מחנה הריכוז דכאו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "דכאו" מפנה לכאן. לערך העוסק בעיר בבוואריה שבגרמניה, ראו דכאו (עיר).

מחנה הריכוז דכאוגרמנית: Konzentrationslager Dachau) היה מחנה ריכוז נאצי ליד העיר דכאו בגרמניה (כיום העיר עוטפת את המחנה).

למרות העובדה שיהודים ושבויי מלחמה סובייטים רבים מתו במחנה בשל תנאי המחיה הנוראים, דכאו היה מחנה ריכוז (ולא מחנה השמדה כמו טרבלינקה ואחרים). מבין כ-200,000 אסירים שעברו דרכו ב-12 שנות קיומו, נספו ע"פ הערכות כ-30,000 איש. במחנה הוקמו תאי גזים אך מעולם לא נעשה בהם שימוש. עם זאת במשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה שרפו גופות אסירים שמתו במחנה.

היסטוריה של המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צריפי המגורים בדכאו
נאום של מפקד דכאו לאסירים, 1933

הקמה ושנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שריפה ותחמושת, כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, הממוקמת בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933 (51 יום אחר עליית היטלר לשלטון). המחנה הוקם על ידי המפלגה הנאצית ומפלגת העם של גרמניה הגדולה (הקואלציה התפרקה ב-6 ביולי 1933). היינריך הימלר, ראש המשטרה של מינכן, תיאר באופן רשמי את המחנה כ"מחנה הריכוז הראשון של אסירים פוליטיים"‏[1], אולם אחרי עשרה חודשים שימש המחנה לאסירים מכל הסוגים מהמקומות שנכבשו על ידי הרייך השלישי.

העדיפות הראשית של מחנה הריכוז דכאו הייתה לשמש כמפעל תחמושת תוך ניצול עבודות כפייה של פועלים להרחבת המחנה. דכאו היה גם מרכז ההדרכה לשומרי האס אס. בעוד היינריך הימלר ציינו שהמחנה יכול להכיל עד 5,000 אנשים, אחרי 1942, מספר האסירים המשיך לעלות ל-12,000 עצירים. בדכאו הוחזקו בשנת 1933 קומוניסטים, סוציאליסטים ו"אויבי מדינה" בכירים אחרים, כשיהודי גרמניה החלו גם הם להגיע למחנה, בעיקר לאחר ליל הבדולח ב-1938. בתחילה קיבלו היהודים את ההזדמנות לקבל אישור הגירה במדינות אחרות אם הם ימסרו את רכושם "מרצון". לאחר סיפוח אוסטריה ותבוסת צ'כוסלובקיה, אזרחי שני מדינות אלו הפכו לקורבנות הבאים של המאסר בדכאו.

המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, אבל בשנת 1935 הוא גם החל להחזיק פושעים רגילים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא כלל גם לאומים אחרים כגון צרפתים, בשנת 1940- אסירים פולנים, ב-1941 אנשים ממדינות הבלקן, וב-1942 - רוסים. לפני המלחמה, הקבוצות הגדולות ביותר של אסירים היו גרמנים, אוסטרים ויהודים. במהלך המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר היו, לפי סדר הגודל, פולנים, רוסים, צרפתים, יוגוסלבים, יהודים וצ'כים.

האסירים חולקו לקטגוריות. בתחילה, הקטגוריות נקבעו בהתבסס על סוג הפשע שביצעו, אולם בסופו של דבר הקטגוריות השתנו. אסירים פוליטיים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו טלאי אדום, פושעים מקצועיים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי ענדו טלאי ירוק, אסירים בינלאומיים שנעצרו על ידי המשטרה הפלילית לבשו טלאי חום, אנשים "אנטי-סוציאליים" שנשלחו על ידי רשויות הרווחה או הגסטפו לבשו טלאי שחור, עדי יהוה שנעצר על ידי הגסטפו ענד טלאי סגול, הומוסקסואלים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי לבשו טלאי ורוד, מהגרים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו טלאי כחול, מזהמי גזע שנעצרו על ידי בית המשפט הפלילי או הגסטפו היו בעלי סרט שחור, בעלי פיגור שכלי לבשו סרט לבן עם החותם "Blöd" שמשמעותו "אידיוט", ויהודים ענדו את הטלאי הצהוב.

