משנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות חז"ל
Talmud set.JPG

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

חלקי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שורות מכתב יד קאופמן: מסכת אבות, פרק א', משנה ו' ומשנה ז'. כתב-היד, שנחשב לאחד מכתבי-היד החשובים ביותר של המשנה, מתוארך לסביבות המאה ה-12.

המשנה מחולקת לשישה סדרים (ש"ס):

נהוג להשתמש בראשי התיבות של הש"ס, זמ"ן נק"ט, כדי לסייע בזיכרון סדר זה.‏[1]

כל סדר נחלק למסכתות – 63 סך הכול. כל מסכת נחלקת לפרקים. כל פרק נחלק לקטעים הנקראים "הלכות" (השם המקובל בעבר) או "משניות" (הביטוי הרווח היום). בעוד שחלוקת הפרקים קבועה יחסית וזהה ברוב כתבי היד, חלוקת ההלכות הרבה יותר נתונה למחלוקת בין כתבי היד השונים, ונראה שלא הייתה בה אחידות מעולם. גודלם של הפרקים אינו שונה מאוד מאחד לשני, ונראה שזה היה שיקול עיקרי בחלוקת הפרקים, ולא רק החלוקה העניינית[דרוש מקור].

במשנה יש 523 פרקים, אולם ברוב המהדורות המודפסות כיום היתוספו הפרק הרביעי של מסכת ביכורים, שבמקורו היה חלק מהתוספתא, וכן "פרק קניין תורה" שנהפך לפרק השישי של מסכת אבות.

מסכתות הש"ס
זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות
ברכות שבת יבמות בבא קמא זבחים כלים
פאה עירובין כתובות בבא מציעא מנחות אהלות
דמאי פסחים נדרים בבא בתרא חולין נגעים
כלאיים שקלים נזיר סנהדרין בכורות פרה
שביעית ראש השנה סוטה מכות ערכין טהרות
תרומות יומא גיטין שבועות תמורה מקואות
מעשרות סוכה קידושין עבודה זרה כריתות נדה
מעשר שני ביצה עדויות מעילה מכשירין
חלה תענית הוריות תמיד זבים
ערלה מגילה אבות מדות טבול יום
בכורים מועד קטן קנים ידיים
חגיגה עוקצים

סגנון המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשון המשנה דחוסה, יש המשווים אותה ללשון שירה. המשנה נאמרה בעל פה, והיא מלאה באמצעים לשוניים, צורניים, ותוכניים המקלים על הזיכרון.

בחלק מן המקרים ההלכות במשנה הן חד-משמעיות, אך במקרים רבים מובאות במשנה כמה דעות חלוקות ללא הכרעה ברורה. לעתים רחוקות מפרשת המשנה את טעמי ההלכה, או מביאה ויכוח הלכתי. נדירים המקרים שבהם כוללת המשנה אמירות שאינן הלכתיות כלל ועיקר.

לעתים המשנה גולשת לדון בענייני אגדה.

המשנה הפותחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשם הדגמה למבנה הבסיסי של המשנה, מובאת כאן המשנה הפותחת את הש"ס, הדנה בזמן קריאת שמע של ערבית. ניתן ללמוד מהמשנה הראשונה רבות על אופי המשנה כולה.

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן,
עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה.
אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר – חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא זוֹ בִלְבַד: אֶלָּא כָּל מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת" – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה.

סדר זרעים, מסכת ברכות, פרק א', משנה א'

במשנה זו מובאת מחלוקת בת שלוש דעות שונות לגבי סוף זמן קריאת שמע. כיון שהייתה טקסט שנלמד בעל פה, המשנה ערוכה לעתים בצורה של דיאלוג או שאלות ותשובות, ומרבה להביא מחלוקות בלא פסיקה הלכתית. המשנה גם אינה מציגה חומר רקע לנושאים הנידונים בה, כמו העובדה שיש להגיד בכל ערב ובכל בוקר קריאת שמע, או בכלל הגדרתה של קריאת שמע ומדוע יש לקרוא אותה, מאחר שכל אלו מובנים מאליהם למנסחי המשנה, ולכן משנה זו פותחת רק בשאלה, "מאימתי?".

