מחנה הריכוז דכאו
המונח "דכאו" מפנה לכאן. לערך העוסק בעיר בבוואריה שבגרמניה, ראו דכאו (עיר).
מחנה הריכוז דכאו (בגרמנית: Konzentrationslager Dachau) היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו (כיום העיר עוטפת את המחנה).
מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שריפה ותחמושת, כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, הממוקמת בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933 (51 יום אחר עליית היטלר לשלטון). המחנה הוקם על ידי המפלגה הנאצית, ומפלגת העם של גרמניה הגדולה (הקואלציה התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים"[1], אולם אחר עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים - מהמקומות שנכבשו על ידי הרייך השלישי.
למרות העובדה שיהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים, דכאו היה מחנה ריכוז (ולא מחנה השמדה כמו טרבלינקה ואחרים). מבין כ-200,000 אסירים שעברו דרכו ב-12 שנות קיומו, נספו כ-43,000 איש. במחנה הוקמו תאי גזים אך מעולם לא נעשה בהם שימוש. עם זאת במשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה שרפו גופות.
תוכן עניינים |
מבנה המחנה [עריכה]
מתחם המחנה הוקף בגדר אבן ופנימה לה גדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא, בדרכו אל הגדרות. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים, שמעליו הכתובת "העבודה משחררת".
בחזית המחנה עמד "בית המשק", שכיום הוא מוזיאון. בניין זה שימש כמטבח, מחסן בגדים, מכבסה, חדרי מלאכה ומנהלה. בחזית הבניין נראתה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".
מאחורי בניין המנהלה, בסמוך לגדר הדרומית של המחנה היה ה"בונקר". זהו כלא המחנה ששימש לחקירות אכזריות, ענישה קשה, עינויים, בידוד. בבונקר בוצעו הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט. אחדים מחדרי הכלא הם חדרי עמידה, שהאסירים בהם עמדו בחושך, עד 72 שעות רצופות.
בחזית בניין המינהלה היה מגרש המסדרים. המסדר שימש לספירה, אך גם להתעללות סתמית, ללא מטרה מסוימת. אם הצליח אסיר לברוח יכול היה המסדר להמשך שעות.
הצריפים של האסירים עמדו בשני טורים של 17 צריפים בכל אחד. הצריפים הראשונים, הקרובים לבניין המשק, שמשו כמוזיאון האס-אס, ספריה לחיילים גרמנים, חדר אוכל וחדר כתיבה, חדרי הכשרה לאסירים במלאכות שונות, סדנת יצור תחמושת, וצריף למתים, שהורחב בהמשך לצריפים נוספים.
שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים, במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה.
אחרי שני טורי הצריפים היה שטח ובו בתי מלאכה, גינת המחנה ופינה לגידול ארנבות, והחל מ-1944 גם "בית בושת" בו נאנסו אסירות באופן שיטתי.
מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס-אס, המשרפות שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, המטווח - ששימש ב- 1941 להוצאה להורג של 400 שבויים רוסיים, וכן אזור חממות ומטע, בו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים ורובם מתו.
במהלך קיץ וסתיו 1944 נבנו לדכאו מחנות משנה ברחבי דרום גרמניה, עבור עובדי הכפייה בתעשיית החימוש הגרמנית. סך הכול הוקמו כ-30 מחנות כאלה, שהיו כפופים למנהלת דכאו. כ-30,000 אסיריהם עבדו כמעט בלעדית בתעשיית החימוש שהתבססה על עבודת כפייה, וצרכיה הלכו וגברו ככל שניגפו הגרמנים בשדות הקרב.
שחרור המחנה [עריכה]
ב-1945, עם התקדמות צבאות בעלות הברית לכיוון גרמניה, פונו בחיפזון מחנות ריכוז באזורים אליהם התקדמה החזית, ולדכאו הגיעו משלוחים של אסירים מפונים ממחנות אחרים. אף שדכאו הוגדר כמחנה ריכוז מ"דרגה ראשונה" - כלומר, התנאים בו היו מעט יותר "סבירים" ביחס למחנות אחרים, הורעו דרסטית התנאים עקב הגברת הצפיפות. מגפת טיפוס פרצה במחנה ויצאה מכלל שליטה, כשהיא מפילה קרבנות רבים.
ב-26 באפריל 1945 מנתה אוכלוסיית המחנה 67,665 אסירים, מהם 43,350 שהוגדרו אסירים פוליטיים, 22,100 יהודים, וכמה מאות בני קטגוריות אחרות. למעלה מ-7,000 אסירים, מרביתם יהודים, הוצאו למצעד מוות דרומה, כאשר רבים מהם נורים על ידי אנשי האס אס במהלך המצעד או מתים מתשישות. הצבא האמריקני הגיע אל המחנה ב-29 באפריל 1945, קיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך וויקר ושיחרר את האסירים. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים, שנשלחו לדכאו. החיילים האמריקנים, בהשפעת המראות הקשים, הוציאו להורג כחמישים משומרי המחנה. תמונות המחנה שודרו באמצעי התקשורת המערביים, והוסיפו לזוועות שנתגלו במחנות ריכוז אחרים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי מצעד המוות.
מחנה דכאו כיום [עריכה]
צריפי העץ המקוריים סולקו עם השנים כי העלו ריקבון. שניים מהצריפים שוחזרו, עם דרגשי העץ, שוקת הרחצה, ואסלות השירותים.
בבניין המינהלה בקדמת המחנה שוכן כיום מוזיאון לתולדות המחנה, ואילו ה"בונקר" נשמר היטב, וניתן לראות את חדרי הכלא והעינויים, חדרי חקירות, וחדרי רישום, קליטה וסיווג.
אזור בתי המלאכה והשירות נוקה לחלוטין וכיום יש בו שלוש כנסיות ואתר הנצחה יהודי.
גדר המחנה, מגדלי השמירה והשערים קיימים גם כן, ומעל הכניסה הראשית מתנוססת הכתובת "העבודה משחררת".
דכאו בקולנוע [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
- אתר ההנצחה של מחנה דכאו
- ישראל גוטמן, דכאו, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך האנציקלופדיה של השואה (ישראל: יד ושם, 1990)
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
הערות שוליים [עריכה]
- ^ "מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בקרבת דאכו" (בגרמנית), בחדשות מינכן - מאת פרויקט לתולדות השואה: ראש משטרת מינכן, הימלר, פרסם בעיתונות את ההודעה הבאה: "ביום רביעי מחנה הריכוז הראשון ייפתח בדאכו, עם אפשרות לינה של 5,000 איש" קומוניסטים ובמידת הצורך, מתנגדי הרייך בחברה וכל המסכנים את ביטחון המדינה ירוכזו כאן, משום שאין אפשרות לעמיס מדי על בתי הכלא, ומצד שני אנשים אלו לא יוכלו להשתחרר בגלל ניסיונות מתמשכים להתסיס
