אדולף היטלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדולף היטלר בגיל 48, 20 באפריל 1937

אדולף היטלרגרמנית: Adolf Hitler‏; 20 באפריל 188930 באפריל 1945) היה קאנצלר ומנהיגה הטוטליטרי - הפיהרר - של גרמניה הנאצית בשנים 1933‏-1945, וכן מנהיג המפלגה הנאצית משנת 1920 ועד להתאבדותו בפיהררבונקר בברלין.

היטלר חולל את מלחמת העולם השנייה, היה אחראי להשמדתם השיטתית והמאורגנת של למעלה משישה מיליון יהודים בשואה, על פי תוכנית הפתרון הסופי שהגה וביצע, וכן להשמדתם של מיליוני לא-יהודים ולחורבן של מדינות רבות באירופה. הפשעים נגד האנושות ופשעי המלחמה שביצע היטלר היוו ביטוי לאידאולוגיה גזענית ואנטישמית קיצונית, המתבטאת בין היתר בספרו הנודע לשמצה מיין קאמפף.

בעת מלחמת העולם הראשונה שירת היטלר בצבא הגרמני כחייל, ועם סיום המלחמה המשיך לשרת כסוכן סמוי העוקב אחר פעילויות מרקסיסטיות. כסוכן הזדמן לאסיפה של "מפלגת הפועלים הגרמנית", מפלגה זעירה שרעיונותיה מצאו חן בעיניו, ועל ידי כשרונו הרטורי הפך בהמשך לראשה. לאחר מאסר בגין הפוטש במרתף הבירה, ממנו שוחרר לאחר שמונה חודשים, מצא היטלר שהמפלגה התפוררה, והוא בנה אותה מחדש כמפלגה הנאצית, תוך קביעת עקרון הפיהרר. על רקע המשבר הכלכלי העולמי שפגע קשות ברפובליקה הגרמנית, צברה המפלגה הנאצית כוח ועוצמה, וזו הגיעה לשיאה כשב-1933 מונה היטלר לקאנצלר גרמניה, ועם מותו של הנשיא הינדנבורג הפך לשליטה הבלעדי.

כשליט גרמניה הנהיג היטלר שלטון רודני, טיפח את גרמניה תוך הפיכתה למכונת מלחמה משומנת בשאיפה לממש את הסדר החדש, סיפח את אוסטריה, פירק את צ'כוסלובוקיה, ופתח במלחמת העולם השנייה בתקיפתו את פולין. במהלך המלחמה נטבחו מיליוני יהודים ולא-יהודים ביזמתו ובהכוונתו של היטלר, ששאף לממש את עקרונות תורת הגזע.

בשיא כוחה, כבשה גרמניה הנאצית כמעט את כל אירופה. כשבעלות הברית גברו עליה ופלשו לשטחה, שלל היטלר כל אפשרות לכניעה, בהתאם לעקרון "ניצחון או חורבן". הוא האשים את הצבא, את האס אס ואת העם הגרמני בתבוסה, והורה על החרבת ארצו עד היסוד. עם כיבוש ברלין התאבדו היטלר ובת זוגו אווה בראון בפיהררבונקר.

מוצאו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוצאו של אדולף היטלר

היטלר נולד ב-20 באפריל 1889 בעיירה האוסטרית הקטנה בראונאו אם אין (בראונאו שעל נהר אין - Braunau am Inn), שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית (אוסטריה עילית היום), סמוך לגבול באווריה שבגרמניה.

אביו של היטלר, אַלוֹיס (Alois), נולד ב-1837 מחוץ למסגרת הנישואין למריה אנה שִׁיקֶלְגְרוּבֶּר. בהיותו בן חמש נישאה אמו ליוהאן גיאורג הִידְלֶר (Hiedler), ועם מותה, חמש שנים אחרי כן, עבר אלויס לחזקת אחיו של יוהאן גיאורג, יוהאן נפומוק הידלר.

בגיל צעיר קץ אלויס בחיי החווה שבה גדל ועבר לווינה. הוא עבד זמן מה כשוליה אצל סנדלר. מאוחר יותר, הצליח להתמנות לפקיד מכס בשירות הציבורי האוסטרי, מינוי שנחשב אז משאת־נפש. עם הזמן התקדם אלויס בעבודתו עד לדרגת מפקח, ובשנת 1875 הפך לעוזר מפקח ראשי במכס באזור מגוריו, הדרגה הגבוהה ביותר הזמינה לאדם בעל השכלת בית-ספר יסודי.

אלויס נישא פעמיים — נישואים שבעקבותיהם נולדו לנשותיו שני ילדים (אנגלה ואלויס הבן) ובשנת 1885, כאשר היה בן 48, נישא בפעם השלישית, לקלרה פלצל, אחייניתו, שהרתה לו בעוד אשתו שוכבת על ערש דווי. קלרה ילדה ארבעה בנים. שלושה מהם מתו בינקותם. הרביעי, הראשון ששרד, היה אדולף.

התבגרות

היטלר גדל בבית טיפוסי של המעמד הבינוני. אמו, שאיבדה ארבעה מילדיה בילדותם, פינקה ביתר שאת את אדולף ופאולה, שני הילדים ששרדו. אלויס, אביו, היה אדם זועף, נוטה להתפרצויות זעם אלימות, חובב עישון ושתייה, שסלד מהשהות בבית גדוש הילדים והעדיף, במקום, לעסוק בתחביבו, כוורנות, או בשתיית בירה עם ידידיו.

בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי. אותה שנה פרש אביו לפנסיה, ושהותו המתמדת בבית השפיעה מאוד על חייו של היטלר הצעיר, שספג מאביו מהלומות באופן יומיומי. המתח בין האב ובנו גבר עם מותו של אחיו, אדמונד, כאשר בכך נותר אדולף הבן היחיד והפך למוקד שאיפותיו של האב, שרצה כי בנו ימשיך את דרכו בשירות הממשלתי, תוכנית שהיטלר הצעיר לא נטה לה כלל. ב-3 בינואר 1903, כאשר היה אדולף היטלר כמעט בן 14, מת אביו אלויס במפתיע מדימום בריאות.

בשנת 1907 החליט היטלר לנסות להתקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בווינה. אמו חלתה אותה עת בסרטן השד ועברה ניתוח כריתת שד, והיטלר טיפל בה בנאמנות, אך המשיך בהכנותיו להתקבל לאקדמיה. היטלר קיבל כספים בירושה מדודתו ונסע לווינה לבחינות. היטלר נדחה בנימוק כי אין לו כישרון ציור של ממש, וכי הייעוד החלופי האפשרי עבורו הוא בתחום האדריכלות. מסלול זה היה חסום בפני היטלר שכן לא השלים את לימודיו התיכוניים ולכן לא היה יכול להתקבל ללימודים בבית־הספר להנדסת בניין. היטלר, שהרבה להתרברב קודם לכן בעתידו כיוצר, לא סיפר על כשלונו לקרובי משפחתו ונמנע מאזכור אי־קבלתו אף בפני חברו הטוב דאז אוגוסט קוביצק.

היטלר שב לביתו, לטפל באמו הגוועת. הוא נועץ ברופא, יהודי בשם בלוך, שהמליץ על טיפול דרסטי - הזרקת חומר בשם אידופורם ישירות לאזורים שנפגעו מהסרטן. יש שטענו כי אכזריות הטיפול — המיטב שהיה לרפואה להציע באותם ימים לטיפול בסרטן — הולידה את שנאתו של היטלר ליהודים‏[1]. אך טענה זו אינה נכונה, שכן היטלר לא נטר טינה לבלוך ומאוחר יותר, כשהחלו רדיפות היהודים באוסטריה תחת שלטונו, איפשר לבלוך לעבור לגור בארצות הברית.

ב-21 בדצמבר 1907 מתה אמו של היטלר, והוא עבר להתגורר בווינה יחד עם ידידו אוגוסט קוביצק. היטלר המשיך באורח החיים הבוהמייני שסיגל לעצמו מאז נשר מלימודיו בבית־הספר התיכון. קוביצק תיאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר, ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, כשהוא מלהיב את עצמו ואת קוביצק בתיאורים נלהבים של העתיד הגדול המצפה לשניהם, על אדריכלות ועל המוזיקה של ריכארד ואגנר שאהב מאוד. היטלר לא ניסה למצוא עבודה. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג'נטלמן צעיר שעיתותיו בידו. לעתים קרובות נהג לבלות באופרה, ובמיוחד באלו של ואגנר.

באוקטובר 1908 ניסה היטלר בשנית להתקבל לאקדמיה לאמנות, אך הפעם לא הצליח לעבור אפילו את הסינון הראשוני. תוצאה זו לא הייתה מפתיעה, נוכח העובדה שהיטלר לא טרח באמת להתכונן לבחינה. החלטה זו הייתה גזר דין מוות לשאיפותיו האמנותיות. חברו קוביצק, לעומתו, הצליח להתקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של וינה ועשה חיל בלימודיו. קוביצק סיפר שיום אחד נעלם היטלר מדירתם המשותפת ולא יצר עמו קשר מאז.

היטלר החל לנדוד ממקום למקום. חסכונותיו החלו לאזול וחייו החלו להתדרדר, אך עדיין לא ניסה למצוא עבודה. בסופו של דבר אזל כספו, והוא החל לישון על ספסלים בגנים ציבוריים ולקבץ נדבות. בדצמבר 1909, קפוא ורעב, עבר להתגורר בבית מחסה למשך מספר שנים. לעתים היה מרוויח מעט כסף בעבודות יום כגון גריפת שלג בכניסות של בתים, או בתחנת הרכבת.

היטלר אהב לקרוא, אם כי קריאתו נטתה תמיד לאקלקטיות. לצד חיבה ארוכת שנים לכתבי קארל מאי ונטייתו לקריאת צהובונים שערורייתיים, הוא טען כי קרא יצירות של פילוסופים כניטשה, הגל, פיכטה, וגם של הפילוסוף האנגלי הגזעני צ'מברליין. רעיונותיו התגבשו משברי מידע שליקט מכל הבא ליד, עד לבניית תפישת העולם שתבוא לביטויה המלא והסופי בספרו "מיין קמפף".

בגיל 21 החל להתעניין בפוליטיקה. באחד הימים צפה בתהלוכת מחאה גדולה של פועלים בווינה, והחל לקרוא וללמוד על הפוליטיקה של מפלגת הפועלים הסוציאליסטית. הוא התפעל מהשימוש שעשתה המפלגה בכוח ובהפחדה ככלי להשגת יעדים פוליטיים.

בווינה של אותה התקופה האנטישמיות גאתה. בדוכנים בעיר ניתן היה לקנות חוברות ועתונים אנטישמיים. ראש העיר דאז היה קרל לואגר, אנטישמי ידוע וחבר המפלגה הסוציאל-נוצרית, שאנטישמיות הייתה חלק ממצעה. היטלר העריץ את לואגר על יכולתו להשתמש באיבה ככלי מניפולטיבי חזק. היטלר הושפע גם מלאנץ פון ליבנפלס, בעל המגזין הגזעני "אוסטרה" ומגאורג ריטר פון שונרר, פוליטיקאי וינאי אנטישמי שממנו שאל את רעיון עליונות הגזע הארי.

