תותח-על

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"שוורר גוסטב", תותח-על גרמני ממלחמת העולם השנייה

תותח-עלאנגלית: Supergun) הוא תותח בעל קליבר גדול במיוחד או אורך קנה גדול במיוחד. תותחי-על יוצרו על מנת לפגוע בעוצמה חזקה במיוחד במטרות רחוקות. כמו כן לתותח-על אפקט פסיכולוגי מרתיע על היריב. במהלך ההיסטוריה ניתן למנות שלוש תקופות בנושא זה: תותחי המצור הגדולים של תקופת הרנסאנס, תותחים שיוצרו במלחמת העולם הראשונה והשנייה והפרויקט המודרני שנקשר בשמו של המהנדס ג'ראלד בול, שביקש לייצר תותחי-על כתחליף לטילים.

ימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו אסטרטגיית המלחמה הבולטת הייתה עריכת מצור על עיר מבוצרת והבקעתה על ידי ארטילריה והסתערות. עם שיפור המגננה היה צורך לשפר גם את התותחים, שירו פגזים עשויים אבן בצורת כדור. שיטה אחת הייתה שימוש בכמות גדולה של אבק שריפה, אך שיטה זו התבררה כמסוכנת ביותר כיוון שגרמה להתפוצצות תותחים, שהרגו בהתפוצצותם את אנשי צוות התותח. אף המלך ג'יימס השני, מלך סקוטלנד נהרג בדרך זו.

הפתרון היה שימוש בכדורי אבן גדולים במיוחד, בקוטר של 50 ס"מ ויותר, שנורו מתוך תותחי ענק עשויים ברזל יצוק או ברונזה. אולם, העלות העצומה שבבניית תותחים כאלו והלוגיסטיקה המסובכת של הבאתם לשדה המערכה לא הוצדקה בעקבות ביצועיהם העלובים יחסית. הטכנולוגיה המתחרה, של ירי פגזי ברזל על ידי סוללת תותחים קלים יחסית הוכיחה את עצמה במבחן עלות/תועלת.

עם זאת המשיכו לבנות תותחי-על כאקט של גאווה ושל לוחמה פסיכולוגית. מבין תותחי-העל הידועים של התקופה ניתן למנות את "פומהארט פון שטייר" ("Pumhart von Steyr") שהוא תותח העל הגדול ביותר של התקופה, בעל קליבר 78 ס"מ, שירה כדור-אבן במשקל 690 ק"ג למרחק 600 מטרים תוך שימוש ב-15 ק"ג אבק שריפה; את "מונס מג" ("Mons Meg", מג ממונס) המוצג בטירת אדינבורו; "דול חריט" ("Dulle Griet") מהעיר גנט בבלגיה; את "תותח הצאר" ואחרים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם הראשונה היה הכוח הארטילרי הגדול ביותר שמור לתותחי-חוף קבועים במקומם שהותקנו בתוך ביצורים שהגנו על חופי בריטניה, יפן, ארצות הברית, צרפת ומדינות נוספות.

לקראת מלחמת העולם הראשונה ראה הצבא הגרמני צורך ביצירת כושר ארטילרי ארוך-טווח ובעל עוצמה, על מנת ליישם את תוכנית שליפן ולחדור את מעוזי הגבול המבוצרים של בלגיה. מתוך לימוד שיטת ההתקפה על פורט ארתור על ידי היפנים במלחמת רוסיה-יפן, בה השתמשו היפנים בתותחי-חוף בקוטר 280 מ"מ אותם עקרו ממקומם והשתמשו בהם לירי תלול-מסלול כך שהפגזים יפלו על גג הביצורים, ניסו הגרמנים לייצר הוביצר ייעודי למטרה זו. כך הוצג ההוביצר "ברטה השמנה", שירה תחמושת במשקל 850 ק"ג ובקוטר 420 מ"מ למרחק 12.5 ק"מ.

עד מהרה התברר הקושי להוביל את התותחים בדרכים ולהביאם במועד לקו החזית, לפיכך הם הוסבו לתותחים המותקנים על גבי קרונות רכבת ועל גבי אוניות קרב. התותח הגדול ביותר במלחמת העולם הראשונה היה תותח הרכבת "תותח פריז" הגרמני (תוצרת קרופ), שטיווח את פריז ממרחק 120 ק"מ.