התשובות המובאות לשאלה מתי יש לומר את קריאת שמע מבטאות את המתח של המשנה בין הישן לחדש. הן אינן ניתנות באמצעות ציון זמן טבעי כמו צאת הכוכבים או שעות היום, אלא על פי נוהג שהתקיים על ידי הכוהנים. החוקרים חלוקים אם אמירת שמע בערב הייתה נהוגה בקרב הכוהנים בבית המקדש, או שמא הייתה נהוגה לאחר מכן. אולם בלא צל של ספק, קושרת המשנה בין אמירת שמע לבין המקדש שחרב כמאה חמישים שנה לפני חיבורה, ומבטאת את המתח שקיים פעמים רבות במשנה בין חידוש לבין שימור. המשנה מארגנת מחדש את סדר החיים היהודי בעולם שבו בית-המקדש כבר חרב, והפולחן אינו נמצא בידי הכוהנים אלא בידי כלל ישראל. מאידך, המשנה קושרת את אורח החיים המתחדש ומעגנת אותו באורח החיים הישן, לכן המשנה כבר בפתיחתה מעגנת את סדר היום החדש על פי הסדר שהיה נהוג בבית המקדש.

תרבות המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעיין בפיסקה הראשונה של המשנה נחשף מיד למרכיב שיאפיין אותה עד לפסקה האחרונה שלה- המחלוקת. מאפיין זה של המשנה הפך למרכיב המרכזי של כל ספרות חז"ל: מדרשי ההלכה, מדרשי האגדה והתלמוד. סוג זה של ספרות היה בזמנו פריצת דרך של ממש, שינוי מהותי בדפוסי המסירה של המחלוקת- שלא ניתן כהלכה ברורה למעשה אלא כקובץ של דיונים ומחלוקות. המחלוקת מייצגת מפנה עמוק ממודל הנביאים למודל החכמים. הנביאים משתיתים את סמכותם על התגלות ישירה מפי האל, עובדה המונעת מחלוקת - יש רק דבר אלוהים אחד ואמת אחת ואם קימת מחלוקת בין שני נביאים, סימן לכך שנביא אחד הוא שקר. לעומת זאת, החכמים שואבים את סמכותם מהיותם פרשנים, סמכותם נגזרת מכך שהם אמונים על המסורת והעברתה לציבור ומכאן גם יכולתם לפרש ולדרוש אותה. לכן מחלוקת בשמם של פרשנים מתחייבת, כיוון שאין הם מדברים בשמה של התגלות. המשנה מסמלת עידן חדש של תלמוד התורה שלא מדבר עוד בשמם של נביאים אלא בשמם של חכמים, ומקום יצירת התרבות החדשה היא בבית המדרש.‏[2] העובדה, שעורכי המשנה והתלמוד ומאמרות חז"ל השונים פעמים רבות הציגו את המחלוקות השונות בין החכמים לא פתורות והביאו אותן לקורא כפי שהן ללא פתרון הלכתי, מבטאת את ערך הסובלנות ביחס להלכה היהודית במלואו. העובדה שלדורות ניתן לעיין בדפוסי מחשבה שונים ביחס לסוגיה הלכתית ממשיכה ליצור פתח להלכה שיכולה להשתנות בהתאם לנסיבות ולצורכי השעה וכן בבחירת רב זה או אחר שמבטא את התאמת ההלכה לאדם הפרטי והקהילה. כך גם, כאשר נערך בספרות חז"ל ויכוח הלכתי שנפתר לפי דעה אחת המקובלת על פי רוב, יבוא לצידה מגוון הדעות כולו בשעת הדיון והמבטא את הדעה או הדעות שלא התקבלו בפתרון. הדבר נועד כדי להעניק את הפתח לשינוי ההלכה לעתיד לבוא כשדעת הרוב תטה אחרת. בעקבות הגישה של ספרות חז"ל המייצגת פלורליזם ופתיחות התעורר בלבול לגבי הלכה למעשה, שכן לעתים קרובות לא נמצאה הלכה ברורה בנושאים שונים אותן לא התירו המשנה, התלמוד וספרות החכמים. בימי הבינים החלה להסתמן תפנית ביחס להלכה ובצורך בהלכה פסוקה וברורה ומתחילים להכתב קודקסים הלכתיים לגבי כל נושא. דוגמאות לכך ניתן למצוא במשנה תורה של הרמב"ם, בספר החינוך ומאוחר יותר בשולחן ערוך. למרות השוני והצורך בהלכה ברורה, עד היום ממשיכים להשתמש במתודה של הדיון ההלכתי בבית המדרש "החברותא" כפי שמוצגת בכתבי חז"ל, כדי להבין את עומק המתודה לדרישת הלכה, פילפול בתורה ובאופן קביעת ההלכה בעבר וכיום.