נתוני אוכלוסייה ומקרי המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדנים דמוגרפיים של המחנה משתנים מעת לעת וממקור למקור. אחד הנתונים נותן הערכה כללית של מעל ל- 200,000 אסירים מלמעלה מ -30 מדינות במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שליש היו אסירים פוליטיים, ביניהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה וכמעט 10,000 אחרים במחנות המשנה שלו בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות‏[2]. לפי אומדן אחר, 206,206 אסירים שהו במחנה ונרשמו 31,951 מקרי מוות‏[3].

הגורמים למקרי המוות האלה, מלבד המדיניות הרצחנית של האס אס, היו מגפת טיפוס והרעב, שגבתה חייהם של אלפי אסירים. מספר האסירים הגיע לשיאו בשנת 1944 עם הגעת משלוחים מהמחנות המפונים במזרח (כמו אושוויץ) והצפיפות הובילה לעלייה בשיעור התמותה. בתחילת 1945, התפשטה מגפת הטיפוס עקב צפיפות יתר במחנה בעקבות זרם אסירים שהגיעו ממחנות אחרים ואחרי פינויים, מתו מספר גדול של אסירים. לקראת סוף המלחמה, צעדות מוות מהמחנה גרמו למותם של מספר גדול של אסירים. גם לאחר השחרור, אסירים חלשים פיזית המשיכו למות. במחנה נבנו משרפות לשריפת הנפטרים. אין ראיות לרצח המוני בדכאו, למרות שהשתמשו בתנורים לשריפת גופות, שהסתירו את הראיות למקרי מוות רבים.

מחנות משנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממחנות קאופרינג, ממחנות המשנה של דכאו

תחת סמכותו של דכאו הוקמו החל מ-1944 מחנות לוויין בסמוך למפעלי חימוש ברחבי דרום גרמניה, על מנת להגדיל את ייצור החימוש למלחמה. לדכאו היו יותר מ-30 מחנות משנה גדולים שעבדו בהם למעלה מ-30,000 אסירים כמעט אך ורק על חימוש. בסך הכל כללה מערכת המחנה 123 פלוגות, ומפעלים נבנו בסמוך למחנה הראשי כדי לנצל את האסירים בעבודת כפייה. מתוך 30 מחנות המשנה, 11 מהם נקראו "קאופרינג", והם הוקמו במיוחד כדי לבנות שלושה מפעלים תת-קרקעיים (הפצצות בעלות הברית אלצו אותם להיות מתחת לאדמה) לפרויקט בשם Ringeltaube, שבו נבנה מטוס קרב הסילון הגרמני מסרשמיט Me-262. בימים האחרונים של המלחמה, באפריל 1945, פונו מחנות קאופרינג וכ-15,000 האסירים נשלחו למחנה דכאו הראשי. כ-14,500 אסירים במחנות הקאופרינג מתו מרעב, מתנאי מזג האוויר הקר יתר על המידה, ומטיפוס.

חודשים אחרונים, הליך הפינוי ושחרור המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1944 נפתח בדכאו מחנה נשים. בחודשים האחרונים של המלחמה, התנאים במחנה הפכו לגרועים אף יותר. כשכוחות בעלות הברית התקדמו לעבר גרמניה, החלו הגרמנים להעביר את האסירים במחנות ריכוז הקדמיים למחנות שנמצאו יותר במרכז. הם קיוו למנוע את שחרורם של מספר גדול של אסירים. משלוחים מהמחנות המפונים הגיעו לרציפים בדכאו. לאחר ימים שלמים של נסיעות ברעב וטלטולים, האסירים הגיעו חלשים ומותשים, לעתים קרובות קרובים למוות. מגפת טיפוס הפכה לבעיה חמורה כתוצאה מהצפיפות, העוני, תנאים סניטרים בלתי מספקים ועוד. בשל הובלות האסירים המתמשכות מהחזית, המחנה היה צפוף כל הזמן ובתנאי היגיינה איומים. החל מסוף 1944 ועד ליום השחרור, 15,000 אנשים מתו, כמחצית מהקורבנות במחנה הריכוז דכאו. חמש מאות שבויי מלחמה סובייטיים הוצאו להורג על ידי כיתת יורים.

כשהמערכה החלה להתקדם בתוך גרמניה הנאצית, האס אס החל לפנות את מחנות הריכוז הראשונים בקיץ 1944. המשלוח הראשון של נשים הגיע מבירקנאו. אלפי אסירים נרצחו לפני הפינוי בשל היותם חולים או לא מסוגלים ללכת. בסוף 1944, הצפיפות של המחנה החלה לתת את אותותיה על האסירים, בעקבות התנאים ההיגייניים הגרועים והאספקה המועטת של מנות המזון. בחודש נובמבר פרצה מגפת טיפוס הבהרות ולקחה את חייהם של אלפים.

