ג'ורג' איננס
.jpg) | |
| לידה |
1 במאי 1825 ניובורג, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
3 באוגוסט 1894 (בגיל 69) בריג אלן, הממלכה המאוחדת |
| תחום יצירה |
ציור נוף, ציור |
| זרם באמנות |
אסכולת נהר הדסון |
| יצירות ידועות |
Moonlight in Virginia, Tragedy at Sea |
| צאצאים |
George Inness, Jr., Helen Inness |
| חתימה |
 |
|
www | |
  | |
ג'ורג' איננס (באנגלית: George Inness; 1825 – 1894) היה צייר נוף אמריקאי בולט. אף על פי שהסגנון של איננס התפתח בשלבים שונים על פני קריירה פורה שנמשכה יותר מארבעים שנה ואלף ציורים, עבודותיו זכו בעקביות לשבחים על יכולתם לעורר את הנפש. היה ממייסד סגנון הטונליזם.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ורג' איננס נולד בניובורג, ניו יורק, ב-1 במאי 1825. הוא היה החמישי מבין שלוש עשרה ילדים שנולדו לג'ון ויליאם איננס, חקלאי, ואשתו, קלריסה בולדווין. משפחתו עברה לניוארק, ניו ג'רזי כשהיה כבן חמש. בשנת 1839 למד מספר חודשים אצל הצייר ג'ון ג'סי בארקר. בשנות העשרה שלו עבד איננס כשרטט מפות בעיר ניו יורק. במהלך תקופה זו משך את תשומת ליבו של צייר הנוף הצרפתי רגיס פרנסואה גיינו, עמו למד לאחר מכן.[2] לאורך אמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הוא השתתף בשיעורים באקדמיה הלאומית לעיצוב, ולמד את עבודתם של אמני אסכולת נהר ההדסון תומאס קול ואשר דורנד. "אם", נזכר אינס לאחר מכן במחשבה, "אפשר לשלב בין שני אלה, אנסה." הוא התחיל את עבודתו באקדמיה הלאומית בשנת 1844.[3]
איננס פתח את האולפן הראשון שלו בניו יורק בשנת 1848. בשנת 1849 התחתן עם דיליה מילר, שנפטרה כמה חודשים לאחר מכן. בשנה שלאחר מכן התחתן עם אליזבת אביגיל הארט, איתה נולדו לו שישה ילדים.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בשנת 1851 פטרון בשם אוגדן הגרטי נתן לו חסות למסע הראשון של לאירופה לצייר וללמוד. איננס בילה חמישה עשר חודשים ברומא, שם למד לצייר נופים עם קלוד לורן וניקולה פוסן. [7] הוא גם שכר שם אולפן מעל זה של הצייר ויליאם פייג'. בשנת 1853 הוא נבחר לאקדמיה הלאומית לעיצוב כחבר חבר והפך לאקדמאי מן המניין בשנת 1868.
במהלך הנסיעה לפריז בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19, איננס הושפע על ידי אמנים שעבדו באסכולת ברביזון בצרפת. ציירי הברביזון הצטיינו בזכות עבודות הברשת הרופפות יותר, פלטת הצבעים הכהה יותר והדגש על מצב הרוח. איננס הפך במהרה למוביל האמריקאי בציור בסגנון ברביזון, אותו פיתח לסגנון אישי ביותר. בשנת 1854 נולד בפריז בנו ג'ורג' אינס, ג'וניור, שהפך אף הוא לצייר ציורי נוף.
באמצע שנות החמישים של המאה ה-19 הוזמן איננס על ידי חברת הרכבות "דלאוור- לקוואנה המערבית" ליצור ציורים שתיעדו את התקדמות הנחת המסילה. הציור "עמק הלקוואנה", 1855. מתעד את ראשית המסילה בסקרנטון, פנסילבניה, ומשלב טכנולוגיה ושממה בתוך נוף אחד. עם הזמן, לא רק שאיננס התנער מהנוכחות התעשייתית לטובת נושאים לוקאליים או אגרריים, אלא שהוא היה ייצר חלק גדול מעבודותיו המאוחרות בסטודיו, תוך שהוא מצייר מהזיכרון החזותי שלו, כדי לייצר סצינות שלעיתים קרובות קיבלו השראה ממקומות ספציפיים.