המעבר ללימוד בסגנון של משניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החוקרים סוברים שדרך המדרש קדמה לדרך המשנה. הם מבססים זאת על ראיות פנימיות בחז"ל ועל דברי רב שרירא גאון. הרב יצחק אייזיק הלוי, מראשוני חוקרי התלמוד, חולק וסובר שדרך המשנה הייתה מאז ומעולם. גם אברהם גולדברג, סבור כך, והוא מבסס את דבריו על מגילת המקדש, מעין תורה שבעל פה איסיית שאינה מתבססת על דרשת הפסוקים, והוא מניח שגם לפרושים הייתה תורה שבעל פה שכזו.

בין החוקרים הסוברים שדרך המדרש קדמה שוררת מחלוקת בנוגע לתיארוך המעבר ולסיבות שהביאו אליו. לגבי התיארוך, ההשערות נעות החל מתחילת ימי בית שני (רס"ג) ועד לתקופת יבנה, אחרי חורבן הבית (אלבק). השערות נוספות הן תחילת תקופת הזוגות (אפשטיין), מותו של רבן גמליאל הזקן (רד"צ הופמן) ועוד.

דעות רבות נאמרו בקשר לסיבות שהובילו למעבר, ונראה שמדובר בצירוף של כמה מהן:

  1. הקושי ללמוד על פי הפסוקים, כיוון שמצוות שונות נזכרות בכמה מקומות בתורה שבכתב.
  2. ריבוי ההלכות שאינן מעוגנות במקרא, מפני שהן תקנות חז"ל או שנתקבלו במסורת.
  3. ידיעותיהם של הכהנים במקדש ביחס להלכות העבודה פחתו מסיבה כלשהי. החכמים נאלצו ללמדם הלכות אלה וכך נוצרו קובצי הלכה של עבודת המקדש. בהמשך זה התפתח לנושאים נוספים[דרושה הבהרה].
  4. "לימוד כזה הוא מלאכה כבדה, כי הוא לבד מעשה הזיכרון וכמעט אין חלק בו לכח ההיקש וההגיון, ואיך יחזיקו בו באורך הימים אנשי בית יעקב הנודעים מאז לאנשי בינה ויש בהם כוח לעמוד בהיכל הפנימי של ההגיון ועומק המחשבה, להוציא חדשות ונצורות, לדמות דבר לדבר, לטחון סלעים זה בזה ולהקים מגדלות! ומלבד שהנפש היפה תגעל בלימוד זכרוני כזה..." (זכריה פרנקל, דרכי המשנה)
  5. הצדוקים ערערו על חלק מן ההלכות שאין להן מקור בתורה. כתוצאה מכך הסתירו חכמים את מקור ההלכות, כדי שלא יהיה מקום לערער.
  6. אנטיוכוס גזר על מי שיימצא בידו ספר התורה, אך לא גזר על לימוד ההלכות בלא ספר התורה.
  7. גזרות הרומאים נבעו מחשד שלהם ביחס לתורה. המשנה נערכה כדי להבהיר שאין מקום לחשדות אלה.

סיבות אלו ככל הנראה גרמו למעבר איטי לדרך המשנה, עד שדרך זו הפכה למרכזית ודרך המדרש למשנית.

