רצח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "שפיכות דמים" מפנה לכאן. לערך העוסק בחטא חמור ביהדות, ראו יהרג ואל יעבור.
קין הורג את הבל אחיו, תחריט מאת גוסטב דורה.

רצח הוא פשע של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

רצח מיכאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצח ביהדות נחשב לפשע המוסרי הגדול ביותר. האיסור "לא תרצח" מופיע בעשרת הדיברות, נמנה עם שבע מצוות בני נח ובהלכה נקבע שבין מצוות לא תעשה זו היא אחת משלוש מצוות שהן בגדר "ייהרג ובל יעבור", כלומר מי שאנוס לרצוח כדי להציל את חייו, מוטב שימות ולא יִרצח. בתורה האיסור על רצח נובע מכך שהאדם נברא בצלם אלוהים ולכן אין לשום אדם אחר זכות לבטל את חייו, בשל המימד האלוהי שקיים בו, בשום מצב אף לא בהמתת חסד. למעט התגוננות שבו האדם מציל את חייו שלו. על פי המקרא הרוצח הראשון בהיסטוריה היה קין, והפך להיות לסמל לאדם מקולל. בלשון התלמוד נאמר שדמו של אדם אחד אינו סמוק מדמו של אדם אחר. במקרים מסוימים הריגה מותרת כמו במקרה של ענישת בית דין ומלחמה. במקרא עונשו של רוצח הוא בכך שהוא יהרג, מידה כנגד מידה, "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך", עם זאת חלק מחכמי המשנה הסתייגו מכך עד שאמרו במשנה‏‏‏‏[1]: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (הכוונה לשבע שנים) נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". לעומתם טען רבן שמעון בן גמליאל שגישה זו תוביל לריבוי מקרי הרצח. כמו כן מפרידים במקרא בין דינו של רוצח בשגגה לבין דינו של רוצח בזדון.

בתרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב התרבויות והדתות בעולם קיבלו עיקרון זה של איסור רצח ככלל מוסרי בסיסי, עם זאת ישומו לעתים רבות הוגבל רק לבני אותו המעמד או לבני אותו העם. כך בחלק מהמשטרים הקדומים למעמד של האדונים הייתה סמכות לרצוח בני המעמד של העבדים על פי שיקול דעתם, גם היחס של הסמוראים לאיכרים בתרבות היפנית הקדומה, שבה האיכרים היו נתונים בידי הלוחמים לשבט או לחסד, היה דומה. בתרבויות מסורתיות רבות נשים (ובמידה פחותה בהרבה גם גברים) שקיימו יחסי מין מחוץ לנישואין או נחשדו בכך נרצחו.

היו מספר תרבויות בהם בוצע רצח אף כלפי בני אותו המעמד, כמו העיר ספרטה שבה היו הורגים ילדים נכים וחלשים שלא מילאו את ציפיות החברה וכמו המשטר הנאצי שבשל האידאולוגיה של "טיהור הגזע", רצח ביחד עם מיליוני היהודים גם צוענים והומוסקסואלים ובעלי גזעים "נחותים" נוספים, גם מאות אלפי גרמנים שהיו נכים, חולים קשים, בעלי מומים וחריגים.

ביפן בתקופת אדו (1603-1868), האיכרים נקטו בשיטות לצמצום הריבוי הטבעי, בעיקר "דלדול" של תינוקות ממין נקבה. כאשר נולדה ילדה, הייתה לאב את הזכות לצוות על המיילדת לחנוק את התינוקת באמצעות נייר רטוב שקוף אשר הוכן למטרה זאת.

דתות רבות רצחו אנשים שלא הסכימו לבצע המרת דת, לעתים בצידוק שהרצח נועד להציל את נשמתם של הכופרים, ושקיומו הרוחני של האדם חשוב יותר מקיומו הגשמי.

רצח בדין הפלילי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין בישראל כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 300(א) לחוק העונשין מגדיר ארבעה סוגי "רוצחים", תוך שהוא מבדיל בין רצח המבוצע ב"כוונה תחילה", שהוא מונח סגור ומוגדר היטב בסעיף 301 לחוק, לבין "מזיד" שהוא יסוד נפשי לביצוע הדורש גם מודעות לטיב המעשה וגם אדישות או קלות דעת באשר לתוצאותיו. ואלו הם בכלליות ארבעת סוגי ה"רוצחים":

  1. מי שגורם במזיד למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו.
  2. מי שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם (מוכר כ"רצח בכוונה תחילה").
  3. מי שגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצועה של עבירה או בהכנות לביצועה או תוך ניסיון להקל על ביצועה (מוכר כ"רצח במזיד").
  4. מי שגורם למותו של אדם תוך ביצוע עברה אחרת על מנת להבטיח לעצמו או לשותפו הימלטות מעונש.