בשלב השני של הפינוי, באפריל 1945, הימלר נתן צירי פינוי ישירים למחנות הנותרים. אסירי מחנות שהיו מחלקה הצפוני של גרמניה פונו לחופי הים הצפוני לים הבלטי. האסירים מהחלק הדרומי נאספו בהרי האלפים. ביום 28 באפריל 1945, התרחש מרד מזוין בעיירה דכאו אך כוחות האס אס דיכאו אותו בתוך שעות ספורות.

אסירים מריעים בדכאו עם השחרור
ילדים בדכאו בעת השחרור

כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה, החלו להשקיע את זמנם בהסרת ראיות לפשעים שביצעו במחנות הריכוז. הם החלו להרוס את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו, אך זה לא התבצע לבסוף. באמצע אפריל, מבצע פינוי המחנה התחיל על ידי שליחת אסירים לכיוון טירול. ב-26 באפריל, מעל ל- 10,000 אסירים נאלצו לעזוב את דכאו ברגל, ברכבות או במשאיות. קבוצה גדולה של כ-7,000 אסירים הולכה בצעדת מוות דרומה. יותר מ -1,000 אסירים לא שרדו את המצעד הזה. הפינוי גבה את חייהם של רבים מהאסירים. ב-28 באפריל נציג של הצלב האדום החל במשא ומתן על הסכם כניעת האזור לחיילים אמריקאים. בינתיים, ועדה של אסירים בינלאומיים שהוקמה בחשאי השתלטה על המחנה. ב-29 באפריל 1945 מחנה הריכוז דכאו שוחרר באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך וויקר ושיחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי צעדת המוות.

בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי חטיבת חי"ר 45 מהדיוויזיה השביעית של צבא ארצות הברית. עוד לפני כניסתם למחנה, מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.

טבח דכאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיילים האמריקנים, בהשפעת המראות הקשים, הרגו במהלך השחרור את מרבית סגל המחנה, באירוע שכונה לימים "טבח דכאו". סא"ל פליקס ל. ספארקס, מג"ד גדוד חי"ר 157 בחטיבת החי"ר ה-45, כתב על אחד האירועים, במהלכו ראה כ-50 שבויים גרמנים שנתפסו, ולאחר שהתרחק משם שמע מכונת ירייה. כשחזר בריצה, בעט בחייל שאייש את מכונת הירייה, לא לפני שזה הספיק להרוג חלק מהם בטענה שהם ניסו לברוח. בספרו של Buechner משנת 1986 הוא חוזר על התיאור, ומונה את מספרי ההרוגים מקרב השבויים הגרמנים. לטענתו מדובר על מספרים הנעים בין 346 (בירי הראשוני) ל-520, כולל אלה שנהרגו כנקמה על ידי אסירים משוחררים.

מבנה המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הכניסה למחנה - "העבודה משחררת"
תנורי המשרפות שנבנו מחוץ לגדרות המחנה

מתחם המחנה הוקף בגדר אבן ופנימה לה גדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא, בדרכו אל הגדרות. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים, שמעליו הכתובת "העבודה משחררת".

בחזית המחנה עמד "בית המשק", שכיום הוא מוזיאון. בניין זה שימש כמטבח, מחסן בגדים, מכבסה, חדרי מלאכה ומנהלה. בחזית הבניין נראתה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת".

מאחורי בניין המנהלה, בסמוך לגדר הדרומית של המחנה היה ה"בונקר". זהו כלא המחנה ששימש לחקירות אכזריות, ענישה קשה, עינויים, בידוד. בבונקר בוצעו הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט. אחדים מחדרי הכלא הם חדרי עמידה, שהאסירים בהם עמדו בחושך, עד 72 שעות רצופות.

בחזית בניין המינהלה היה מגרש המסדרים. המסדר שימש לספירה, אך גם להתעללות סתמית, ללא מטרה מסוימת. אם הצליח אסיר לברוח יכול היה המסדר להמשך שעות.