עריכת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב כלשהו הוחלט על קיבוץ ההלכות שנאמרו עד אז בלשון חופשית, לטקסט אחיד ומחייב שיהווה קאנון של כל העם היהודי. לעריכה היו ככל הנראה שלבים רבים, בין החוקרים קיימים חלוקי דעות בנוגע לחלקו של כל דור בעריכה. המוסכם על כולם הוא שעיקר העריכה התבצעה בדור ר' עקיבא ותלמידיו (בעיקר ר' מאיר) והסתיימה על ידי רבי יהודה הנשיא, "רבי", שהיה תלמיד של כל תלמידי ר' עקיבא.

החוקרים והחכמים לאורך כל הדורות, הוכיחו שבמשנה משובצות משניות קדומות (הרבה לפני זמן ר"ע) ולפעמים אפילו קובצי משנה שלמים (אולי אפילו מסכתות). ברור שרבי השתמש במשניות שהיו לפניו, ולא רק כתב בעצמו, אם כי לא ברור באיזו מידה מדובר ביצירה שלו ובאיזה מדובר בחומרים קדומים. קיימים קשיים ושאלות רבות בנוגע לעריכת המשנה. הקשיים כוללים:

  • השמטות- נושאים חשובים רבים שלא הוכנסו למשנה או שמוזכרים בה בקושי (ברכת המצוות, חנוכה, הלכות ציצית ותפילין, עיבור השנה, גרות מילה ועוד ).
  • חוסר עקביות בסידור המשנה (שילוב בין דרך אסוציאטיבית לדרך תימטית וכדומה). משניות שמופיעות כמה פעמים, משניות חשובות שמופיעות בסוף נושא או משניות זוטרות המופיעות בתחילתו ועוד.
  • חוסר עקביות בפסיקת ההלכה (מתי מובאת דעה כ"סתם משנה" ומתי בצירוף שם החכם, מתי הובאו כל הדעות ומתי רק חלק).

לחלק מהשאלות לא נמצא פתרון עד היום, אך החוקרים מנסים לענות בשיטותיהם. חוקרים רבים פותרים את הבעיות בגישה פילולוגית לפיה רבי היה כבול לנוסח שהיה לפניו והוא לא רצה לסטות ממנו (אלבק). חוקרים אחרים סוברים שרבי דווקא ניסה לפסוק הלכה, עד כמה שהיה יכול, על פי מה שהוכרע בבית דינו, ומכאן נוצרו הבעיות (אפשטיין). טיעונים פילולוגיים נוספים מועלים על ידי חוקרים אחרים.

גישה אחרת טוענת שרבי ניסה ליצור טקסט קל לזיכרון בעל פה, וזאת הסיבה לקשיים שיש בו, גם גישה זו לא מספקת מענה לשאלות אחרות.

החוקר אברהם גולדברג טוען שהשיקולים שהובילו את רבי היו שיקולים פדאגוגיים של הסברה טובה ועושר השיטות.

גישה חדשנית הצוברת תאוצה בעשורים האחרונים נקראת "הגישה הספרותית". על פי גישה זו, רבי ערך את המשנה תוך שימוש באמצעים ספרותיים כמו "פתיחה מעין חתימה", תקבולות, משחקי מילים ועוד. פענוח של האמצעים הספרותיים ישפוך אור נוסף על הבנת המשנה ועל הנושא הנידון בה. הדוגלים בגישה זו טוענים כי אין אפשרות לנתק בין תוכן המשניות לבין צורת העיצוב שלהם. בין הלומדים בגישה זו אפשר למנות את ד"ר אברהם וולפיש שאף הקדיש לכך את עבודת הדוקטורט שלו.

רוב דברי התנאים לא נכנסו למשנה. דברי תנאים, שלא הוכנסו למשנה, מכונים ברייתא (חיצוני). בנוסף למשנה קיימים קבצים נוספים של דברי תנאים, בהם התוספתא, אשר נערכה על פי אותו סדר כמו המשנה, ומדרשי ההלכה דוגמת מכילתא דרבי ישמעאל, המכילתא דרשב"י, ספרא, ספרי במדבר, ספרי זוטא במדבר וספרי דברים, מכילתא לדברים וספרי זוטא דברים. ברייתות רבות נוספות משוקעות בתוך קבצים אמוראיים דוגמת התלמוד הבבלי, ההתלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה. ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו.

