גוסטב פון קאהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פון קאהר
פון קאהר (משמאל) עם אריך לודנדורף (במרכז) ב-1921

גוסטב ריטר פון קאהרגרמנית: Gustav Ritter von Kahr; נולד ב-29 בנובמבר 1862 - 30 ביוני 1934) היה פוליטיקאי גרמני שמרני ששימש כראש ממשלת בוואריה מהשנים 1920 עד 1921.

פון קאהר נולד בוייסנבורג (Weißenburg) שבבוואריה למשפחה פרוטסטנטית. ריטר הוא תואר אצולה זוטר ופירושו אביר. הוא למד משפטים והפך לעורך דין. ב-1917 מונה לראש רשות השלטון המקומית בבוואריה העילית. הוא הודח מתפקידו במהפכת נובמבר 1918 אך שב לתפקידו לאחר דיכוי ההפיכה. הוא תמך במיליציה הימנית של גיאורג אשריך (Georg Escherich) ה-Einwohrenwehr, סייע לה לגייס כספים ממקורות פרטיים, ובהדיפת טענות כלפיה מצד בעלות הברית והביא את ממשלת בוואריה עילית לתמוך במיליצה‏[1].

עם פרוץ הפוטש של קאפ ב-13 במרץ 1920 הצטרף פון קאהר לחבורה של אנשי ימין שדרשו מראש ממשלת בוואריה, יוהנס הופמן, להכריז על מצב חירום במדינה ולמסור בידי הגנרל ארנולד פון מוהל, מפקד צבא גרמניה בבוואריה, סמכויות חירום שבלעדיהם לא יוכל, לטענתו, להגן על הממשלה. הופמן, סירב להיכנע לאולטימטום והתפטר מהממשלה ואיתו התפטרו שאר השרים הסוציאליסטים. ב-16 במרץ 1920, נבחר פון קאהר לתפקיד ראש הממשלה על ידי בית הנבחרים של בוואריה על חודו של קול, בתמיכה של מפלגות המעמד הבינוני‏[2].

בחודשיה הראשונים, ממשלתו של קאהר התנגדה לפירוק המיליציה של אשריך וסירבה בעניין זה לכל הדרישות של הממשלה המרכזית של גרמניה ושל בעלות הברית. עם זאת, פון קאהר הצהיר שהוא תומך באחדות גרמניה ומתנגד לתקיעת טריז בין בוואריה ושאר גרמניה‏[3]. אולם במאי 1921, לאחר לחץ בלתי פוסק מצד בעלות הברית, החליט פון קאהר לדרוש את פירוק המיליציה, וכך אכן נעשה בתחילת יוני 1921‏[4].

לאחר צו של ממשלת גרמניה נגד הקבוצות הימניות, קאהר התפטר מתפקידו ב-1 בספטמבר 1921.

בספטמבר 1923, לאחר תקופה של חוסר שקט והתנקשויות פוליטיות, ולאור חילוקי דעות עם הממשלה הגרמנית שהובלה על ידי השמאל, ראש ממשלת בוואריה אוייגן פון נילינג הכריז על מצב חירום ומינה את קאהר לתפקיד מפקח המדינה (Staatskomissar), אשר ביחד עם מפקד הרייכסווהר בבוואריה, הגנרל אוטו פון לוסוב (von Lossow), וקולונל האנס פון זייסר (von Seißer), מפקד משטרת המדינה הבווארית, נשא סמכויות דיקטטוריות. קאהר היה מזוהה כמונארכיסט שהאמין בפירוק הרפובליקה הויימארית ושיבה לשלטון של מונרכיה. הוא גם היה מזוהה עם מתן עצמאות גדולה יותר לבוואריה ועל כן מינויו התקבל בחשש רב בממשלה המרכזית בברלין‏[5]. באותו זמן הממשלה הגרמנית העניקה לשר ההגנה של גרמניה, הנס פון סיקט, סמכויות חירום כדי להאבק נגד חוסר נאמנות ימנית נגד הרפובליקה. סיקט דרש סגירה של עיתון ימני עוין בבוואריה ואת מעצרו של גיאורג אשריך, אולם השלישייה בבוואריה סירבה להוראותיו וקאהר סירב למלאת הוראה להדיח את לוסוב. קאהר יצא נגד הממשלה הגרמנית והציג את עצמו כמגינה של גרמניה נגד מה שהוא כינה החזית היהודו-מרקסיסטית הבינלאומית‏[6].

עם מינויו, הצהיר פון קאהר שיאסור על אדולף היטלר קיום ארבע עשרה עצרות עם בו זמנית ברחבי בוואריה. עם זאת, היטלר האמין, שכאשר יכריז על פוטש כנגד ממשלת גרמניה פון קאהר יצטרף אליו‏[7]. אולם, בפוטש מרתף הבירה של אדולף היטלר ב-8 בנובמבר 1923 סירב פון קאהר להצטרף אל היטלר והודיע לו שהוא יכול לירות בו. רק לאחר לחצים רבים מצד עמיתיו לטריומוואט הסכים להביע תמיכה בהיטלר באסיפה במרתף הבירה, אולם מיד למחרת שב להתנגד לפוטש והורה לעצור את היטלר.

לאור כישלון הפוטש, הצורך בשלטון החירום ירד, תמיכת השמרנים והימנים בו התערערה, והוא נאלץ להתפטר מתפקידו בפברואר 1924. לאחר מכן הוא כיהן כנשיא בית המשפט העליון בבוואריה, ולאחר שלוש שנים פרש מהשירות הציבורי.

בליל הסכינים הארוכות כשהיטלר הורה לחסל את ארנסט רהם ועוד מאות בכירים בארגון הוא החליט להיפטר גם מיריבו לשעבר. פון קאהר נעצר בביתו שבמינכן בשל "בגידתו" במהלך הפוטש ונרצח בגרזן על ידי האס אס.

במהלך שתי תקופות כהונתו, הורה פון קאהר על גירוש מהגרים יהודים ממזרח אירופה‏[8].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Clay Large, The Politics of Law and Order, in Transactions, American Philosophical Society (vol. 70, Part 2, 1980), pages 20 and 38
  2. ^ David Clay Large, The Politics of Law and Order, in Transactions, American Philosophical Society (vol. 70, Part 2, 1980), pages 36-37
  3. ^ David Clay Large, The Politics of Law and Order, in Transactions, American Philosophical Society (vol. 70, Part 2, 1980), page 69
  4. ^ David Clay Large, The Politics of Law and Order, in Transactions, American Philosophical Society (vol. 70, Part 2, 1980), pages 73-74
  5. ^ Joachim C. Fest, Hitler, page 174
  6. ^ Joachim C. Fest, Hitler, page 175
  7. ^ Joachim C. Fest, Hitler, page 177
  8. ^ Anthony Kauders, Democratization and the Jews: Munich, 1945-1965, page 39