בספרו "מיין קמפף" טוען היטלר, שכאשר עיין בחוברת אנטישמית בפעם הראשונה, פשוט השליכה מידיו. "...הטון האנטישמי, בעיקר של העיתונים הווינאיים, נראה לי בלתי הולם מסורת של אומה גדולה כזו". אך באותו ספר עצמו מתאר היטלר את המהפך שחל בו. "פעם כשטיילתי לי בעיר, פתאום ראיתי אדם לבוש בקפוטה שחורה, ופאות שחורות. האם זהו יהודי? הייתה המחשבה הראשונה בראשי. בלינץ, היהודים לא נראו כך. המשכתי להסתכל בדמות, אך ככל שהסתכלתי יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראשי הפכה ל... האם זהו גרמני?"

היטלר החל להתעמק בנושא או, ליתר דיוק, לעיין בפמפלטים, ספרונים וצהובונים אנטישמיים. "ככל שראיתי יותר יהודים," טען ב"מיין קמפף", "כך התחדדה בעיני ההפרדה בינם לבין יתר האנושות... עבורי הייתה זו סערת הנפש הגדולה ביותר שעברתי אי פעם. הפסקתי להיות איש העולם הגדול והפכתי להיות אנטישמי."

האנטישמיות של היטלר עדיין לא ניכרה. הוא המשיך למכור ציורים שצייר בבית המחסה לידידו היהודי יוזף נוימן, בעל חנות לתמונות בעיר.

בגיל 24 עזב היטלר את וינה כדי להימנע מגיוס לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית, שאותה תיעב מימי בחרותו. היטלר לא אהב את השלטון הקיסרי ואת אופיה הרב-לאומי של אוסטרו-הונגריה ודגל בהשקפות גרמניות לאומניות. במאי 1913 עבר לגרמניה, מולדתו המאומצת, והתיישב במינכן. השלטונות האוסטריים איתרו אותו, וכדי להימנע מללכת לבית הסוהר, כתב היטלר מכתב לקונסוליה האוסטרית בגרמניה וסיפר להם על שנותיו הקשות בווינה. טון המכתב, שהגיע לשלטונות האוסטריים, הרשים אותם. הם הזמינו את היטלר לבדיקה רפואית, ובה נמצא היטלר בלתי כשיר לשירות צבאי.

במינכן המשיך היטלר להתקיים מציור תמונות ומכירתן לחנויות קטנות. כששאל אותו אחד ממכריו כיצד הוא מתכנן למצוא עבודה קבועה, ענה היטלר שאין זה חשוב, שכן ממילא עומדת לפרוץ מלחמה.

מלחמת העולם הראשונה

ב-1 באוגוסט 1914, כחלק ממלחמת העולם הראשונה, הכריזה גרמניה מלחמה על האימפריה הרוסית, בהתאם לברית בינה לבין אוסטרו-הונגריה. יומיים מאוחר יותר התגייס היטלר לצבא, לגדוד הבווארי. "עבורי, כמו לכל הגרמנים, החלה עתה התקופה הגדולה והבלתי נשכחת ביותר בכל תקופת קיומי על פני האדמה. כל המאורעות שקדמו הפכו לבלתי קיימים והפכו לאין", כתב היטלר ב"מיין קמפף". לאחר שנים של עוני ובדידות, מצא היטלר שייכות ומטרה לעצמו.

ביחידתו שימש היטלר בתפקיד של רץ. הוא נחשב חייל מרושל למדי בהתנהגותו, אך נכון תמיד להתנדב למשימות מסוכנות, כמו העברת תשדורות אל אזורי הלחימה ומהם. בזמני רגיעה היה מצייר את אזורי הקרבות. היטלר, שלא כמו חבריו החיילים, מעולם לא התלונן על איכות המזון והתנאים הקשים שבהם חיו. הוא העדיף לדבר על אמנות או היסטוריה. חבריו החיילים סברו שהוא שש לרצות את מפקדיו יותר מדי, אבל בדרך כלל היה ידוע כמתבודד, אמיץ ובר מזל. לדוגמה, בקרב בין היחידה אליה השתייך היטלר לבין כוחות בריטים ובלגים נהרגו 2,500 מתוך 3,000 חיילי היחידה. היטלר יצא בלא פגע. במקרים רבים אחרים קרה שעבר ממקום אחד למקום אחר דקות ספורות לפני שנפלה שם פצצה או פגז‏[2].

ב-7 באוקטובר 1916, היטלר נפגע ברגלו מרסיס של פגז בקרב על הסוֹם והועבר לאשפוז בגרמניה. זו הייתה הפעם הראשונה מחוץ לחזית מזה שנתיים. לאחר שהחלים, נסע לטייל בברלין, ולאחר מכן הוצב לתפקיד קל במינכן. במינכן נדהם היטלר לראות את האדישות של האנשים כלפי המאמץ המלחמתי. מאוחר יותר, הוא נטה לתלות את האשם ביהודים, בהם ראה קושרי קשר נגד המאמץ המלחמתי הגרמני.

כדי להתרחק מהאזרחים הלא אכפתיים, ביקש היטלר לשוב אל חבריו בחזית ונשלח לשם במרץ 1917. אחרי שבדצמבר 1914 קיבל היטלר את אות "צלב הברזל" מדרגה שנייה, הוא קיבל באוגוסט 1918 את אות צלב הברזל מדרגה ראשונה, עיטור נדיר למדי לחייל שאינו קצין (דרגתו של היטלר הייתה רב טוראי, קורפורל). האירוניה היא, שאת ההמלצה לצלב הברזל נתן מפקדו של היטלר, השליש היהודי של גדודו הוגו גוטמן, עובדה שהיטלר השתדל להסתיר בשנים שלאחר מכן‏[3]. על אף שהיה חייל טוב, לא נחשב היטלר מתאים לפקד כקצין, גם מטעם היעדר רכוש, דבר ששימש עדיין באותה תקופה אלמנט חשוב בקביעת אפשרות קידום בדרגה.

ככל שהתקדמה המלחמה והכף הלכה ונטתה כנגד הגרמנים, נטה היטלר יותר ויותר למרה שחורה. הוא היה מתבודד ומשתלח ב"יריבי גרמניה", היהודים והמרקסיסטים. באוקטובר 1918, בעקבות מתקפת גז בריטית ליד איפר (Ypres), סבל היטלר מעיוורון זמני ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי.

ב-10 בנובמבר 1918 נכנס כומר זקן לאולם שבו שכב היטלר והודיע, שהמלחמה הסתיימה. גרמניה הובסה. הקייזר וילהלם השני הודח ובית הוהנצולרן נפל. גרמניה הקייזרית הפכה לרפובליקת ויימאר. היטלר תיאר את תחושותיו ב"מיין קמפף": "ואז חלפו ימים נוראים, ונוראים יותר היו הלילות. ידעתי שהכול אבוד... בלילות אלו השנאה בי גברה, השנאה אל אותם אלה האחראים לתבוסה". לדעת היטלר, האחראים לתבוסה היו הפוליטיקאים בגרמניה, ובעיקר היהודים.

תחושתו זו של היטלר לא הייתה חריגה בקרב גרמנים אחרי המלחמה. הסכם ברסט-ליטובסק עם ברית המועצות היה נוח לגרמניה ואף חיסל את הלחימה בשתי חזיתות. במערב, אחרי תחילת מתקפת אביב 1918 היו הכוחות הגרמנים רחוקים רק מאה ועשרים קילומטרים מפריז. הניצחון נראה בהישג יד, עד שהקייזר וילהלם השני אף הורה להפוך את יום 24 במרץ, בו הופגזו פאתי פריז, ליום של חג לאומי בגרמניה.

אך גרמניה כבר עמדה על סף אובדן גמור. האבדות שספגה במתקפה, הגעתם של כוחות אמריקניים לחזית לקראת סוף המלחמה וכישלון המתקפה השנייה על המארן ביולי 1918 הותירו אותה על עברי פי-פחת. לפי הערכות, כשישה מיליון גרמנים נהרגו או נפצעו במלחמה, כרבע מכלל הגברים הכשירים במדינה כולה.

השמועות על התמוטטות קרובה והולכת נפוצו בכל מקום, מלוות בהפגנות אנטי-מלחמתיות, נטישות ועריקות והתמוטטות של כוחות בחזית. הגנרל לודנדורף, ששימש בפועל דיקטטור בגרמניה מאז 1916 ביחד עם הגנרל הינדנבורג, החליט בצעד דרמטי להעביר את הסמכות להחליט על הפסקת אש (דהיינו, כניעה) לפרלמנט, הרייכסטאג. כאשר זה החליט באופן טבעי והכרחי לחתום על הסכם הפסקת האש, שינה לודנדורף את טעמו באופן מיידי והחל לטעון כי גרמניה נכנעה מפני שהפוליטיקאים "תקעו סכין בגב האומה"‏[4].

זו הייתה גם הדעה שאימצו רבים אחרים, ובתוכם היטלר. לא גרמניה היא שהפסידה, הפוליטיקאים, הבוגדים, המרקסיסטים, והיהודים, "פושעי נובמבר", הם שגרמו להפסד. השפלתה של גרמניה תחת חוזה ורסאי הייתה מלח על פצעיהם. כמו דור שלם של בוגרי מלחמת העולם הראשונה חש גם היטלר כי גרמניה לא תוכל לחזור למעמדה הקודם בלי שתעניש את "פושעי נובמבר" ותשים קץ לשליטתם של הבוגדים‏[5].

תחילת הקריירה הפוליטית

בקיץ 1919 הוצב היטלר, שעדיין היה חייל מגויס בצבא הגרמני במינכן בתפקיד סוכן סמוי לניפוי ההשפעה המרקסיסטית בשורות הצבא, על רקע הבהלה הכללית שפשתה בו בעקבות ניסיונות ההתקוממות הסוציאליסטיים במינכן ובברלין. תפקידו של היטלר היה להודיע למפקדיו על כל חייל שתמך בדעות מרקסיסטיות, כשחייל שנמצא אשם בכך היה עשוי להישפט ולהיות מוצא להורג.

היטלר נשלח להכשרה פוליטית שנערכה באוניברסיטת מינכן. ההתפרצויות האנטישמיות שלו הרשימו מאוד את מפקדיו, והיטלר החל להרצות בפני חיילים שחזרו מן השבי על סכנות הקומוניזם, הדמוקרטיה ואי-הציות. בדוח שנכתב על היטלר צוין כי הוא נואם מעולה. גם היטלר גילה שהוא מסוגל להופיע בפני קהל לא מוכר ולשכנעו.

בשנת 1919 שלח היטלר מכתב לאדולף גמליך, ששימש כאחראי על התעמולה בצבא הגרמני. המכתב מהווה את התיעוד הידוע המוקדם ביותר לשנאתו של היטלר ליהודים. במכתב כתב היטלר כי תוכניות אקראיות נגד היהודים אינן מספיקות וכי "המטרה הסופית צריכה להיות הרחקה בלתי מתפשרת של היהודים"‏[6].