כתיבת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ההלכה בתקופת חז"ל היה מקובל ללמוד במתכונת של שינון, מבלי להעלותה על הכתב, ועל כן היא כונתה 'תורה בעל פה'. ניתן למצוא עדויות רבות במקורות חז"ל לכך שתלמידי החכמים ידעו את המשנה בעל פה. כפי הנראה, המשנה לא נלמדה מן הכתב אלא מתחילת תקופת הגאונים, כאשר רבו ההלכות ונכתבו התלמודים. יש דעות במסורת התולות את כתיבת המשנה בקשיי החורבן והגלות, אך אין לדבר סמך במקורות.

ישנם חוקרים הטוענים שהמשנה אומנם לא נלמדה מן הכתב בבית המדרש, אך הלומדים נהגו לרשום לעצמם רשימות בבית לשינון עצמי. ניתן למצוא לכך סימוכין מסיפורים שונים בתלמוד על "מגילות סתרים" שנכתבו בימי התנאים ונמצאו בתקופה מאוחרת יותר.‏[3]

בתלמוד אומר רבי יוחנן, כי: "סתם מתניתין (משנה) רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכלהו אליבא דרבי עקיבא." (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א') בפשטות משמע כי כל אחד מחיבורים אלה נכתב על פי תורת אותו תנא, אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי אותו תנא, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של אותו תנא.‏[4]

לימוד המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלתר קציזנה, שני יהודים באים בימים קוראים במשנה בבית הכנסת, פרט מתוך "פינסק: פורטרט" (Portraits of Pinsk, Poland), פורסמה 1924

בימים שלאחר עריכת המשנה, היא הפכה לקובץ הלכתי דומיננטי, ושינתה את פני עולם לימוד ההלכה. מקובל לציין את המעבר בכינוי חכמי התקופה: עד ימי המשנה החכמים נקראו תנאים, ולאחר חתימת המשנה נקראו החכמים אמוראים. האמוראים בבבל ובארץ ישראל למדו את ההלכה בהתאם למשנה ואסרו על עצמם לחלוק על דברי התנאים.

לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד - התלמוד. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הארצישראלי ('הירושלמי'), המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

בנוסף לתפקידה ההלכתי, משמשת המשנה כיום במחקר גם כמקור ידע לגבי אורחות החיים ולגבי השפה של התקופה שבה נכתבה.

כתבי יד של המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב כתבי היד של המשנה הם מהמאה ה-13 ואילך, ורק מספר כתבי יד מוקדמים יותר קיימים בידינו כיום. העתיק מכולם והחשוב שבהם הוא כתב יד קויפמן, שזמן כתיבתו מוערך למאה ה-11-12 לספירה. זהו כתב יד המכיל את כל נוסח המשנה למעט דף אחד,‏[5] בתוספת ניקוד שככל הנראה התווסף מאוחר יותר. כתב היד שוכן כיום בספרית האקדמיה למדעים בבודפשט.

כתב יד נוסף הוא כתב יד פַּרמה, המכיל אף הוא את כל נוסח המשנה, אשר נכתב ככל הנראה במאה ה-11 באיטליה. החלק הראשון של כתב היד מנוקד ניקוד מלא, והשאר בניקוד חלקי. גם בכתב יד זה משערים שהניקוד התווסף מאוחר יותר. ניקודו הוא "ספרדי", כלומר הוא נוטה לבלבל בין פתח לקמץ ובין צירי לסגול. כתב יד מאוחר יותר הוא כתב יד קיימברידג' לו (Lowe) משנת 1350 לספירה לערך. כתב יד זה אינו מנוקד.

כתבי יד מוקדמים, אם כי חלקיים, הם כתבי יד שנמצאו בגניזה הקהירית, שחלקם הוא עוד מימי הגאונים.

מפרשי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשנה נכתבו פירושים רבים, אם כי פחות מאשר לתלמוד הבבלי. סיבה אפשרית אחת לכך היא שהבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית. סיבה אפשרית אחרת היא שהתלמוד הבבלי הפך להיות הנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף והרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים.

