תלמוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות חז"ל
Talmud set.JPG

תלמוד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.‏[1]

התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים. על התלמוד הבבלי חוברו החיבורים הרבים ביותר, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בעולם ההלכה.

היסטוריה

תלמוד בבלי.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי

שני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים: תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים,‏[2] הם שונים בשפתם, בהיקפם,‏[3] בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.

לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".

חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.‏[4] בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). בלשון האמוראים שימשה המילה "גמרא" במשמעות צרה יותר, כמונח המציין לימוד או ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה.‏[5] ואולם, מדפוס בזל ואילך, בעקבות החלטות ועידת טרנטו ב-1564, החליפו הצנזורים הנוצרים את המילה "תלמוד" במילים "גמרא" או "ש"ס", ומאז היטשטש ההבדל בין המילים, והשם "גמרא" נעשה שגור בקרב ציבור הלומדים ככינוי לתלמוד הבבלי.

מאפייני התלמוד

שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. ניכר כי הם ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. לעתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מחוסר ארגון זה נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.

מאמר של מר עוקבא מתוך תלמוד בבלי, חולין קה ע"א

התאולוגית האמריקאית רוזמרי רדפורד רות'ר עמדה על מאפיין זה:

היהדות הקלאסית יצרה ספרות שבמבט ראשון נראית כמו עליית גג של סבתא, שבה כמויות אינסופיות של חפצים מוזרים "שיום אחד עלולים להיות שימושיים" הצטברו כחרוזים בשרשרת, שנאספו באהבה במשך השנים, ללא עניין גלוי לעין בהבחנה בין נושאים כבדי משקל לטריוויאליים. רק במאמץ גדול ביותר יצליחו אלה הרגילים לחשיבה שיטתית, התפתחות לוגית וסדר הירארכי להתאים עצמם לסגנון הלא שיטתי, המדלג מנושא לנושא של הרבנים, ולתפוס את קו המחשבה הנמצא ביסוד מה שנראה כדיון אקראי המקשר נושאים נפרדים. בהדרגה אדם מגיע לראות שערבוביה לכאורה זו של קודש וטריוויה היא אמצעי להעברת המסר הרבני שהוא מאמץ להגיע לכל פינה של חיי היומיום עם נוכחות האל. ... הרבנים אינם רואים כל בעיה בהצגת הערות מעמיקות על טבע האל באמצע דיון בשימושיה של גבינה.‏[6]

לימוד גמרא

לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב מאז ומעולם למוטיב מרכזי והעיקרי ביהדות, וידועות אמרותיהם של חכמי ישראל בכל דור ודור, על חשיבות לימוד התורה, ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה. אי לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, שתופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של התלמוד, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, קשה במיוחד בשל התמציות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בדרך כלל כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, עד הראשונים, האחרונים וכלה בימינו אנו. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב'עיון' - בהעמקה מיוחדת. התלמוד הירושלמי נלמד פחות באופן משמעותי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.

הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד, והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".‏[7] על כן מטרת ספרו, משנה תורה, היא להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו.‏[8] באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד, התלמוד הפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אם כי התלמוד הירושלמי מרכיב גם הוא חלקים נרחבים בהלכה היהודית, בעיקר במצוות התלויות בארץ, עקב זה שעל מסכתות רבות במשנה (בעיקר מסדר זרעים) לא נכתב תלמוד בבלי כלל. כמו כן, הרמב"ם השתמש בתלמוד הירושלמי רבות בספר ההלכה שלו 'היד החזקה' גם בהלכות שאינן קשורות לארץ ישראל.
  2. ^ ולכן פעמים רבות אמוראי ארץ ישראל כריש לקיש, רבי יוחנן וחכמים נוספים, מופיעים בתלמוד הבבלי, וכן להפך.
  3. ^ בדרך כלל הסוגיות בירושלמי הם קצרות מאוד שנוגעות לעניין המדובר בלבד, ואילו הסוגיות בבבלי יכולות להתפרס על עמודים רבים, ולעתים יוצאות מהסוגיה המדוברת ועוברות לדון בסוגיות אחרות.
  4. ^ אם זאת, נראה שבמקביל לכך, גאוני ארץ ישראל פסקו הלכה על פי התלמוד הירושלמי כמסורת ישירה מאמוראי ארץ ישראל, ורק לאחר שקרנם של חכמי ארץ ישראל ירדה (אולי לאחר הכרעת לוח השנה כגאוני בבל נגד גאוני ארץ ישראל בימי רס"ג ובן מאיר) התלמוד הבבלי קיבל תנופה נרחבת בכל רחבי העולם היהודי שינק את תורתו מהגאונים.
  5. ^ חנוך אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב 1969, עמ' 7-3.
  6. ^ Rosemary Radford Ruether, "Judaism and Christianity: Two Fourth-Century Religions", Sciences Religieuses 2, 1972. Cited in: Daniel Boyarin , Border Lines: The Partition of Judaeo-Christianity
  7. ^ הקדמה למשנה תורה, מסירת תורה שבעל פה, ל"ט.
  8. ^ בתקופת הרמב"ם נמתחה עליו ביקורת מצד חכמי דורו על כך שבעצם כתיבת ספרו באה במטרה שאנשים יפסיקו ללמוד את התלמוד, ויתחילו ללמוד רק את 'משנה תורה'. לאחר שהרמב"ם ראה את הביקורת נגדו הוא הכחיש את הדברים בתוקף וטען שאין בכוונתו לייתר את לימוד התלמוד, אלא רק לבארו ולעזור ללומדו.