לקראת סוף שנת 1919 הוטלה על היטלר המשימה להסתנן ולחקור קבוצה קטנה של אנשים במינכן בשם "מפלגת הפועלים הגרמנית". המושג שמשך את תשומת לבם של מפקדיו הייתה המילה "פועלים" בשם המפלגה, דבר שעורר חשד שמדובר בתנועה מרקסיסטית.

לבוש בבגדים אזרחיים הלך היטלר לפגישה של מפלגת הפועלים הגרמנית. הפגישה נערכה במרתף בירה במינכן, והגיעו אליה 25 אנשים. הוא הקשיב להרצאה שנתן גוטפריד פדר, שנושאה היה "איך ובאילו אמצעים ניתן לבטל את הקפיטליזם". אחרי הנאום שמע היטלר, שעמד לצאת מהאולם, מישהו אחר שקם ודיבר על איחוד בין גרמניה לאוסטריה. הדבר הכעיס את היטלר במידה כזו שקם ולהפתעת הכול דיבר בלהט במשך רבע שעה נגד הרעיון. אחד ממייסדי המפלגה, אנטון דרקסלר, לחש לשכנו לספסל, "...יש לו את מתנת הדיבור, נוכל להשתמש בו"‏[7]. לאחר שסיים את דבריו ניגש דרקסלר אל היטלר ונתן לו חוברת בת 40 דפים, שכותרתה "התעוררותי הפוליטית". הוא דחק בהיטלר שיקרא בה והזמינו לשוב ולבקר בכינוסי המפלגה.

היטלר גילה שקווי המפלגה שתוארו בחוברת תואמים לשלו, מפלגה לאומית, פרו-מיליטריסטית, ואנטישמית. מספר ימים אחרי כן קיבל היטלר גלויה שהודיעה כי התקבל לשורות מפלגת הפועלים הגרמנית. הוא התבקש להגיע לפגישה עם מזכירות המפלגה. בפגישה הוא התקבל בברכה, אף על פי שטרם החליט אם להצטרף למפלגה או לא. בספרו "מיין קמפף" מתאר היטלר את המצב: "...חוץ מכמה רעיונות לא היה שם כלום. לא הייתה תוכנית, לא היה שום חומר מודפס, לא כרטיסי חבר, ואפילו לא חותמת גומי".

למרות התרשמותו שמדובר בארגון עלוב, נמשך היטלר לרעיונותיו של דרקסלר, שטען כי המפלגה עומדת להיות תנועה חברתית גדולה ולא סתם מפלגה פוליטית. בחוסר הסדר ששרר בה ראה היטלר הזדמנות. ב"מיין קמפף" כתב: "היתרון בארגון הקטן והאבסורדי הזה עם קומץ חבריו היה, שלא היה מבנה של ארגון. כך שהייתה אפשרות לבוא ולשנות סדרים ושיטות." הוא חשב על כך במשך יומיים ואז החליט להשיב בחיוב. ב"מיין קמפף" כתב: "לבסוף הגעתי להחלטה שעלי לעשות צעד זה... זו הייתה ההחלטה החשובה בחיי", ובנימה הדרמטית המופרזת הרגילה שלו הוסיף: "מכאן והלאה לא תהיה דרך חזרה".

היטלר לא עבד מעודו בעבודה מסודרת, פרט לתקופת שירותו בצבא, אך מרגע שהצטרף למפלגה, בשנת 1919, כשהוא כבר בן 30, החל לעבוד במלוא המרץ להבטיח את הצלחתה. הוא החל בגיוס חברים חדשים על ידי פרסום הזמנות לכנסים של המפלגה. בהדרגה, הגיעו יותר ויותר אנשים לכינוסי המפלגה. באחת האסיפות עלה היטלר לנאום ושוב, הרשים את מנהיגי המפלגה ואת הקהל. היה זה רגע חשוב בקריירה שלו: הוא גילה את כשרונו הגדול. מאותה נקודה הפך היטלר, בנאומיו הנרגשים ובאישיותו הבימתית הכריזמטית למוקד המשיכה העיקרי של המפלגה. הוא התחיל לנהל את כל תחום הפרסום וגיוס החברים של המפלגה.

בתחילת 1920, אחרי שעזב את שירותו הצבאי והתפנה לעיסוק מלא בקידום המפלגה, דחק היטלר במפלגה לקיים עצרת המונים, ביודעו שזו תהיה פרובוקציה בעיני הקומוניסטים. העצרת הסתיימה בהצלחה גדולה, שהביאה לחיזוק מעמדו במפלגה. במקביל, הגה היטלר את רעיון השימוש בסמל צלב הקרס בדגל המפלגה ושינה את שם המפלגה למפלגת העבודה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית (Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei) שנודעה מכאן בקיצור בשם המפלגה הנאצית.

כשרונו של היטלר כנואם הלך והשתפר. הוא גייס עוד ועוד תומכים במהלך 1921, כשבין התומכים הראשונים הבולטים נמנים ארנסט רהם, קצין צבא קטום אף וקשוח הליכות שהיה גם הומוסקסואל מוצהר; הרמן גרינג, מן הטייסים הגרמניים הבולטים במלחמת העולם הראשונה, אלפרד רוזנברג, גרמני ממוצא לטבי שהיה סבור שביכולתו ליצור תאוריה מאחדת של תפישות הגזע, ורודולף הס הכנוע והצייתן שהפך עד מהרה למזכירו האישי של היטלר.

בקיץ אותה שנה נסע היטלר לברלין כדי לגייס תומכים נוספים למפלגה. בהיעדרו החליטו חברים במזכירות המפלגה שהוא צבר יותר מדי כוח וסיפחו אליהם קבוצה פוליטית נוספת, כדי להחליש את כוחו של היטלר. כששמע על כך היטלר חזר מיד למינכן והודיע ב-11 ביולי 1921 על התפטרותו לאלתר מן המפלגה. ראשי המפלגה הבינו את טעותם וביקשו ממנו לשוב לתפקידו, אך היטלר הודיע להם שהוא מוכן לשוב רק אם יהפוך ליושב ראש המפלגה ותינתן לו שליטה מלאה בה. חברי המזכירות התקפלו. בהצבעה על כך מונה היטלר לתפקיד ברוב של 543 קולות לעומת אחד. בכנס הבא של המפלגה, שנערך ב-29 ביולי 1921, הוכרז היטלר לפיהרר של המפלגה הנאצית, תואר שיישא עמו לאורך כל הדרך.

הפוטש במרתף הבירה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפוטש במרתף הבירה

במהלך השנתיים הבאות ביסס היטלר את מעמדו כראש המפלגה. חולשתה של ממשלת ויימאר שכנעה אותו כי הוא יכול לחקות את המצעד על רומא של מוסוליני משנת 1922 ולתפוס את השלטון בעצמו. היטלר תכנן להשתמש בארגון הצבאי-למחצה של המפלגה, פלוגות הסער (אס אה, Sturmabteilung) בראשות ארנסט רהם, ובכיסוי "מכובד" בדמות הגנרל אריך לודנדורף (שליט גרמניה בפועל בשנתיים האחרונות למלחמת העולם הראשונה). לודנדורף היה אמור להפוך לדיקטטור של המשטר במינכן, ובעזרת היטלר כנואם הנלהב של הלאומיות הגרמנית המתחדשת - להשתלט על גרמניה כולה.

בערב 8 בנובמבר 1923 צעדו היטלר ותומכיו מהאס אה אל הבירגרברויקלר, מרתף הבירה בו עמד לנאום גוסטב פון קאהר, הקומיסר הממונה בבוואריה תחת משטר החירום שהוטל בה. לפי התוכנית, הייתה ההשתלטות על מרתף הבירה וההכרזה על המהפכה אמורה להניע את פון קאהר ואת ראש משטרת בוואריה, האנס פון זייסר והגנרל אוטו פון לוסוב לתמוך בתוכנית. השלושה לא התרשמו מהיטלר, אך כאשר הופיע לודנדורף במקום, הסכימו לחתום על תמיכה בפוטש. בטעות טקטית גסה, נטש היטלר את המקום כעבור זמן קצר ולודנדורף אפשר לשלושה לעזוב את המקום.

למחרת, התברר כי השלושה נסוגו מתמיכתם הכפויה בפוטש, והיטלר ולודנדורף נותרו אובדי עצות והחליטו על מצעד לשום מקום ברחובות מינכן, בתקווה שזה יעורר את הציבור לתמיכה בפוטש. לא כך אירע בפועל, והפוטש התפורר בתוך כמה שעות.

אחרי הפוטש עמד היטלר לדין בעוון בגידה, אך במשפט עצמו, בגלל האווירה האוהדת לרעיונותיו הלאומניים וההיתר שניתן לו להשתמש בבית המשפט כבמה לנאומים פוליטיים, התהפכה הקערה על פיה. היטלר הודה ברצונו להחליף את הממשלה והתווה את רעיונותיו, תוך שהוא מציג את עצמו כפטריוט נאמן ואת הממשלה הדמוקרטית בברלין ואת מייסדיה כבוגדים. "אני לבדי נושא באשמה. אבל אינני פושע בגלל זה. אם ניצב אני לפניכם היום כמהפכן, הרי זו מהפכה כנגד המהפכה. אין דבר כזה בגידה - בבוגדים של 1918". העיתונים נתנו לדבריו פרסום והפכו אותו במידה רבה ממעורר מהומות מקומי ששמו לא נודע הרבה מעבר למינכן וסביבתה לאישיות לאומית מוערכת. גרמניה למדה להכיר את האיש ואת רעיונותיו, ורבים בה אהבו אותם.

היטלר נמצא אשם ונדון לחמש שנות מאסר במצודה (Festungshaft, מאסר במצודה נחשב למאסר פוליטי שאינו מכתים את כבודו של הכלוא במאסר פלילי רגיל), עם אפשרות לשחרור מוקדם על התנהגות טובה כבר לאחר שישה חודשים. האמת הייתה, שהשופטים כלל לא רצו למצוא את היטלר אשם. רק לאחר שהובטח להם שיקבל שחרור מוקדם, הרשיעו אותו. אריך לודנדורף נמצא זכאי במשפט, ארנסט רהם וד"ר וילהלם פריק, מתומכיו של היטלר, נמצאו אשמים אך לא נאסרו.

מיין קמפף

עטיפת "מיין קמפף", גרסה ראשונה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיין קמפף

ב-1 באפריל 1924 נלקח היטלר לבית הסוהר במצודת לנדסברג, שם זכה לתא מרווח, אפשרות לקבל מתנות ומבקרים ככל שיחפוץ וחשוב מכל, להחזיק את מזכירו הפרטי רודולף הס. בתאו הכתיב היטלר למזכירו את דעותיו, שמצאו אחר כך את צורתם הסופית בספרו "מיין קמפף" ("מאבקי"), ההצגה המקיפה הראשונה של רעיונותיו של היטלר. בספר מתאר היטלר את חייו עד לאותה נקודה, ובעיקר מתווה את רעיונותיו הקיצוניים על לאומנות גרמנית, אנטישמיות ואנטי־בולשביזם.