גם צבא בריטניה עשה שימוש בתותחים לטווח רחוק, מעל גבי אוניות ורכבות. אולם שיטות ההפצצה מן האוויר שהשתכללו במהלך המלחמה הוכיחו, שוב, יתרון של גמישות, עלות ויעילות על פני התותחים הכבדים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מלחמת העולם השנייה נבנו בגרמניה (גם כן על ידי תאגיד קרופ) שני תותחי-על ייעודיים לניפוץ קו מאז'ינו הצרפתי, היו אלה ה"שוורר גוסטב" ו"דורה". גודל הקליבר שלהם היה 80 ס"מ (הקליבר הגדול ביותר מעולם שנעשה בו שימוש מבצעי), משקל כל פגז 7 טון והטווח היעיל שלהם היה כ-40 ק"מ. הם נעו על גבי מסילות ברזל שהונחו במיוחד על ידי צוות-הקמה ותחזוקה מלווה. למרות שלא נעשה בהם שימוש בפריצת קו מאז'ינו, הם היו יעילים במיוחד בחזית סבסטופול.

ב-1943 הורה היטלר לתכנן את "תותח לונדון" או V-3, תותח שיוצב בחוף קאלה ויטווח את לונדון ממרחק 153 ק"מ, תוך עקיפת עליונות ההגנה האווירית הבריטית. אולם אתר ניסויי השטח הותקף על ידי חיל האוויר המלכותי והרעיון נזנח.

רעיון תותח החלל וג'ראלד בול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט HARP
תותח הוביצר GC-45 עיראקי, תכנון: ג'ראלד בול
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'ראלד בול

ג'ראלד בול, מהנדס קנדי במקורו, ביקש לבחון אפשרות שימוש בתותח-על על מנת לשגר לוויין למסלול סביב כדור הארץ (כמו בסיפורו של ז'ול ורן, מהארץ לירח). בשנות השישים היה שותף בפרויקט HARP, פרויקט משותף לממשלות קנדה וארצות הברית, במסגרתו הצליחו לירות פגז במשקל 180 ק"ג לגובה 180 ק"מ. הפרויקט בוטל זמן קצר לאחר הצלחה זו, בשל רצונה של קנדה להיבדל מארצות הברית, שהסתבכה במלחמת וייטנאם.

בזכות הידע והניסיון שצבר תכנן בול את ה-GC-45, תותח 155 מ"מ המסוגל לירות לטווח של כ-40 ק"מ. בתותח נעשה שימוש על ידי עיראק במלחמת איראן-עיראק. כך גם נוצר הקשר בין בול לבין סדאם חוסיין, שליט עיראק.

ב-1988 החל בול לעבוד עבור חוסיין ב"פרויקט בבל" (Project Babylon). הרעיון היה לבנות את תותח-העל הגדול ביותר שיוצר אי-פעם ("בבל הגדול"). אורך הקנה היה אמור להיות 156 מטרים, הקליבר - מטר אחד. מטרת התותח הייתה מתן אפשרות להציב לוויין בחלל. באופן מעשי פירוש הדבר היה טווח ירי לכל נקודה בעולם. עד להשלמת "בבל הגדול" תכנן בול עבור הממשל העיראקי סדרת תותחי-על קטנים יותר, לטווחים ארוכים יותר מאשר טילי ה"סקאד" המיושנים יחסית.

השימוש בתותח עדיף על שיגור טיל בליסטי כגון הסקאד ממספר סיבות. ראשית, הדיוק הגבוה יותר; שנית, החום בראש הקרבי של טיל הסקאד גבוה מאוד ולכן יכול לפרק את החומר שבראש חץ ביולוגי או כימי ולהפוך אותו לבלתי-יעיל מבצעית; מנגד, חומו של פגז הנורה מתותח נמוך בהרבה ומאפשר יעילות גבוהה יותר כאשר משתמשים בנשק להשמדה המונית; שלישית, לפגז חתימת מכ"ם נמוכה מאוד והוא מסוגל לחדור מערכות הגנה אוויריות.

מאמצים בינלאומיים נעשו על מנת לעצור את הפרויקט, באנגליה נתפסו חלקים שהיו מיועדים לתותח ובמרץ 1990 חוסל בול, ככל הנראה על ידי המוסד[1][2].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויליאם לאותר, תותח-על - תעלומת חייו ומותו המסתורי של ג'ראלד בול, הוצאת מעריב, 1991
  • Smith, Robert Douglas; DeVries, Kelly (2005), The artillery of the Dukes of Burgundy, 1363-1477, Boydell Press, ISBN 9781843831624
  • Gerald V. Bull, Charles H. Murphy, Paris Kanonen: The Paris Guns (Wilhelmgeschutze) and Project HARP, E. S. Mittler, Herford, 1988
  • Smith, Robert D and Brown, Ruth Rhynas Bombards- Mons Meg and her sisters Royal Armouries Monograph 1 ISBN 0948092092

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]