תלמוד
| ספרות חז"ל | ||
|---|---|---|
|
התלמוד (ידוע גם בשם הארמי: גמרא) הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (תחילת המאה ה-3). הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשנה והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי (ובקיצור: 'הבבלי' או 'הירושלמי'). הבבלי נפוץ יותר מהירושלמי, וכן חכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.
התלמוד הבבלי כיום, בהשפעת חכמי התקופות שלאחר כתיבת התלמוד - הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים -, הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר (יחד עם המשנה), והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי-החכמים. על התלמוד הבבלי חוברו החיבורים הרבים ביותר, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בעולם ההלכה. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב'עיון' - בהעמקה מיוחדת. התלמוד הירושלמי נלמד פחות באופן משמעותי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.
 |
ערכים מורחבים – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי |
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים - תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים, הם שונים בשפתם, בהיקפם, בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). יש חוקרים האומרים שהמילה "תלמוד" הוחלפה במילים, "גמרא" או "ש"ס" (ששה סדרים), על מנת לעקוף את הנצרות, שהוציאה את התלמוד מחוץ לחוק במספר תקופות. השם "תלמוד" עתיק ומקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש.
לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.
לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב מאז ומעולם למוטיב מרכזי והעיקרי ביהדות, וידועות אימרותיהם של חכמי ישראל בכל דור ודור, על חשיבות לימוד התורה, ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה. אי לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, שתופס את עיקר הנפח של הלימוד. עם זאת ראוי לציין כי הלימוד של התלמוד, ובמיוחד בדיוניים ההלכתיים הנו קשה, בשל התמציות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בדרך כלל כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, עד הראשונים, האחרונים וכלה בימינו אנו.
[עריכה] מאפיינים
שני התלמודים הם קובצי הלכות לפי נושאים לא ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. ניכר כי הם ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. לעתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לעניינים אגדה. כתוצאה מחוסר ארגון זה נדרשת יגיעה לא מבוטלת על מנת לשלוט בסוגיה התלמודית.
הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".[1] על כן מטרת ספרו משנה תורה היא להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו. באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד, התלמוד הפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.
התאולוגית האמריקאית רוזמרי רדפורד רות'ר עמדה על מאפיין זה:
- היהדות הקלאסית יצרה ספרות שבמבט ראשון נראית כמו עליית גג של סבתא, שבה כמויות אינסופיות של חפצים מוזרים "שיום אחד עלולים להיות שימושיים" הצטברו כחרוזים בשרשרת, שנאספו באהבה במשך השנים, ללא עניין גלוי לעין בהבחנה בין נושאים כבדי משקל לטריוויאליים. רק במאמץ גדול ביותר יצליחו אלה הרגילים לחשיבה שיטתית, התפתחות לוגית וסדר הירארכי להתאים עצמם לסגנון הלא שיטתי, המדלג מנושא לנושא של הרבנים, ולתפוס את קו המחשבה הנמצא ביסוד מה שנראה כדיון אקראי המקשר נושאים נפרדים. בהדרגה אדם מגיע לראות שערבוביה לכאורה זו של קודש וטריוויה היא אמצעי להעברת המסר הרבני שהוא מאמץ להגיע לכל פינה של חיי היומיום עם נוכחות האל. ... הרבנים אינם רואים כל בעיה בהצגת הערות מעמיקות על טבע האל באמצע דיון בשימושיה של גבינה.[2]
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- עדין שטיינזלץ, התלמוד לכל, הוצאת עידנים, 1977
- ש"י פרידמן (עורך), שלושה כרכים בסדרת התלמוד עם פרשנות על דרך המחקר, הוצאת האיגוד לפרשנות התלמוד , 2008
- מבוא לתורה שבעל-פה (יחידות 7-5), האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ב 1992
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- התלמודים: הבבלי, הירושלמי, במאגר ספרות הקודש של סנונית
- ששה סדרי תלמוד בבלי באתר מכון ממרא
- אוצר כתבי-יד תלמודיים באתר הספרייה הלאומית
- התלמוד ברשת
- פשיטא - פשוט ללמוד תלמוד, פרויקט של מכללת עלמא והמרכז לטכנולוגיה חינוכית
- אתר גמראנט, המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- פורטל "הדף היומי"
- כתבות בענייני הדף היומי, פורטל הדף היומי
- מילון ארמי עברי ויקי מבית פשיטא
- שיעורים בתלמוד, באתר ישיבה
- כללי לימוד גמרא, שעור מפי הרב אורי שרקי, מתוך אתר מכון מאיר
- הראל שפירא, 101 סיבות למה כדאי וחשוב ללמוד גמרא
- בנימין דה-פריס, עריכת התלמוד, באתר דעת, מתוך: מחניים נ"ז, תשכ"א
- יהודה (אודי) פרומן, התלמוד כהוויתו (מהדורה מקוונת), באתר דעת
- עוזיאל פוקס, לימוד ב"שטיינזלץ" - בעצם, למה לא?, באתר דעת, מתוך: בשדה חמד, גיליון 4, תשנ"ז
- בן ציון רוזנפלד, ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 6: התלמוד הירושלמי, האוניברסיטה הפתוחה, 1996-1991
- דוד רוזנטל, מסורות ארץ-ישראליות ודרכן לבבל, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 48-7
- תלמוד, באנציקלופדיה ynet
- חננאל מאק, מהפכה בש"ס, באתר הארץ, 8 ביוני 2008
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הקדמה למשנה תורה, מסירת תורה שבעל פה, ל"ט.
- ^ Rosemary Radford Ruether, "Judaism and Christianity: Two Fourth-Century Religions", Sciences Religieuses 2, 1972. Cited in: Daniel Boyarin , Border Lines: The Partition of Judaeo-Christianity