היטלר שילב רעיונות של דרוויניזם חברתי וגזענות בנוסח צ‘מברליין וגובינו עם תפישות היסטוריציסטיות נפוצות באותה תקופה, כמו "שקיעת המערב" של אוסוואלד שפנגלר לתיזה מבולבלת משהו על מאבק נצחי לא בין אומות או ציוויליזציות כי אם בין גזעים שונים. מן העבר האחד ניצב הגזע הארי העליון, ומן העבר השני הגזע היהודי הנחות, אויבו הנצחי. המאבק בין היהדות לבין האריוּת יכול להסתיים רק בניצחונו של אחד מן הצדדים, טען היטלר; אין פשרה אפשרית בין אויבים נצחיים אלו. כרגיל בתורות גזעניות, כוללת גם התפישה ההיטלריאנית את הסתירה הבסיסית – תיאור היהודים בו זמנית כנחותים, עלובים, טיפשים, נתעבים, אכולי זימה ומושחתים מחד; ומאידך, זוממי מזימות מתוחכמים ביותר, המשתמשים במצג שווא של עליבות וטיפשות כדי להסוות את מזימותיהם הקטלניות.

בתווך בין הגזע הארי והיהודי, מצויים כל שאר הגזעים, שמידת קרבתם לגזע הארי תקבע את מעמדם. בתחתית הסולם הגזעי, מעט מעל ליהודים, מצוי הגזע הסלאבי. לגזע נחות זה ייעד היטלר תפקיד של חוטבי עצים ושואבי מים עבור הארים. השטחים הנרחבים בהם יושבים הסלאבים הם מרחב המחיה (Lebensraum) העתידי עבור הגזע הארי. חלקו של הגזע הסלאבי ישועבד וחלקו יושמד.

שנות בניין המפלגה

אדולף היטלר השתחרר מהכלא בסוף 1924, כשמונה חודשים אחרי מאסרו, וגילה כי בהיעדרו התפוררה המפלגה כמעט לחלוטין. בשנת 1925 הוא התחיל בהליך הדרגתי של ארגון המפלגה בהתאם לתוכניות שטווה בעת מאסרו.

תהליך בניין כוחה של המפלגה היה איטי וממושך משחשב. המצב הכלכלי המשתפר תחת הקנצלר ואחר כך שר החוץ גוסטב שטרזמן הפחית במידה משמעותית את התרעומת נגד רפובליקת ויימאר. עבור המפלגה הנאצית, שלא היה לה בסיס כוח מסורתי באזור כלשהו בגרמניה והתבססה על הסתה על רקע מצוקה, הייתה זו תקופה קשה, כמעט מכת מוות לשאיפותיה. היטלר עצמו, עם זאת, נטה לתאר את התקופה כמאושרת ושלווה. בין השאר, מצא בשנים אלו את הבית האידאלי שלו, בבית שכור בהרים שמעל לכפר ברכטסגאדן (Brechtesgaden). הבית, שנקנה זמן לא רב אחרי כן, עתיד להפוך מעונו הרשמי מעתה ואילך.

עד לחודש מאי 1926 הצליח היטלר לגבור על כל יריביו במפלגה הנאצית והפך להיות המנהיג הראשי, כשהוא מכונן במפלגה את עקרון המנהיג (הפיהרר פרינציפ). עם זאת, בעקבות משפטו ומאסרו, עדיין לא הייתה לו אפשרות לשאת נאומים בפומבי (הגבלה זו הוסרה בשנת 1927). באותם ימים התהדקה היכרותו של היטלר עם יוזף גבלס, שהסתייג ממנו תחילה אך במהרה הפך למאמין אדוק של היטלר. ביומנו כתב גבלס: "אנחנו שואלים והוא עונה תשובות מבריקות. אני אוהב אותו. הוא כבר חשב על הכל. הוא מרגיע את מוחי מכל השאלות. הוא יכול להיות המנהיג שלי. אני משתחווה לאיש גדול יותר, הגאון הפוליטי." ולאחר כמה ימים, לאחר שבילה עם היטלר זמן מה בברכטסגאדן: "ימים אלו סימנו את דרכי. גרמניה תחיה, הייל היטלר"‏[8].

עלייה לשלטון

הישגי המפלגה הנאצית בבחירות בתקופת ויימאר[9]
בחירות הצבעה
(באלפים)
אחוז מושבים
ברייכסטאג
הערות
מאי 1924 1,918.3 6.5 32 בתקופת מאסרו של היטלר
דצמ' 1924 907.3 3.0 14 עם שחרורו של היטלר ממאסר
מאי 1928 810.1 2.6 12 שיא תקופת שטרזמן
ספט' 1930 6,409.6 18.3 107 אחרי פרוץ המשבר הכלכלי
יולי 1932 13,745.8 37.4 230 אחרי מועמדות היטלר לנשיאות
נוב' 1932 11,737 33.1 196 בחירות דמוקרטיות אחרונות
מרץ 1933 17,277 43.9 288 אחרי עליית היטלר לשלטון

המפנה בגורלו של היטלר ובגורלה של המפלגה הנאצית הגיע בעקבות המשבר בארצות הברית בשנת 1929, שהפך במהרה משבר עולמי. התמוטטות הבורסה בארצות הברית הובילה לדרישת פרעון מהירה של הלוואות שנטלה גרמניה בארצות הברית בשנים הקודמות והביאה בתוך זמן קצר לשפל כלכלי קשה במדינה. בתוך כמה חודשים עלו האבטלה והאינפלציה שדוכאו בשנים שחלפו לגבהים שהיו מוכרים משנות העשרים המוקדמות.

הייתה זו שעתה הגדולה של המפלגה הנאצית. בבחירות בספטמבר 1930 הגדילה המפלגה את מספר בוחריה ב-5.6 מיליון והפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. גם מפלגות אחרות עלו, כשהמפסידות העיקריות הן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD), מעוז הכוח של ויימאר, שאיבדה מצביעים לקומוניסטים, והלאומנים של ה-DNVP, שהפסידו מכוחם לנאצים. אך עיקר התוספת בבוחרים עבור המפלגה הנאצית באה מאלו השרויים במצוקה -- אותם חמישה מיליון בוחרים שנמנעו מהצבעה בשנת 1928 ונזעקו לקלפיות בעקבות המשבר הכלכלי.

שנתיים אחרי כן, ביולי 1932, הכפילה המפלגה הנאצית את תוצאותיה פעם נוספת. גם כאן, נהנו הנאצים מגידול במספר הבוחרים, אך גם מהיעלמותן של מספר מפלגות קיצוניות אחרות בימין. המפלגה הצליחה לגרוף מעט למעלה משליש מן הבוחרים ודומה היה כי זהו, פחות או יותר, המספר המרבי של תומכיה, שכן בשני הסיבובים בבחירות לנשיאות באביב וקיץ 1932, כמו גם בבחירות בנובמבר 1932, בהם הייתה ירידה בהצבעה לנאצים, לא הצליחה המפלגה לעבור את מחסום 40 אחוז מכלל הבוחרים.

היטלר עמד בראשית שנות השלושים על סיפו של השלטון, אך דומה היה כי אין לו כל דרך חוקית לתפוס אותו. לעזרתו באו הכוחות השמרניים בגרמניה, האצולה היונקרית שהייתה רגילה לנהל את ענייני המדינה מקדמת דנא ושלוחיה כמו הגנרל שלייכר, הקנצלר ברינינג, והנשיא פון הינדנבורג ששאפו מכבר לחסל את התעתוע הדמוקרטי המזיק במדינתם. במהלך השנים שבין 1930 ו-1933 התחלפו שלושה ראשי ממשלה, כשכל אחד מהם חותר בדרכו להחריב את הדמוקרטיה הרעועה של ויימאר.

לבסוף, החליטו קובעי המדיניות מאחרי הקלעים, ובראשם הגנרל שלייכר ופון פאפן, להמליץ בפני הינדנבורג על מינוי היטלר לקנצלר בסברם כי הכוחות האחרים במדינה ידאגו לרסנו בהיותו בשלטון. למרות ההסתייגות של הינדנבורג מהיטלר, שלא ראה בו מועמד מתאים להנהיג את המדינה וכינה אותו הקורפורל הבוהמי, הסכים הנשיא הסנילי כמעט לחלוטין להיעתר לבקשה וב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר.

אחרי מינויו, כתב מי שהיה ידידו של היטלר ואחר כך אויבו המושבע, הגנרל לודנדורף, לחברו לנשק הנשיא פון הינדנבורג: "במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה, יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו"‏[10].

שליט גרמניה

היטלר בחלון לשכת הקאנצלר, 30 בינואר 1933

ב-30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לראש ממשלת גרמניה. במהלך 12 שנות שלטונו הביא לפרוץ מלחמת העולם השנייה ולשואה. בכך הוביל למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ובהם כשישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה.

בתחילה נשא היטלר בתואר קודמיו, "קאנצלר הרייך". ב-1 באוגוסט 1934, יום אחד לפני מותו של הינדבורג, קבעה הממשלה בצו כי משרת הנשיא תאוחד עם זו של הקאנצלר מרגע פטירתו וסמכויותיו יועברו להיטלר, שיהפוך לראש המדינה. הלה מיאן לשאת את תוארו של המנוח; למחרת, ב-2 באוגוסט, כתב לשר הפנים כי מאחר שהתפקיד מקושר עם דמותו של הינדנבורג, הוא מבקש להיקרא מעתה "המנהיג וקאנצלר הרייך" (Führer und Reichskanzler) בכל התכתובת הרשמית. זה נותר תיאור משרתו עד להתאבדותו‏[11][12].

"השנים הטובות"

הקבינט הראשון של היטלר, 1933: היטלר, גרינג, פון פאפן, פון קרוסיגק, וילהלם פריק, פון בלומברג, הוגנברג

השנים שלאחר "ליל הסכינים הארוכות" (1934 - 1937) נחשבות על ידי רבים ל"שנים הטובות" של הנאציזם, משום שהתחוללו בהן הצלחות בתחומי מדיניות החוץ והפנים. היו אזרחים גרמנים שהעדיפו להשתבח בהן, ולהתעלם מצדדיו האפלים של המשטר, מרדיפות היהודים, ומההכנות הקדחתניות למלחמה. ההיסטוריון יואכים פסט אף התבטא כי אם היה היטלר נרצח בידי מתנקש בשנת 1937, היו מרגישים הגרמנים כי אבד להם אחד מגדולי האומה‏[13]. סבסטיאן הפנר השיב לכך, כי מיד לאחר הירצחו היו חשים הגרמנים בכאוס שנוצר, שכן בשנים אלו הפך המשטר הנאצי לחצר ביזנטית של ארגונים בעלי תחומי סמכות חופפים, ובעלי הסמכות להחליט החלטות של חיים ומוות באשר לכל אחד ואחד מ"אזרחי" הרייך השלישי, ארגונים שלא היו מאוגדים ביניהם בכל קשר חוקי (שכן הבסיס החוקי למשטר נשמט זה מכבר) אלא מכורח אישיותו של היטלר.[דרוש מקור] היטלר קיבל לידיו בראשית שנת 1933 כלכלה במשבר. כמו דנמרק, הולנד, נורבגיה ואוסטריה סביבה, סבלה גם גרמניה מאבטלה בשיעור של כ-30 אחוז -- למעלה משישה מיליון מובטלים‏[14] ובנוסף, סבלה גם מהיפר-אינפלציה ומתלות גדולה בחומרי גלם. כעבור ארבע שנים, היו פחות ממיליון מובטלים בגרמניה‏[15] והתוצר הלאומי הגולמי עלה בין 1932 ו-1937 ב-107 אחוז‏[16]. היטלר גם החל בפרויקטים לאומיים שאפתניים, ובמיוחד סלילת הכבישים המהירים, האוטובאהן, ומפעלי המכונית העממית, הפולקסווגן של פרדיננד פורשה (אף כי ייצורה בפועל החל רק אחרי המלחמה).

