ברייתא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בָּרַיְתָא היא מאמר של תנאים שלא הוכנס לסדר המשניות, ולכן נותרה חיצונית להן. פירוש המילה "ברייתא" בארמית הוא "חיצונית" – "בר" הוא "חוץ".

לא קיים כתב יד מקורי שנשתמר המכיל את כל הברייתות, ומן הסתם לא היה קיים מעולם כתב יד כזה. רוב הברייתות מפוזרות בתלמודים ומיעוטן מצוי בקבצים כמו התוספתא ומדרשי ההלכה.

את הברייתות המפוזרות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי ליקט מיכאל היגר וכינס את כולן בעבודתו אוצר הברייתות המקיפה עשרה כרכים.

כמו המשנה, גם הברייתא כתובה בתמציתיות, ללא פירוט, הרחבה וליבון, ולכן ברייתות רבות קשות ללימוד ללא פירוש או ידע מוקדם בנושא. ברייתות מובאות בתלמוד, בין השאר, לחיזוק או סתירה של דברי אמוראים, להבאת סתירות בין משנה לברייתא ויישובן. ברייתא יכולה גם לסייע בפרשנות של משנה קיימת, או להשלים ידע חסר במקרה שלא קיימת התייחסות של המשנה לנושא.

לפי כללי הלימוד של חכמי התלמוד, הברייתא היא מקור תנאי שווה ערך למשנה, ובמקרה של מחלוקת אין סיבה להעדיף אחת על השנייה. עם זאת, ישנן ברייתות אשר איננו יודעים מי אמרן ומה הייתה סמכותו של האומר. כמו כן, חלק מהברייתות היו פחות מוכרות מהמשניות‏[1] ובנוסחאותיהן היה יותר חשש לשיבושים, ועל כן האמוראים מעדיפים לעתים את דברי המשנה (תלמוד בבלי פסחים צ"ט, ב').

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעתים הגמרא דוחה את דעותיהם של אמוראים באופן מהיר וללא נסיונות נוקשות ליישב את דעתם (כשהיא משתמשת במילים: 'תיובתא דרבי פלוני תיובתא', הכוונה שדבריו של האמורא נדחו לגמרי ואין תירוץ לקושיה נגדו). הדבר נובע מכך שהגמרא הגיעה למסקנה שאותו אמורא פשוט לא הכיר את אותה הברייתא, ולכן אמר את מה שאמר (שאם היה מכיר את הברייתא, גם הוא לא היה טוען את מה שטוען). לא כן הדבר עם המשניות, ששם הגמרא בטוחה בוודאות שהאמוראים מכירים את דברי המשנה, ולכן היא מיישבת את דברי האמוראים גם שנראים סותרים לגמרי את אותה המשנה.