שלהי הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איננס עבר מניו יורק לעיר מדפילד, מסצ'וסטס בשנת 1860, שם הסב אסם לאולפן. בשנים 63–1862 הוא היה מורה לאמנות לצ'ארלס דורמון רובינסון.[4] לאחר מכן עבר לאגלסווד, ניו ג'רזי בשנת 1864. הוא חזר לאירופה באביב 1870, חי ברומא וסייר בטיבולי, אגם אלבנו וונציה. בשנת 1878 הוא חזר לניו יורק ושכר סטודיו בבניין אוניברסיטת ניו יורק. באותה שנה, הוא גם השתתף בתערוכה העולמית בפריז, ופרסם ביקורת אמנות ב"ניו יורק אוונינג פוסט " ובמגזין החדש של הארפר.[2]
עבודותיו בשנות ה-60 וה -70 של המאה ה-19 נטו לעיתים קרובות לעבר הפנורמי והציורי. מעליהם שמים עמוסי עננים ומאיימים, וכללו תצפיות על אזור מולדתו. כמו כן צייר גם סצנות בהשראת המסעות הרבים מעבר לים, במיוחד לאיטליה וצרפת. מבחינת קומפוזיציה, דיוק הרישום והשימוש בצבע, ציורים אלה הציבו את איננס בין ציירי הנוף הטובים והמצליחים ביותר באמריקה.
איננס בנה בית וסטודיו בטרפון ספרינגס, פלורידה בשנת 1877.
בסופו של דבר הציגה יצירתו של איננס את השפעת התאולוגיה של עמנואל סווידבורג. עניין מיוחד היה לאינסנס ברעיון שלכל דבר בטבע היה קשר סיבתי עם משהו רוחני וחיבור אלוהי. השפעה נוספת על חשיבתו של איננס הייתה לויליאם ג'יימס, שפיתח את הרעיון שחוויה מיסטית מעצבת את נקודת המבט של האדם כלפי הטבע.[5]
יצירתו של איננס הייתה נושא לרטרוספקטיבה מרכזית בשנת 1884, שאורגנה על ידי איגוד האמנות האמריקני, שהביאה לו שבחים ברחבי ארצות הברית. הוא זכה לתהילה בינלאומית כשקיבל מדליית זהב בתערוכת פריז בשנת 1889.
קריירה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שאיננס התיישב במונטקלייר, ניו ג'רזי בשנת 1885, ובמיוחד בעשור האחרון לחייו, המרכיב המיסטי בא לידי ביטוי באמנותו באמצעות טיפול מופשט יותר בצורות, קצוות מרוככים וצבע רווי. איננס טען כי "השימוש האמיתי באמנות הוא קודם כל לטפח את אופיו הרוחני של האמן." התעניינותו המעורבת בשיקולים רוחניים ורגשיים לא הפריעה לאיננס לבצע מחקר מדעי של צבע, [ ואף לא לעבוד בגישה מבנית מתמטית.[6]
אינסנס נפטר ב-3 באוגוסט שנת 1894 באלן ברידג' בסקוטלנד. לדברי בנו, הוא צפה בשקיעה, כאשר הרים את ידיו לאוויר וקרא, "אלוהים אדירים, אוי, כמה יפה!", נפל ארצה ונפטר דקות אחר כך. ההלוויה לאינסנס נערכה באקדמיה הלאומית לעיצוב, ותערוכת זיכרון נערכה בבניין האמנויות היפות בעיר ניו יורק.
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא ריאליסט טהור ולא אימפרסיוניסטי איננס היה דמות מעבר שהתכוון ביצירותיו לשלב גם את הארצית וגם הרגשי כדי לתפוס את המהות השלמה של המקום. בהיותו מומחה בטיפול באור, בצבע ובצל, הוא שילב אלמנטים מעורפלים או מטושטשים עם פרטים חדים ומעודנים כדי לשזור בין הטבע הפיזי והרוחני של החוויה. במילים של איננס, הוא ניסה באמצעות האמנות שלו להציג את "המציאות הבלתי נראית" ולחבר את "הנראה עם הבלתי נראה".
במהלך חייו, מבקרי האמנות ציינו את איננס כאחד האמנים הגדולים באמריקה. המכונה לעיתים קרובות "אבי ציור הנוף האמריקני", איננס ידוע בעיקר בזכות יצירותיו הבוגרות שהציגו סגנון אמריקאי מקורי וייחודי.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Adrienne Baxter Bell, George Inness and the Visionary Landscape, George Braziller Inc.; Illustrated edition, January 11, 2015, מסת"ב 978-0807600092
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ורג' איננס- ג'ורג' איננס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ג'ורג' איננס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ George Inness – Lines and Colors (באנגלית)
- ^ 1 2 Columbus Museum of Art, The American collections, Columbus Museum of Art, Columbus, Ohio : The Museum, in association with H.N. Abrams, New York, 1988
- ^ George Inness tonalist artist, www.historyofpainters.com (ארכיון)
- ^ Franklin Harper, Who's who on the Pacific coast : a biographical compilation of notable living contemporaries west of the Rocky Mountains, Los Angeles : Harper Publishing Co., 1913
- ^ Taylor, E. I. The Interior Landscape: William James and George Inness on Art from a Swedenborgian Point of View, Archives of American Art Journal (Smithsonian Institution), 1997. 1-2, 2–10.
- ^ Like Breath on Glass: Whistler, Inness, and the Art of Painting Softly, www.clarkart.edu (ארכיון)