להיטלר עצמו הייתה הבנה מוגבלת למדי ועניין דל בכלכלה והוא הותיר בשנים הראשונות יד חופשית למדי להיילמאר שאכט, שר הכלכלה, לחולל תעלולים פיננסיים, והפעיל שורה של צעדים חריפים להגדלת התעסוקה:

  • מאסר מנהיגי איגודי העובדים והפיכת "חזית העבודה" (DAF) בראשות נאמנו רוברט ליי לאיגוד הפועלים החוקי היחיד בגרמניה. ליי לא איחר ליישם הקפאה מוחלטת של השכר, הפחתות מוגדלות לצורכי מס הכנסה ואכיפת "פנקס עבודה" שרק הוא אפשר תעסוקה.
  • מתן העדפה לתעסוקות עתירות כוח אדם: נאסרה הכנסה לשימוש של מכונות החוסכות בכוח אדם; חוזים ממשלתיים ניתנו רק לחברות שהסתמכו על כוח אדם ולא על מכונות (עובדה זו הייתה נכונה במיוחד ביחס לתוכנית האוטובאהן); נדרש אישור ממשלתי לפיטורי עובדים.
  • תעסוקה צבאית וקדם-צבאית: הונהג גיוס חובה וצעירים הופנו ל"שירות עבודה בהתנדבות" ו"שירות צעירים בהתנדבות" שביצעו "עבודות יזומות" כמו נטיעת יערות או סיקול קרקעות. כמו כן הונהג בשנת 1935 שירות עבודה (RAD) שכפה על כל גבר צעיר (ומאוחר יותר נשים צעירות), חצי שנת עבודה עבור הממשלה.
  • פיטורי נשים: נשים במקצועות שירות ציבורי או רופאות פוטרו ואילו נשים נשואות קיבלו כסף כדי לא לעבוד.
  • מעבר לכלכלת מלחמה: מרגע עלייתו לשלטון וביתר שאת משנת 1936 ואילך, העביר היטלר את גרמניה למבנה כלכלי המכוון לחימוש ומלחמה, כשמספרים גדלים והולכים של גברים מועסקים במכונת המלחמה המתפתחת.

צעדים אלו של היטלר מבהירים במידת מה כי הנס הכלכלי היה במידה רבה תוצר של עבודות יזומות בכפייה מסוגים שונים ובהדרגה, הכפפת שוק העבודה לצורכי בניין מכונת המלחמה הגרמנית. אבל גם כך, יש הכופרים בעצם הטענה כי התחולל בגרמניה שיפור כלכלי ממשי בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בעיקר מהסיבות הבאות:

  • האוטרקיה שכשלה: אחד מלקחי השפל הגדול היה הניסיון להפחית את תלותה של גרמניה ביבוא חומרי גלם מבחוץ והפיכתה לאוטרקית ככל שאפשר, מבחינת אספקת מזון ואנרגיה (דלק סינתטי). זה היה ניסיון נואל, שנכשל לחלוטין. בשנת 1939, אחרי האיחוד עם אוסטריה וכיבוש צ'כוסלובקיה עתירות המשאבים הטבעיים, עדיין ייבאה גרמניה חומרי גלם רבים ונותרה תלויה כשהייתה בחומרים מבחוץ‏[17].
  • החוב המתעצם: בעוד שהכנסותיה של הממשלה הגרמנית עלו מ-10 מיליארד רייכסמארק בשנת 1928 ל-15 מיליארד רייכסמארק בשנת 1939, הוצאות הממשלה גדלו מ-12 ל-30 מיליארד רייכסמארק, והחוב הממשלתי עמד על 38 מיליארד רייכסמארק‏[18]. במלים אחרות, התעסוקה היזומה והחימוש מומנו באמצעות הגדלת חוב שמשמעותה הייתה שגרמניה ניצבה על פי פחת כלכלית.
  • האנשים הפכו עניים יותר: אם בוחנים את צריכת המזון של אזרחי גרמניה כמדד לעושרם, הרי שניתן לאתר עלייה ניכרת במחירי רוב סוגי המזון הבסיסיים בהשוואה בין נתוני 1927 ו-1937, והשכר הממשי (בניכוי אינפלציה) לא השתפר בצורה דראסטית‏[19].

הנס הכלכלי של היטלר היה למעשה כישלון חרוץ מנקודת מבט כלכלית ואנושית. מנקודת מבטו של היטלר, עם זאת, הייתה המדיניות הכלכלית שנקט הצלחה כבירה. כבר בשנים הראשונות לקיום המשטר דחף היטלר להגברת החימוש, כשהוא בולם את הקצאת הכספים לצבא ולבניינו רק בנקודות בהן נדמה היה שמוצרי יסוד חיוניים כמו חמאה עומדים לאזול בחנויות.

משנת 1936 ואילך, דומה, נפלה אצל היטלר ההכרעה לוותר לחלוטין על הניסיון לבנות את גרמניה ככוח כלכלי המבוסס על סחר בינלאומי, יבוא ויצוא. גרמניה, מבחינתו, הייתה אמורה להפוך לאי-בודד מבחינה כלכלית. הקשר היחידי בינה לבין "הגזעים הנחותים" (לתפישתו) שישבו סביבה היה אמור להיות כיבושם. המדינה שעטה קדימה לעבר מלחמה בלתי נמנעת. שאכט, ששאף לכונן כלכלה "אזרחית" נדחק הצידה לטובת גרינג שמונה ל"פיהרר" של "התוכנית הארבע שנתית" שהתמקדה כל כולה בבניין מכונת המלחמה.

המנהיגות של הפיהרר

פגישה עם קארל גוסטף אמיל מנרהיים, רמטכ"ל צבא פינלנד, בעת ביקור בפינלנד, 4 ביוני 1942

למרות אי-ההסכמה ליעדים אליהם חתר היטלר, היו שהתרשמו מיכולתו המרשימה להשתלט על מדינה גדולה כגרמניה, להנהיג אותה מבלי שיקומו מערערים על שלטונו, ולבנות "מכונת שלטון" ואינדוקטרינציה משומנת היטב.

מלכתחילה, ראוי לסייג את הדברים. בדיחה גרמנית ישנה מסבירה כי המהפכה נגד הקייזר נעצרה כאשר נתקלו המורדים מול מדשאת הארמון המלכותי בשלט "אסור לדרוך על הדשא". גרמניה לא הייתה מעולם מדינה משופעת במהפכות, ושנים רבות של חינוך "הגליאני" לציות כערך עליון ול"חופש באמצעות שיעבוד מלא", הפחיתו את הסיכוי שמהפכה כזו תתרחש במהלך שנות שלטונו הקצרות של היטלר.

מכונת ה"תיאום" (גלייכשאלטונג)

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האחדה

אחד מסודות הצלחתו של המשטר הנאצי הייתה המערכה המקפת לתיאום – גלייכשאלטונג – מושג שמשמעותו המילולית "סינכרוניזציה" אך משמעותו המעשית הייתה "נאציפיקציה" של כל היבטי החיים תחת המשטר הנאצי.

הנאצים החריבו בשיטתיות כל מוסד שהיה עלול לערער באופן כלשהו על כוחם, מגן הילדים ועד זקנה, כשהם מנסים להמיר כל אחד מהם במוסד משלהם. ילדים היו צריכים להשתתף בתנועות הנוער הנאציות, בתחילה היונגפולק ומאוחר יותר ההיטלריוגנד. כל מורה היה חייב להצטרף לאגודת המורים הנאצית, ששמרה הן על "טוהר הגזע" של המורים והן על מינון התעמולה הנאצית והגזענית בחומר הלימודים. בחופשים היו התלמידים נדרשים לצאת למחנות עבודה.

אחרי השלמת הלימודים בא גיוס החובה לצבא ואחריו האוניברסיטאות, שעברו אף הן נאציפיקציה מזורזת לסילוק המרצים היהודים והתחלת לימודי "מדעים נאציים" (כגון תורת היחסות ומכניקת הקוונטים מטוהרים מ"זבל יהודי"). אנשי המפלגה הנאצית היו במאבק תמידי גם עם הכנסייה, במיוחד בדרום גרמניה השמרנית והקתולית יותר, לערעור מעמדה ולמעשה, להחלפתה.

כלפי המתנגדים לדרכו הופעל טרור – אנשים נשלחו למחנות מעצר, למחנות עבודה ולכלא. חופש העיתונות והדעה בוטלו. נחקקו חוקי הגזע (חוקי נירנברג), אשר הורו לפעול לטיהור העם הגרמני מיסודות "נחותים" ובראשם היהודים.

עבור אזרחים מן השורה, פעלו העיתונות, הרדיו והקולנוע תחת שלטונו של יוזף גבלס, שר התעמולה והגאולייטר של ברלין. חלק גדול מאיכרי גרמניה עדיין זרעו את שדותיהם במו ידיהם בתקופה הנאצית, אך לרכישת מכשירי רדיו במחיר מוזל ככלי תעמולה נמצאה תמיכה מקיפה.

לכוון לרצונו של הפיהרר

מעבר למכונת האינדוקטרינציה, התבסס השלטון הנאצי יותר מכל על היטלר עצמו. המשטר כולו נבנה סביב אישיותו והמיתוס של הפיהרר הגאון, בעל רצון הברזל שלעולם אינו טועה.

היטלר עצמו דאג לחזק את הרושם הזה באמצעות הימנעות קפדנית ממתן הוראות מדויקות או התחייבות ברורה כמעט בשום מקרה, כך שהמערכת השלטונית כולה הייתה שרויה במאבק פנימי מתמיד באשר לכוונתו המדויקת, ופעלה כל הזמן לפי התפישה של "לכוון לדעתו של הפיהרר". המריבה המתמדת בין הרשויות השונות גם שירתה את עניינו של היטלר פעם נוספת בהציגה אותו כבורר העליון בכל המחלוקות. כך, לדוגמה, פעלו בתחום מדיניות החוץ בשנת 1938 קונסטנטין פון נויראט, שר החוץ, אלפרד רוזנברג ראש המחלקה לענייני חוץ של המפלגה, יואכים פון ריבנטרופ ולשכתו הענפה והרמן גרינג. ההחלטה הסופית, בכל מקרה, הייתה תמיד של היטלר. כל הפועלים בתחום התחרו על חסדיו.