הצריפים של האסירים עמדו בשני טורים של 17 צריפים בכל אחד. הצריפים הראשונים, הקרובים לבניין המשק, שמשו כמוזיאון האס-אס, ספריה לחיילים גרמנים, חדר אוכל וחדר כתיבה, חדרי הכשרה לאסירים במלאכות שונות, סדנת יצור תחמושת, וצריף למתים, שהורחב בהמשך לצריפים נוספים.

שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים, במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה.

אחרי שני טורי הצריפים היה שטח ובו בתי מלאכה, גינת המחנה ופינה לגידול ארנבות, והחל מ-1944 גם "בית בושת" בו נאנסו אסירות באופן שיטתי.

מחוץ לגדרות המחנה שכנו מחנה האס-אס, המשרפות שבשטחן בוצעו רציחות והוצאות להורג, המטווח - ששימש ב- 1941 להוצאה להורג של 400 שבויים רוסיים, וכן אזור חממות ומטע, בו הועבדו אסירים בפרך בתנאים קשים ורובם מתו.

מחנה דכאו לאחר המלחמה וכיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה למחנה הריכוז דכאו, כיום
פסל מצעד המוות מדכאו ביד ושם בירושלים

דכאו נחשב לרבים בעולם כסמל למחנות הריכוז הנאציים ונחקק בזיכרון הציבורי כמחנה השני ששוחרר על ידי כוחות בריטיים או אמריקאים. בהתאם לכך, בזמן שחרורו הוא היווה את אחד המקרים הראשונים שבו המחנות נחשפו לשאר העולם דרך דיווחים עיתונאיים ממקור ראשון ובאמצעות יומני חדשות. משנת 1945 ועד 1948, המחנה שימש כבית כלא לקציני אס-אס לפני משפט. אחרי 1948, שוכנה בו האוכלוסייה הגרמנית שגורשה מצ'כוסלובקיה והוא שימש גם כבסיס של ארצות הברית. המחנה נסגר בשנת 1960 ולאחר מכן, בהתעקשות של אסירים לשעבר, החלו להבנות בו אנדרטאות שונות.

צריפי העץ המקוריים סולקו עם השנים כי העלו ריקבון. שניים מהצריפים שוחזרו, עם דרגשי העץ, שוקת הרחצה ואסלות השירותים. בבניין המינהלה בקדמת המחנה שוכן כיום מוזיאון לתולדות המחנה, ואילו ה"בונקר" נשמר היטב, וניתן לראות את חדרי הכלא והעינויים, חדרי חקירות וחדרי רישום, קליטה וסיווג. אזור בתי המלאכה והשירות נוקה לחלוטין וכיום יש בו שלוש כנסיות ואתר הנצחה יהודי. גדר המחנה, מגדלי השמירה והשערים קיימים גם כן, ומעל הכניסה הראשית מתנוססת הכתובת "העבודה משחררת".

ב-20 באוגוסט 2013 ביקרה במחנה הקאנצלרית אנגלה מרקל, מה שהיווה את הביקור הראשון של קאנצלר גרמניה במקום‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Albert Panebianco (ed). Dachau its liberation 157th Infantry Association, Felix L. Sparks, Secretary 15 June 1989. (backup site)
  • R.H. Perez (2002). "Dachau Concentration Camp Liberation (A Documentary)". Humanitas International. Retrieved January 14, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מחנה ריכוז לאסירים פוליטיים בקרבת דאכו" (בגרמנית), בחדשות מינכן - מאת פרויקט לתולדות השואה: ראש משטרת מינכן, הימלר, פרסם בעיתונות את ההודעה הבאה: "ביום רביעי מחנה הריכוז הראשון ייפתח בדאכו, עם אפשרות לינה של 5,000 איש" קומוניסטים ובמידת הצורך, מתנגדי הרייך בחברה וכל המסכנים את ביטחון המדינה ירוכזו כאן, משום שאין אפשרות לעמיס מדי על בתי הכלא, ומצד שני אנשים אלו לא יוכלו להשתחרר בגלל ניסיונות מתמשכים להתסיס
  2. ^ Zámečník, Stanislav; Paton, Derek B. (Translator) (2004). That Was Dachau 1933-1945. Paris: Fondation internationale de Dachau; Cherche Midi. pp. 377, 379
  3. ^ 137.Edkins, Jenny (2003). Trauma and the memory of politics. Cambridge [u.a.]: Cambridge University Press. p
  4. ^ מרקל בביקור היסטורי בדכאו: "אני מתביישת", אתר ynet, ידיעה מ-21 באוגוסט 2013