ארמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארמית (ܐܪܡܝܐ)
מדינות בהן מדוברת: ארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה, טורקיה.
אזורים בהם מדוברת: המזרח התיכון, אירופה, מרכז אסיה, צפון אמריקה ואוסטרליה.
סך כל הדוברים: 445,000
דוברי שפת אם: 445,000
כתב:
סיווג משפחתי: אפרו אסיאתית
שמית
שמית תיכונה
שמית צפון מערבית
ארמית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: אינה שפה רשמית של מדינה כלשהי.
שפה רשמית בארגונים: אין
גוף מפקח: אין
ראו גם: שפהרשימת שפות

אֲרָמִית היא שפה שמית שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בתקופה הקדומה הייתה הארמית שפה רווחת: במזרח התיכון ובמרכז אסיה, בעיקר בארצות: אשור, פרס, בבל, סוריה וארץ ישראל; והיא הייתה שפת הדיבור: בארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. היא שייכת למשפחת השפות השמיות הצפוניות.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז הלינגואה פרנקה (השפה הרווחת) של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר.

ארמית לתקופותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דובר הארמית הראשון המוזכר במקרא הוא לבן הארמי, בדברו שתי מילים בארמית - "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בראשית לא, מז). ואמנם השפה הארמית קרויה על שם ארץ מוצאו, ארם.

נהוג לחלק את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:

  • ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 700-925 לפנה"ס
  • ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 200-700 לפנה"ס
  • ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
  • ארמית מאוחרת: 700-200 לספירה
  • ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו

ארמית קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס, קיימות כ-30 כתובות: החשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.

ארמית ממלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח), כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להכנע; רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לזו האחרונה יש משמעות חשובה, משום שבארץ מצרים שורר מזג אוויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן (סְוֵנֶה המקראית), היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.

הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו.

ארמית בינונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בפאלמירה (תדמור בעברית) ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.

ארמית מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.

הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:

תרגום התנ"ך לארמית מהמאה ה-11. בנוסח זה מופיע המקור העברי בצד התרגום: כל פסוק עברי מופיע כשאחריו תרגומו לארמית.

הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:

קיימים קווי דמיון דיאלקטיים בין הניבים הקשורים ביניהם קשר תרבותי או דתי במזרח ובמערב, דהיינו בין הניבים היהודיים לבין עצמם (הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב), ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם (הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב). ואולם, קווי הדמיון המשותפים לאזוריים הגאוגרפיים (דהיינו, לניבים המזרחיים מחד, ולניבים המערביים מאידך) בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.

ארמית חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמית חדשה

עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 החל תהליך הדרגתי של התאסלמות וקבלת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה במזרח התיכון. המתאסלמים מקרב הדוברים ארמית עברו בהדרגה לדבר ערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. הערבית הסורית הושפעה במידה רבה מן הארמית, ועד היום אפשר למצוא בה מילים ביטויים ומבנים תחביריים, שמקורם בארמית. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בטורקיה, בגאורגיה, ובארמניה. זוהי גם שפתם של יהודים שעלו מאזורים אלה לישראל (בעיקר יוצאי כורדיסטן, למשל קהילת נאש דידן), ורבים מהם משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל גם בימינו. יוצאי כורדיסטן בישראל מכנים בדרך כלל את ניביהם הארמיים בשם "כורדית" או "כורדית יהודית" (אין לבלבל בין ניבים ארמיים אלה לבין השפה הכורדית המדוברת בפי הכורדים המוסלמים). בדיאלקט המערבי, ארמית מערבית חדשה, מדברים בשלושה כפרים בסוריה (ובראשם הכפר מעלולה).

שאילות ארמיות בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דווקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), אילן (=עץ), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), אתר (מקום), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין דיכול"), מוקיון, מנפיק, מסוק, מסקנה, משכנתא, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים מהארמית שהשתלבו בתוך העברית: החל מ: דא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (="רע מזל"), ועד שופרא דשופרא (="הטוב שבטוב") איפכא מסתברא (="ההפך מסתבר") סגי נהור (="אור רב" = עיוור: אמירת דבר והכוונה להיפוכו) בר-מינן (=מת) וברנש (בן-אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא", "סבתא" הנו מארמית. הביטויים העבריים המודרניים: "סבא רבא", וכן "סבתא רבתא", מתיחדים בכך שהנם תרגום ישראלי מודרני - של המונח האנגלי - לארמית דווקא (במקום לעברית כמתבקש לכאורה).

היחס לארמית בקרב היהודים בעידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל עלו טענות מגורמים שונים על הצורך לעבור משימוש בארמית לשימוש בעברית. כך למשל, אברהם כהנא כתב שיש לכתוב את הכתובה בעברית כי ארמית "אינה שפת עמנו, והרי חזרנו לכאן להשתמש בשפת התורה ולשוננו הקדושה ולמה לנו שפה שאינה נהוגה בזמננו ... ואיננו משועבדים למלכות להשתמש בשפה זו, כשהיה זה נהוג בזמן חיבור התלמוד שצריכים היו להעתיק כל עניין משפטי לשפת המדינה". והוסיף: "איננו מוצאים שחז"ל נהגו קדושה יתירה ויראת הכבוד בנוגע לארמית"‏[1]. גם הרב שמואל פדרבוש כתב כנגד השימוש בלשון ארמית. כנגדם יצא הרב משה בלאך להגנת הארמית וכנגד כל שינוי בנוסח הארמי של התפילות, הגט והכתובה והביא מכתב של הרב יצחק ניסים בו כתב: "הן ידוע שהארמית מקודשת מדורי דורות, ... רוב דברי חז״ל בשני התלמודים הם בארמית וחלילה לתרגמם ולשכחם"‏[2]. בחלק מהציונות הדתית בישראל נתקבל הנוהג להקריא תחת החופה תקציר של הכתובה בעברית, במקום בארמית, אך להשאיר את נוסח הכתובה עצמה בארמית‏[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • H. Bauer, P. Leander, Grammatik des Biblisch-Aramäischen. Halle 1927.
  • Theodor Nöldeke, Compendious Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.

מילונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003.
  • R. Payne Smith, A Compendious Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060329.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]