מן העבר השני, דאג היטלר לנתק את עצמו מכל נושא שנוי במחלוקת. הוא סירב להכריע במחלוקות, אלא אם כן אולץ לעשות כן, ונמנע מביטוי פומבי של מחויבות לביצוע פעולה קונקרטית כלשהי. כך, לדוגמה, היטלר נתן אישורו לארגון הפוגרומים בליל הבדולח ב-1938. אחרי שהתברר כי הפוגרומים עוררו תגובות שליליות בעולם ובגרמניה עצמה, נמנע היטלר מכל אזכור של האירוע וכלפי חוץ הפנה אצבע מאשימה כלפי גבלס, שהיה האיש "שנתן את ההוראה" בפועל. אנשים בגרמניה נהגו לומר על דבר מביש או מחפיר שראו: "אילו רק היה הפיהרר יודע על כך", מתוך מחשבה שהפיהרר, המנהיג העליון שאיננו טועה לעולם, היה מן הסתם שם קץ לאותם מעשי שחיתות, ביזה, רצח וכפייה שנהגו פעילי המפלגה הנאצית לבצע‏[20].

מימוש רצונו של הפיהרר התבצע דרך המפלגה הנאצית. החל ב"גאולייטרים" וכלה בפעילי השטח, דחפו אנשי המפלגה כל הזמן להעצמת והעמקת הגלייכשאלטונג ולהקצנה מתמשכת של האמצעים הננקטים, מתוך תפישה שבכך הם פועלים ליישום רצונו האמיתי של הפיהרר, אף שהוא אינו יכול לומר זאת בגלוי מטעמים של מדיניות חוץ ומראית עין. לא התקיים הליך מסודר של העברת פקודות להקצנה של הנאציפיקציה של החיים בגרמניה. המפלגה קיימה מדי שנה מספר אירועים (לדוגמה, יום העלייה לשלטון, כנס המפלגה בנירנברג, יום הולדתו של היטלר, יום הפוטש, וכדומה) בהם היה היטלר הנואם המרכזי. נאום זה ונאומים אחרים בכנסים שימשו דרך להעברת מסרים כללית על כיוונים רצויים לפעולה. פעילי השטח עצמם, בהשראת הנאומים ומתוך תפישותיהם הם, דחפו כל הזמן להקצנה נוספת, כשלעתים קרובות נוצר הרושם כאילו פעולות חקיקה או תקנות באות בעקבות לחץ מלמטה ולא כיוזמה של ראשי המפלגה.

הפיהרר שאינו טועה לעולם

חלק ניכר מכוחו של היטלר נבנה על המיתוס של יכולתו הכמעט מיסטית, לכאורה, לגרוף הצלחות בזו אחר זו בקלות כמעט בלתי נתפשת. היטלר עצמו, כאדם שעיקר כוחו ביכולתו הדמגוגית, תפש את שלטונו קודם כל במונחים תועמלניים. הוא הפך למאמין האדוק ביותר באי-יכולתו לטעות וחש כי עליו לשוב ולספק את ההצלחה הבאה ולהמשיך "לתחזק" את ההערצה ההמונית אליו ואת האופוריה בציבור.

רשימת ההצלחות של היטלר הייתה אכן מרשימה:

  • ב-1935 הונהג גיוס חובה כללי תוך הפרת חוזה ורסאי בגודלו של הצבא הגרמני, והופעלה תוכנית התחמשות שאף היא סתרה חוזה זה. הממלכה המאוחדת וצרפת עמדו מן הצד ולא פצו פה.
  • ב-1936 חודשה הנוכחות הצבאית בחבל הריין (אגב הפרת חוזה לוקרנו). הממלכה המאוחדת וצרפת המשיכו לעמוד מן הצד.
  • בתחילת 1938 בוצע ה"אנשלוס" איחודה של אוסטריה עם הרייך. איטליה של מוסוליני, בעלת האינטרס הראשי באוסטריה, ויתרה להיטלר. מעצמות המערב המשיכו לראות בפעולתו של היטלר יוזמה רוויזיוניסטית "במסגרת המקובל".
  • בספטמבר 1938 התקיימה ועידת מינכן בהשתתפות איטליה, הממלכה המאוחדת וצרפת שקרעה את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. היטלר הכריז כי אין לו שום תביעות נוספות מצ'כיה. צ'מברליין חתם על ההסכם לוויתור על חבל הסודטים, שב לממלכה המאוחדת ונפנף בנייר שעליו חתימתו של היטלר בבשרו על "שלום בזמננו".
  • מארס 1939 - כיבוש צ'כיה וכינון מדינת בובות בסלובקיה ואילוצם של הליטאים לוותר על עיר הנמל קלייפדה. כאן כבר הבינו הממלכה המאוחדת וצרפת כי היטלר אינו מתכוון לעצור והמטרה הבאה היא פולין. הם לא הגיבו בהכרזת מלחמה בתגובה על ההפרה הבוטה של הסכם מינכן.

ברוב הצעדים הללו, לפחות עד משבר הסודטים בקיץ 1938, נהנה היטלר מתמיכה כמעט בלתי מסויגת מן העם הגרמני, כצעדים לבניין מחודש של כוחה של גרמניה כמעצמה מובילה באירופה. אך היטלר נפל כאן גם קורבן למיתוס שלו עצמו. הוא לא היה יכול, גם מסיבות של שימור המשטר וגם מתוך התייחסותו לעצמו, להרשות לעצמו לעצור.

מצבה הכלכלי של גרמניה היה בכי רע, כשחלק חשוב בדחיפה ל"אנשלוס" ולכיבוש צ'כיה נובע מהרצון לנכס לרייך את המשאבים התעשייתיים, הצבאיים והטבעיים של שתי המדינות. הצבא העצום שבנה היטלר לא היה דבר שאפשר להמשיך לבנותו לאורך זמן בלי להשתמש בו. המשטר הנאצי, כפי שכותב איאן קרשו, היה מושתת על רדיקליזציה והתפשטות מתמידים. המשך הרדיקליזציה וההתפשטות היו הכרח קיומי והישרדותי עבור המשטר, לא עניין של בחירה.

אף על פי שהמשטר הנאצי עשה שימוש רחב במשטרה חשאית, מעצרים ודיכוי מתנגדים, אופיו היה שונה בתכלית מזה של המשטר הסובייטי תחת סטלין. במקום שבו סטלין נבנה על דיכוי, טיהורים ואימה, נבנה היטלר על אהדת ההמון והמיתוס שלו כגאון שאינו טועה לעולם. עצירה של התהליך והודאה בכך שבעצם גרמניה היא עיי חורבות כלכליים הייתה שוות ערך להתמוטטות המשטר.

היטלר המשיך לנחול הצלחות גם הלאה, אחרי פתיחת המלחמה:

הצלחות אלו הכתיבו גם את הצעדים ההכרחיים הבאים, שהובילו לנפילתה של גרמניה ובראש ובראשונה, ביוני 1941, "מבצע ברברוסה" להכנעת ברית המועצות.

רצח עם כשיטה

תפישתו של היטלר את ההיסטוריה האנושית כמאבק בין גזעים הכתיבו את גישתו לשטחים שנכבשו על ידי גרמניה. בעמים הסלאבים אותם כבש במזרח ראה היטלר ככוח עבדים, שייעודו לשמש את האדונים הארים ואגב כך, לגווע מבחינה פיזית ורוחנית. אלו היו הערכים עליהם התחנך בילדותו, תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית. תפישתו לא השתנתה. זו הייתה שגיאה טקטית מן המעלה הראשונה.

היטלר נמנע מלהפוך את האוקראינים לבני בריתו, דבר שהיו נכונים לעשות ככל הנראה, כיוון שראו בנאצים משחררים מעול הכיבוש הסטליניסטי (שאך שנים מעטות קודם הביא למותם ברעב של כשליש מתושבי אוקראינה‏[21]), הוא בחר לנהוג בהם כפי שנהג בפולנים ובצ'כים. הם נועדו לתפקיד עובדי הכפייה של הרייך. כאשר המחתרת הצ'כית ביצעה את ההתנקשות בראש האס.דה, הריגול הנגדי, ריינהארד היידריך, הגיב היטלר בהוראה להשמיד כליל את הכפר לידיצ'ה בצ'כיה, שהיה סמוך למקום ההתנקשות.

משנת 1941 ועד לסיום המלחמה, היטלר שיתף פעולה יחד עם אמין אל-חוסייני, שהיה מנהיג הערבים בארץ באותה תקופה. יחדיו עם תכננו את הפתרון הסופי, בעוד שאל-חוסייני קיווה שלאחר השמדת העם היהודי באירופה, היטלר יסייע לו להיפטר מהיהודים בארץ ישראל.

אופי גנוסיידי

גם כאן ניתן להבחין ברדיקליזציה הדרגתית של האמצעים. בשנים הראשונות למשטר הנאצי, פעלו הנאצים בעיקר באמצעים "לגליסטיים" להגבלתם של היהודים והוצאתם ההדרגתית מתוך החברה הגרמנית. צעדים אלו כוונו בראש ובראשונה לגרום ליהודים להגר מגרמניה וככאלו, הצלחתם הייתה חלקית. בשנת 1938 עדיין גרו כשני שליש מיהודי גרמניה במדינה‏[22].

אחרי ה"אנשלוס" עם אוסטריה, פרצו האוסטרים במסגרת חגיגות האיחוד בפוגרומים נגד היהודים בעידודו של אדולף אייכמן, שכמו היטלר גדל אף הוא בלינץ שבאוסטריה. אייכמן, שקודם לכן ראה בהגירה את הפתרון המועדף, שאב עידוד מה"הצלחה" של הפוגרומים בהגברה מהותית של קצב ההגירה הכפויה היהודית. בשנתיים הראשונות אחרי האנשלוס עזבו 118 אלף מיהודי אוסטריה את המדינה‏[23]. ברעיון נעשה שימוש נוסף ב"ליל הבדולח" ב-9 בנובמבר 1938. פעולות אלו, לטענת קרשו ואחרים, העידו על קיומם של סימני "אופי גנוסיידי" בגרמניה הנאצית.[דרוש מקור]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת אחרי הפלישה לרוסיה וכניסתה של ארצות הברית למלחמה, החלו המעצורים נשמטים בזה אחר זה ובמהרה עלתה גרמניה ההיטלראית על דרך ההשמדה ההמונית של היהודים.

דיון נרחב ומסועף עוסק בשאלת אחריותו הישירה של היטלר להשמדת היהודים. בעבר נטו היסטוריונים גרמנים לטעון כי היטלר וקבוצה קטנה של נאצים בכירים היו אלו שדחפו ל"פתרון הסופי", כשהעם הגרמני ניצב חסר אונים, אילם, עיוור וחרש מול הזוועה שלא ידע עליה אלא ברמז‏[24][25]. אחרים, במיוחד בשנות החמישים ובשנים האחרונות בעקבות מחקרו של דניאל יונה גולדהגן, נטו לראות נטיות גנוסיידיות כחלק מאישיותו של העם הגרמני מדורי דורות, או לכל הפחות תחת שלטון היטלר. הם הצביעו על האהדה העצומה לה זכה היטלר בגרמניה, על דעותיו הגזעניות והאנטישמיות החריפות, ההשתתפות הרחבה יחסית בפעולות נגד יהודים, אם בשתיקה ואם בעידוד, ועל התחושות האנטישמיות שרווחו בחברה הגרמנית בכללה‏[26].

