דומות לתותחי ספינות. על הכוח פיקד אדמירל. שלושה תותחים בלבד שימשו במהלך שבעת חודשי ההפעלה וככל הנראה הושמדו על ידי הכוחות הנסוגים, משום שכוחות ארצות הברית שתפסו את נקודת הירי לא מצאו להם שריד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Henry W. Miller, The Paris Gun: The Bombardment of Paris by the German Long Range Guns and the Great German Offensive of 1918, Jonathan Cape, Harrison Smith, New York, 1930
  • Gerald V. Bull, Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP, E. S. Mittler, Herford, 1988
  • Herbert Jäger, German Artillery of World War One, The Crowood Press, ISBN 1-86126-403-8

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סם קין, הכפית הנעלמת, דביר 2013 עמ' 104-106
  2. ^ קירוב ראשוני וחישוב נומרי של המסלול (המאמר מכיל בלבול נפוץ ומכנה את התותח "ברטה הגדולה", אף שמדובר בתותח אחר (בעברית)