פירושים קלאסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פירוש המשניות לרמב"ם (1138 - 1204). הפירוש נכתב במקור בערבית יהודית. התרגום העברי שנעשה בימי הביניים (על ידי מתרגמים שונים לסדרים שונים במשך כמה מאות שנים) מצורף למסכתות הש"ס במהדורת ש"ס וילנה. תרגום חדש לפירוש הרמב"ם נכתב בימינו על ידי הרב יוסף קאפח, מכמה כתבי יד, ובהם כתב ידו של הרמב"ם עצמו (שקיים היום בספריות של האוניברסיטה העברית בירושלים ושל אוניברסיטת אוקספורד).
  • פירושו של רבי עובדיה מברטנורא (1450 - 1510), הידוע כפירוש הרע"ב (נקרא "פירוש הרב" או "הברטנורא" בשפת הלומדים). זהו הפירוש היסודי ביותר על המשנה (בדומה לפירושו של רש"י לתורה ולתלמוד), והוא מבוסס בעיקר על פירושיהם של רש"י (על התלמוד) והרמב"ם. פירוש זה מופיע ברובן המכריע של מהדורות המשנה, והוא הפירוש הנפוץ ביותר למשנה מבין הפירושים הקלאסיים.
  • הפירוש "תוספת יום טוב" לרבי יום-טוב ליפמן הלר (1579 - 1654), נכתב כ"תוספת" לפירוש הרע"ב (בדומה ל"תוספות" על פירושו של רש"י לתלמוד), ונדפס בחיי המחבר. פירוש ארוך זה, או קיצורו ("עיקר תוספות יום טוב") נדפס ברוב מהדורות המשנה לצדו של פירוש הרע"ב. זהו פירוש רחב יותר מפירוש הרע"ב, ועוסק גם בקושיות ותירוצים על המשנה, וכן בקביעת הנוסח המדויק של המשנה.
  • הפירוש "מלאכת שלמה" לרבי שלמה עדני, שמופיע במהדורת וילנא ("משניות עם ע"ג פירושים") הוא פירוש מעמיק, ושונה מהאחרים בכך שהוא חותר לפשוטה של המשנה גם במקומות שזה אינו תואם את הגמרא. הוא גם דן הרבה בנוסח המשנה על פי כתבי יד שהיו בהשג ידו. יש בו הדים מוקדמים לדרכו של הניתוח האקדמי של המשנה בימינו.
  • הפירוש "תפארת ישראל" לרבי ישראל ליפשיץ (גרמניה, 1782 - 1860) הוא פירוש רצוף וקל יחסית. יש בפירוש גם פלפולים ארוכים, שנפרדו מן הפירוש הבסיסי במהדורת וילנא ("משניות עם ע"ג פירושים"), ומאז לפירוש הבסיסי ניתנה הכותרת "יכין" ולפלפולים הכותרת "בועז" (על שם העמודים "יכין ובועז"). יש בו גם סיכום להלכות הנלמדות מהמשנה בשם "הלכתא גבירתא" המופיע בסופי הפרקים בסדרים זרעים, מועד וטהרות.
  • הפירוש "קב ונקי" [אמסטרדם תכ"ד עד תנ"ז] לרבי אלישע בן אברהם מהורדנה מצטיין בקיצורו, והודפס יותר משלושים פעמים מאז שיצא לאור. לאחרונה [תשנ"ב-תשס"ז], שולב הפירוש בהוצאה חדשה "משנה סדורה".