האמת נמצאת ככל הנראה בנקודה כלשהי בין שתי התפישות. אין ספק כי תחושות אנטישמיות רווחו בכל רחבי אירופה ובכך אין ייחוד גרמני. רעיונות אנטישמיים וגזעניים רווחו במדינות נוספות, לעתים אף במידה ובמופעים קיצוניים יותר מאשר בגרמניה. עם זאת, שגיאה תהיה לתאר את העם הגרמני כמי שהולך שולל על ידי היטלר וחבר מרעיו.

התנועה הנאצית, עוד לפני עלותה לשלטון, משכה כשליש מבין המצביעים ומנתה עוד לפני עלייתה לשלטון כמיליון וחצי חברים. מי שהצטרף לתנועה או שמע את הפגנות האס.אה בהן זומר שיר הקרב שלה, "חיילי פלוגות הסער, צעירים וזקנים" (Ihr Sturmsoldaten jung und alt) שקרא בבית החמישי "וכאשר הדם היהודי יותז מן הסכין/ ישובו הזמנים הטובים" (Und wenn das Judenblut vom Messer spritzt\ Dann geht's nochmal so gut); או מי ששמע סיסמאות מפלגה כמו "היהודים הם אסוננו" (Die Juden sind unser Unglück) או "היהודי הוא אכן אדם, גם הזבוב הוא אכן חיה" (Sicher ist der Jude auch ein Mann, aber der Floh ist auch ein Tier); או מי ששמע את נאומיהם של היטלר או גבלס -- כל אלו לא היו יכולים לטעות באשר לרעיונות הכלליים שהיו למנהיגי המפלגה הנאצית. הסתייגות מהותית, לא נשמעה.

מובן כי בין שירים לוחמניים, גזעניים או אנטישמיים ורצח עם יש עדיין מרחק רב. סביר גם להניח כי להיטלר עצמו או למי ממנהיגי המפלגה הנאצית לא הייתה, ערב מלחמת העולם השנייה, תוכנית מוגדרת מראש להשמדה כזו. אך המתווה הבסיסי של משטר המבוסס על שנאה, על שאיפה לשליטה עולמית ("היום גרמניה, מחר העולם כולו"), על שנאת הזר והאחר ("הגרמני תמיד לפני הזר והיהודי") התקיים והיה מקובל ואהוד כסדר יום "סביר" למפלגה שלטת.

באופן טבעי, כאשר פרצה המלחמה וידם של הכול הפכה קלה הרבה יותר על ההדק, נחשפו מערכי הנפש הסמויים ופרצו השדים החבויים אצל כל הצדדים. שד השמדת העם או, כניסוחו של איאן קרשו, הנטייה הגנוסיידית, פרץ גם מן הנפש הגרמנית, ולא הוכתב מלמעלה על ידי היטלר או גבלס. לא כל הגרמנים היו "תלייניו מרצון של היטלר", כפי שטוען גולדהאגן. אך חלק נכבד מהם היה גם היה, במידה כלשהי.

סוגיה נוספת בעניין רצח-העם היא מעורבותו של היטלר עצמו. יואכים פסט, מגדולי החוקרים, גורס שלא יכול להיות שלהיטלר לא הייתה מעורבות מרכזית בעניין ההשמדה, אך לא נותר כל תיעוד להתייחסות שלו למעשי-ההשמדה ולא ידוע על דיווחים שקרא, או עדויות ששמע. וזאת בניגוד להמוניותו הרגילה.

דעה אחרת היא כי היטלר התייחס להריגת יהודי פולין בשיחה עם מיקלוש הורטי ב-17 באפריל 1943: "הדבר בא על תיקונו בפולין בדרך הקיצונית ביותר. כשהיהודים שם מסרבים לעבוד, יורים בהם. כשאין ביכולתם לעבוד, עליהם למות."‏[27]

בנאום מפורסם בפני הרייכסטאג, ב-30 בינואר 1939 היטלר הצהיר:

Cquote2.svg

היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה! ‏[28]

Cquote3.svg

ככלל, היטלר הסתפק בהנחיות מגבוה ולא התערב בפכים הקטנים של ההשמדה כמו שלישיו, הימלר והיידריך, שהיה ראש וראשון למשמידי היהודים. עם זאת, אין למעט מאחריותו להגיית רעיון ההשמדה, כמתבטא באי-אלו מנאומי המפתח שלו על האנטישמיות, ואף בצוואתו. למעשה, לא רבים מבכירי הנאצים מלבד ראש האס.אס. הימלר (וכן שר הפנים גרינג ושר החוץ ריבנטרופ), היו מעורבים בהשמדת היהודים כדבעי.

לפי דעה אחרת, הבכירים כן ידעו‏[29] ופעלו‏[30] להשמדת היהודים.

ההיסטוריון איאן קרשו אומר כי הוא בטוח שהיטלר היה מעורב, עקב מקרוב אחרי תהליך ההשמדה, ואישר אישית כל החלטה משמעותית במהלך הפתרון הסופי. לרוב האישור ניתן להימלר ובעל פה. לאחר הקטסטרופה בסטלינגרד היטלר התערב ישירות ולחץ על בעלי בריתו ההונגרים והרומנים לקדם את השמדת היהודים. במקרים רבים החלטותיו לא היו ביזמתו אלא היו תגובה להצעות של הבכירים הנאצים, אבל גם כך ברור שהיטלר החליט על השלבים השונים ושהחלטותיו היו הכרחיות לביצוע השואה.‏[31]

תוכניות להפלתו מהשלטון

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנגדות גרמנית לנאציזם

מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה, היו תוכניות להפלתו מהשלטון. חלק ניכר מתוכניות אלו תוכנן על ידי קצינים בכירים, אשר התנהגותו של הרב"ט לשעבר לא הייתה לרוחם. השינויים שערך במטה הכללי, החלפתם של הגנרלים בלומברג ופריטש, באמצעות סיבוכם בשערוריות מין מפוברקות והצבתם של קצינים נאמנים לו במקומם, ושבועת הנאמנות שהכריח היטלר את כל חיילי הוורמאכט להישבע לו באופן אישי, גרמו לרבים מן הקצינים לחשוב על הדחתו.

כבר בימי ועידת מינכן, עת עמדה גרמניה בסכנה של מלחמה עם הממלכה המאוחדת וצרפת, בשל דרישת היטלר לצרף לרייך את חבל הסודטים (מלחמה שבמאזן הכוחות דאז נראתה כחסרת סיכוי לצבא הגרמני), תכננו הגנרלים הגרמנים לעצור את היטלר ולהכריז כי אינו שפוי, כאשר ייתן לכוחות את הפקודה לנוע. בגידת הבריטים והצרפתים בעם הצ'כי בוועידת מינכן, והצלחתו המפתיעה של היטלר להשתלט על חבל הסודטים ללא קרב, הוציאו את הרוח ממפרשי הקושרים.

עם זאת, חלק מן הקושרים, אנטי נאצים מושבעים, המשיכו בתכנון תוכניותיהם, תוך שהם מחכים לשעת כושר. הדבר הגיע לידי כך שהאבווהר, שירות המודיעין הצבאי הגרמני, שימש מטה פעיל לקושרים, ובכירים באבווהר הודיעו למדינות כגון דנמרק ונורבגיה, כי הצבא הגרמני עומד לפלוש אליהן. בראש הקושרים באבווהר עמדו האדמירל וילהלם קנריס, וסגנו הגנרל הנס אוסטר.

מאחר שחלק ניכר מן הקושרים בקרב הצבא לא תמך בקשר בשל אי מוסריותו של המשטר הנאצי, אלא בשל החשש מהרפתקנותו, היו השנים שבין ועידת מינכן ובין הפלישה לברית המועצות שנים בהן לא יכלו הקושרים לפעול. עם הפלישה לברית המועצות, ועם שהסתבר עומק התסבוכת שזו יצרה, חודשה פעילות הקושרים במרץ מוגבר. ניסיון ראשון של קבוצת קושרים לעצור את היטלר ו"להעמידו למשפט" נעשה כבר בשנת 1941 על ידי הגנרל הנינג פון טרסקו, ושלישו, פביאן פון שלברנדורף, עת ביקר היטלר במפקדת "ארמיות המרכז" בחזית הרוסית. אך הביקור נדחה פעמים מספר, ומשהגיע היטלר, היה מלווה במשמר של אנשי אס אס, דבר שמנע כל אפשרות לעצרו.

כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1943, הצליח טרסקו להחדיר פצצת זמן למטוסו של היטלר כאשר זה חזר מביקור בחזית, אך היא לא התפוצצה.

כישלונות אלו העבירו את מרכז הכובד של הקשר אל קבוצת גנרלים שישבו בפריז ובברלין, כאשר ביניהם שימש מתווך ומוציא לפועל הקולונל הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג. בשלב זה כלל הקשר קבוצה משמעותית של קצינים, שכללה אף את הפלדמרשל ארווין רומל, אשר זכה לפופולריות עצומה בגרמניה, וכן היה מכובד ומקובל על בעלות הברית. כן הצטרפו אל הקשר גורמים אזרחיים - משפטנים, דיפלומטים ואנשי דת. הקשר שערכה קבוצה זו ידוע בשם קשר העשרים ביולי, משום שנערך ב־20 ביולי 1944. הקשר נכשל, וחלק גדול מן המעורבים בו, ובהם מנהיג הקשר, פון שטאופנברג, הוצאו להורג. הקשר היווה את שיאם של נסיונות רבים, במשך שנות קיומו של הרייך השלישי להפיל את המשטר הנאצי, על ידי גרמנים שדגלו בהתנגדות למשטר הנאצי.

סופו

דף השער של עיתון הצבא האמריקני המדווח על מותו של היטלר

כאשר כלתה הרעה על גרמניה והבולשביקים השנואים מחד וכוחות ארצות הברית והממלכה המאוחדת מאידך החלו מתקדמים אל גרמניה עצמה, לא שקל היטלר אף לרגע להיכנע. הרודן הנאצי, שבתוך פחות משנתיים הפך לשבר כלי מבחינה בריאותית, ביקש להעלות בלהבות את גרמניה.

לצד חלומות בהקיץ על ישועה ברגע האחרון, דוגמת זו שהייתה לפרידריך הגדול עם מותה של הצארינה, פעל היטלר כדי להמיט חורבן מוחלט על כל דבר שהיה ביכולתו להחריב. פקודת ה"אדמה החרוכה" שלו כוונה תחילה נגד שטחי אוקראינה וברית-המועצות שמהם נסוג, ואחר כך גם כלפי גרמניה.

בימים האחרונים לחייו של היטלר, האשים היטלר את הצבא, אנשי ה-SS והעם הגרמני בהפסדה של גרמניה במלחמה. דווח גם כי היטלר עצמו פחד להיתפס על ידי הרוסים או להיפצע ולכן פסל את האפשרות להשתתף בקרב בעת שהרוסים התקדמו לעבר הבונקר שבו שהה‏[32]. לפיכך גמלה בליבו ההחלטה להתאבד.