פירושים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים נחמן ביאליק התחיל גם הוא לכתוב פירוש, אך הספיק לכתוב אותו רק על סדר זרעים (תל אביב, הוצאת דביר, 1932).
  • פרופ' חנוך אלבק כתב פירוש קצר וקל, בתוספת הערות ארוכות בסופי הכרכים; הניקוד של המשנה במהדורה זו עבר הגהה קפדנית, אך לא הטקסט. אין במהדורת אלבק מהדורה מדעית מלאה של המשנה. מהדורתו של אלבק נכתבה בתור השלמה למפעלו הקודם של ביאליק שלא הושלם.
  • מסכתות רבות יצאו במהדורות מדעיות כעבודות דוקטורט: סוכה (מ"צ פוקס), נידה (ת' מיטשם), עבודה זרה (דוד רוזנטל), אהלות, שבת, עירובין (אברהם גולדברג). פרופ' דוד רוזנטל השלים את עבודתו על מהדורה מדעית של כל סדר נזיקין.
  • מהדורה של משנה זרעים עם חילופי נוסחאות מפורטים יצאה בהוצאת מכון התלמוד הישראלי.
  • מפעל המשנה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מלקט את כל כתבי היד וקטעי הגניזה של המשנה במטרה להעמיד מהם בעתיד הרחוק מהדורה מדעית.
  • הרב אליעזר לוי הוציא לאור את "משנה מפורשת" בשישה כרכים (תל אביב, הוצאת סיני, 1952). זהו פירוש בהיר המשלב את דברי המשנה במלואם ברציפות בתוך הפירוש. הוא נדפס עם דברי פתיחה מאת הרבנים הראשיים לישראל דאז, הרב הרצוג והרב אונטרמן, ומתוך ל"ברטנורא". פירוש זה לא זכה להשפעה רבה, בעיקר בגלל הופעתו לאחר מכן של פירושו של הרב קהתי.
  • הפירוש הפופולרי ביותר נכתב על ידי הרב פינחס קהתי. פירוש זה הופיע לראשונה בתוך "קונטרסים ללימוד המשנה היומית וההלכה היומית" שנדפס על ידי "היכל שלמה" בירושלים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים למאה העשרים, ולאחר מכן נדפס מחדש באופן עצמאי תחת הכותרת משניות מבוארות בשנת 1970. הפירוש נדפס מחדש בשנות התשעים בשתי מהדורות, באחת מהן מתחת לפירושו של ר' עובדיה מברטנורא.
  • פירוש נוסף שהחל לראות אור באחרונה הוא "משנת ארץ ישראל": פירוש חברתי והיסטורי למשנה. פירוש זה, שאת כתיבתו החל הפרופ' זאב ספראי יחד עם אביו ואחותו (הפרופסורים שמואל ספראי וחנה ספראי), משלב לימוד מסורתי עם שיטות מחקר חדישות, ומסתייע בממצאים ארכאולוגיים ובמחקרים היסטוריים וסוציולוגיים כדי לשפוך אור על המשניות. עד כה נשלמה הדפסתו של 'סדר מועד', ומסכתות שביעית, ברכות, ערלה-ביכורים, פאה, כלאים, על פירוש זה הוטחה ביקורת בשל חוסר דיוק במובאות מהתלמוד‏[6].
  • בשנת 2013 החל מכון ארטסקרול מסורה להוציא לאור משניות מבוארות תוך ניסיון לחקות את מהדורתם לפירוש התלמוד בבלי ש"ס שוטנשטיין, המהדורה נקראת 'מהדורת רייזמן', היא מבארת את המשנה בשפה עכשווית עם ציונים והערות לספרות הדנה בדברי המשנה, נכון ליוני 2014 יצאו הכרכים על סדר מועד ומסכתות ברכות ושביעית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים על המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות
  2. ^ ששה סדרי משנה- מבוא, משה הלברטל: מתוך מבוא לששה סדרי משנה, סדרת עם הספר, ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2008,עמ' 7-8.
  3. ^ ראו למשל תוכנית המקדש בירושלמי מגילה פרק א', הלכה א', מגילת סממני הקטורת בבבלי יומא ל"ח א', מגילת סתרים בבלי שבת ו' א', פנקסו של אילפא במנחות ע' א', פנקסו של רב הלל ירו' כלאיים פ"א ה"א ופנקסיהם של זעירי, ר' יהושוע בן לוי ור' לוי בשבת קנ"ו א'.
  4. ^ איגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א
  5. ^ מסכת כריתות ג', ז' - ה', ב'
  6. ^ http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=18433


ששת סדרי המשנה

סדר זרעיםסדר מועדסדר נשיםסדר נזיקיןסדר קדשיםסדר טהרות