ערב התאבדותו, בארבע בבוקר 29 באפריל 1945, כשהוא וראשי המשטר הנאצי מסתתרים בפיהררבונקר שבברלין, כתב היטלר את צוואתו. את רכושו הוריש למפלגה ואם זו לא תתקיים, למדינה. "ואם גם המדינה תיהרס", הוסיף, "הרי שאין צורך בהחלטה נוספת מצדי". היטלר הוסיף גם צוואה פוליטית בה טען כי המלחמה "ניזומה באופן בלעדי על ידי אותם מדינאים בינלאומיים ממוצא יהודי או העמלים למען האינטרסים היהודיים." הוא עצמו עשה כל מאמץ למנוע את המלחמה, אך כוחה של היהדות הבינלאומית גבר. אבל, מוסיף היטלר, "לא הותרתי ספק שלא ארשה שמיליוני ילדים אירופאים ממוצא ארי ימותו מרעב... בלי שהאשמים האמיתיים יכפרו על אשמתם, אף כי תוך שימוש באמצעים הומניים יותר" (דהיינו, השמדה בגז). לסיכום הוא קורא ל"הנהגת האומה ולממשיכה להקפיד על חוקי הגזע ועל התנגדות ללא רחם למרעילים העולמיים של כל האומות, היהדות הבינלאומית"‏[33].

כמו כן הורה היטלר להמית את כלבתו בלונדי, מגזע רועה גרמני, שעל־פי עדויות מכריו הייתה חביבה עליו מאוד, כדי שלא תיפול בידי הרוסים. הומתו גם חמשת גוריה של הכלבה, שהיו בידי ילדיו של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי (כעבור יומיים המיתה אשתו של גבלס את ששת ילדיהם והתאבדה עם בעלה).

בליל 29 - 30 באפריל נשא היטלר את אווה בראון לאישה. בשעות אחר הצהריים ב-30 באפריל השניים התאבדו, היטלר ביריה ואווה על ידי בליעת ציאניד. על פי בקשתו, גופתו הוספגה בבנזין ונשרפה על ידי עוזריו מחוץ לבונקר, כדי שהאויב לא יתעלל בה (כפי שקרה למוסוליני). חיילי הצבא האדום שאיתרו את שרידי הגופה, קברו אותם בקבר לא מסומן. באפריל 1970 הוציאו סוכני ק.ג.ב. את שתי הגופות, שרפו אותן, ערבבו את האפר עם פחם, ופיזרו אותו על פני נהר האלבה[34]. הק.ג.ב. החליט לשמור בארכיון הביון הסובייטי חתיכה מהגולגולת של היטלר, ובספטמבר 2009 פרסם העיתון הבריטי "האובזרבר" כי חתיכת הגולגולת אינה שייכת להיטלר, אלא שמדובר בגולגולת של אישה‏[35].

"רייך אלף השנים" שהיטלר הבטיח לגרמניה - הרייך השלישי - החזיק מעמד 12 שנים בלבד, והיה אחראי למותם של עשרות מיליוני בני אדם, ולביצוע הפשעים המחרידים ביותר בהיסטוריה האנושית.

מיניות

היטלר ניהל מערכת יחסים עם אווה בראון, עלמה צעירה בת העיר מינכן, שאותה הוא הכיר כבר בשנת 1930. אלברט שפר, האדריכל האישי של היטלר (שלימים ישמש גם כשר החימוש של הרייך), ומבאי ביתו הקבועים, מעיד שכבר ב-1933 היטלר ואווה היו חיים ביחד (משק בית משותף)‏[36]: "בשנים ראשונות אלו להיכרותנו, היו רק היטלר ואווה בראון, ועימם שליש ומשרת, לנים בבית הקטן. האורחים... שוכנו בפנסיון קרוב"; הם כנראה גם ניהלו גם חיי אישות משותפים, כמו שממשיך לתאר שפר, שהיטלר ואווה "בסופו של דבר, בשעת לילה מאוחרת, היו פורשים לחדר-השינה שבקומה השנייה"‏[37]; היטלר, באקט נדיר ויוצא דופן, היה מביע חיבה כלפי אווה בקרב אנשי חוגו הקרוב, אחרי שהיו מסיימים לראות סרט בשעות הערב‏[38]: "אחרי סיום ההצגה היה מרכז האירועים עובר אל פינת האח... בכורסאות נוחות, ישבו היטלר, לשמאלו אווה בראון ולימינו אחת הגברות... לעתים היה היטלר מנהל שיחה קלה עם הנשים, או שהיה מתלחש עם אווה בראון. מדי-פעם אף היה מחזיק בידה".

הסיבה שנהג היטלר להסתיר את אווה מהציבור הרחב מתבארת גם מדבריו של היטלר עצמו שאמר‏[39]: "הרבה נשים מעריצות אותי מפני שאינני נשוי. לתופעה זו הייתה חשיבות מיוחדת בתקופת המאבק. זה כמו אצל שחקן קולנוע: ברגע שהוא מתחתן, הוא מאבד חלק ניכר מקיסמו בעיני הנשים, הרואות בו את אלילן"; ואמנם, בימיו האחרונים, כאשר היטלר לא חשש יותר ליוקרתו, נעתר לבקשתה של אווה ונשא אותה לאשה.

עלו טיעונים מצד החוקרים, הגורסים שהיטלר היה גם בעל נטיות הומוסקסואליות‏[40], אך רוב החוקרים שוללים זאת. ההיסטוריון פרופ' איאן קרשו, מחברה של הביוגרפיה "היטלר" (ב' כרכים), כתב שהיטלר "נגעל מהומוסקסואליות"‏[41]; וזאת מלבד העובדה שהתנועה הנאצית, שהיטלר היה מראשי מתווי דרכה, התנגדה התנגדות אקטיבית להומוסקסואליות, והענישה בעלי נטייה זו בעונשים חמורים.

ישנן דעות אחרות במחקר, המייחסות להיטלר נטיות נוספות על רקע מיני (דהיינו שהיה ביסקסואל[42], או אסקסואל[43]).

סרטים אודות היטלר

עקב עניין רב של הציבור ברחבי העולם על אודות אישיותו של היטלר, יצאו לאור במרוצת השנים מספר סרטים קולנועיים ודוקומנטריים העוסקים בחייו של היטלר. סרט מפורסם בשם "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"‏[44] יצא לאקרנים כבר בשנת 1968, שנסמך על ספרו המונומנטלי של העיתונאי והסופר ויליאם שיירר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", שראה אור בשנת 1960, ומספר את קורות הרייך בהתמקדות על חייו של היטלר מעת לידתו ועד מותו. בשנת 2003 יצאה לאקרנים המיני-סדרה "היטלר: עלייתו של הרשע" שמתארת את עלייתו של היטלר לשלטון, בכיכובו של שחקן הקולנוע הסקוטי רוברט קרלייל. בשנת 2004 יצא לאקרנים הסרט "הנפילה", המתאר את ימיהם האחרונים של אדולף היטלר וגרמניה הנאצית. סרטים דוקומנטריים נוספים שעוסקים בהיבטים שונים בחייו של היטלר ראו אור בחסות "ערוץ ההיסטוריה".

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
P German flag.svg
פורטל גרמניה
P WWII.png
פורטל מלחמת העולם השנייה
P Holocaust.png
פורטל השואה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאמר של ההיסטוריון רודולף ביניון למערכת ה"new york review of books"
  2. ^ מאמר באתר "the history place"
  3. ^ ראו גם ארנסט הס מפקדו היהודי של היטלר שזכה אחר כך להקלות מסוימות
  4. ^ Lindley Fraser, Germany between Two Wars: A Study of Propaganda and War-Guilt (Oxford University Press, 1945) p. 16
  5. ^ מאמר באתר "the history place"
  6. ^ ליאור יעקבי, ‏האות הראשון לפתרון הסופי, באתר ישראל היום, 9 ביוני 2011
  7. ^ מאמר באתר timelines.com
  8. ^ איאן קרשו, היטלר – היבריס: 1889 - 1936, הוצאת עם עובד, 2005
  9. ^ Kolb, Eberhard. The Weimar Republic, p. 224. Routledge, 2004
  10. ^ מאמר באתר histoyryplace.com
  11. ^ Hanns-Jürgen Wiegand. Direktdemokratische Elemente in der deutschen Verfassungsgeschichte. Berliner Wissenschafts-Verlag, 2006. עמ' 146-147.
  12. ^ ראו את הצו לאיחוד הסמכויות ואת הצו לגבי שם התפקיד בויקישיתוף.
  13. ^ יואכים פסט, היטלר: דיוקנו של לא-איש, הוצאת כתר ספרים, 1986
  14. ^ כתבה באתר history learning site
  15. ^ מאמר באתר "ספרטקוס"
  16. ^ על פי משרד הסטטיסטיקה הלאומי של גרמניה [1]
  17. ^ Carr, William Arms, Autarky and Aggression Edward Arnold: London, United Kingdom, 1972
  18. ^ מאמר באתר הגרמני "valdernhistoria" (בגרמנית)
  19. ^ מאמר באתר "notes and commentaries"
  20. ^ איאן קרשו,המיתוס של היטלר: תדמית ומציאות ברייך השלישי, הוצאת דביר, 1998
  21. ^ חוק אושר באוקראינה: הרעב בשנות ה-30 "טבח עם", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2006
  22. ^ מאמר באתר המוזיאון האמריקאי לזיכרון השואה
  23. ^ מאמר באתר המוזיאון האמריקאי לזיכרון השואה
  24. ^ helga grebing,national socialism:origin and nature
  25. ^ תשובה באתר "wikianswers"
  26. ^ דניאל יונה גולדהגן, תליינים מרצון בשירות היטלר, תרגום: איה ברויר, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1998
  27. ^ היטלר התייחס להריגת יהודי פולין
  28. ^ ‏יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות (עורכים): השואה בתיעוד: מבחר תעודות על חורבן יהודי גרמניה ואוסטריה פולין וברית המועצות. יד ושם, ירושלים תשל"ח, עמ' 108 – 110).‏
  29. ^ [2]
  30. ^ פעלו
  31. ^ Kershaw, Hitler's role in the "final-solution" pp 38 - 42
  32. ^ ynet, היטלר ב-45': הפסדנו בגלל העם הגרמני, שייחרב, באתר ynet‏, 26 באוקטובר 2012
  33. ^ מכתב ההתאבדות של היטלר בוויקיטקסט (באנגלית)
  34. ^ רוני מלול, סופו האמיתי של הצורר הנאצי, באתר nrg‏, 25 בדצמבר 2007
  35. ^ ynet, מדענים: "הגולגולת של היטלר" - בכלל של אשה, באתר ynet‏, 27 בספטמבר 2009
  36. ^ אלברט שפר, בתוככי הרייך השלישי, עמ' 55. בהוצאת מודן. תירגמה מאנגלית: עדנה קורנפלד.
  37. ^ שם, עמ' 55.
  38. ^ שם, עמ' 103.
  39. ^ שם, עמ' 105.
  40. ^ ynet, ספר חדש קובע: אדולף היטלר היה הומוסקסואל, באתר ynet‏, 10 באוקטובר 2001
  41. ^ איאן קרשו, היטלר – היבריס, עמ' 60. הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, תל אביב.
  42. ^ כתבה באתר "the smoking gun"
  43. ^ מאמר באתר של אוניברסיטת מינסוטה
  44. ^ עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל
הקודם:
קורט פון שלייכר
קאנצלר גרמניה
1933-1945
הבא:
יוזף גבלס