רצח בכוונה תחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק ניכר ממקרי הרצח מורשעים או מואשמים העומדים לדין על האמור סעיף (2). הרשעה לפי סעיף הזה היא הקשה ביותר לתביעה שכן על מנת להוכיח "כוונה תחילה", היא נדרשת להוכיח הוכחת שלושה יסודות עובדתיים, כבסיס ליסוד הנפשי. ואלו הם:

  • החלטה להמית
  • הכנה
  • העדר קינטור

רצח במזיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף השני שגם בו נעשה שימוש רב הוא סעיף (3) הדן ב"רצח במזיד" תוך ביצועה של עבירה אחרת, לדוגמה שוד מזוין שהסתבך, מבלי שהייתה קיימת כוונה תחילה להמית אדם מסוים. הדרישה הפלילית להוכיח זדון פחותה מזו הדרושה להוכיח כוונה תחילה, וככזו אינה רחוקה מאשר הוכחת כוונה פלילית רגילה. על אף ניסוחו של סעיף זה, אין זה מן ההכרח קיומו של שוני מהותי בין העבירה האחרת הנלווית לבין מעשה הרצח עצמו, כפי שגם בא לידי ביטוי בהרשעתו של יגאל עמיר ברצח ראש הממשלה יצחק רבין[2].

במשפטו, אחד ממשפטי הרצח המפורסמים בתולדות המדינה, כתב השופט אדמונד לוי כי די היה בהודאתו של עמיר כי הוא ירה במנוח על מנת לשתקו, תוך שהוא הכחיש כוונה תחילה להמיתו כדי להרשיעו ב"רצח במזיד" כאמור בסעיף (2). זאת ללמדנו שגם גרימת חבלה חמורה במזיד (ירי באדם על מנת לשתקו) המביאה למותו של אדם, יכולה לבוא לידי הרשעה ברצח, גם מבלי להוכיח יסוד של כוונה תחילה להמית. לבסוף הורשע עמיר ברצח בכוונה תחילה, ברם ההלכה המשפטית שנקבעה שם - ניתן לעשות בה שימוש מועיל במקרה שיקשה על התביעה להוכיח רצח בכוונה תחילה.

אסכולה משפטית אחרת טוענת כי שתי העבירות, ההמתה והעבירה הנלווית, חייבות להיות בלתי תלויות ונפרדות. טרם גובשה פסיקה חד משמעית בעניין זה, והוא עומד לפתחו של בית המשפט בכל תיק מחדש.

סעיפי רצח נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף (4) דן לחומרה אדם ההורג אדם אחר בניסיון לחמוק מעונש, ולכן להבדיל מסעיפים אחרים אינו דורש הוכחת פורמלית של כוונת זדון. עם זאת, הרי נקבע במספר פסקי דין שעל התביעה להוכיח כוונה בדרגה כזו גם לגבי חלופה זו. אחד ההבדלים המהותיים בינו לבין סעיף (3) הדומה לו בניסוחו הוא כי סעיף (4) מתייחס לשלב שבו הושלמה העבירה.[3]

סעיף (1) העוסק בהמתת הוריו או סביו של אדם, זהה בניסוחו לסעיף 298 לחוק העונשין הדן בעבירת ההריגה, למעט הדרישה הנוספת להוכיח כוונת זדון, שאין התביעה נדרשת פורמלית בהוכחת עבירת ההריגה. משמעות הדבר היא כי הרשעה של אדם בהריגת הוריו או סביו גוררת כמעט אוטומטית את הרשעתו ברצח, מבלי מתן שיקול דעת לבית המשפט. הדרישה הנוספת להוכחת זדון אינה משנה הרבה, שכן גם בהרשעת אדם בעבירת הריגה ממילא נדרשת להוכיח כוונה פלילית.

כמו בכל אישום פלילי, כנגד אישום ברצח בכל אחד מארבעת הסעיפים, ניתן להעלות את ההגנות הפליליות (כורח, צידוק וכיוצא בזה).

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל מחייב עונש מאסר עולם על עבירת רצח פרט למקרה של "ענישה מופחתת" מחמת הפרעה נפשית חמורה, התעללות נמשכת או מצב הקרוב להגנה בפלילים.

כל עבירת המתה שבה הוכח יסוד נפשי פחות מכוונה תחילה - כגון אדישות, פזיזות, רשלנות ואף רשלנות פושעת, ובלבד שלא הוכחה חלופה אחת משלוש החלופות האחרות כגון "רצח במזיד" - הרי היא עבירת "הריגה" שעונשה המרבי עשרים שנות מאסר, או "גרימת מוות ברשלנות" שעונשה שלוש שנות מאסר.

בשנת 2007 מינה שר המשפטים וועדה לבחינה מחודשת של עבירות ההמתה בישראל (גרימת מוות ברשלנות, הריגה ורצח). בראש הצוות עומד פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וחברים בו אפרת ברזילי, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, רחל גוטליב ועמית מררי ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים וד"ר יואב ספיר, סגן הסניגורית הציבורית הארצית.[4][5]

קטגוריות מיוחדות של רצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתת חסד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוגיית "הרצח מתוך רחמים", המכונה גם המתת חסד, קיים פולמוס, מכיוון שהיא נעשית מתוך רצון למנוע חיים של יסורים, לעתים לפי בקשתו של החולה, אם ביכולתו לתקשר עם הסביבה או אם הצהיר על כך מבעוד מועד.

רצח פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח פוליטי - התנקשות - הוא רצח של מנהיג מדיני: נשיא, ראש ממשלה, שר, פעיל פוליטי או אידאולוג. מבחינת החוק הפלילי עבירת הרצח הפוליטי היא עבירת רצח גרידא, אך מבחינה לאומית והיסטורית יש לה משמעות כבדה והיא יכולה לשנות גורל עמים ומדינות. מעשי רצח פוליטי שזורים לאורך ההיסטוריה, ועם הנרצחים מסיבה זו נמנים גדליהו בן אחיקם, יוליוס קיסר, אברהם לינקולן, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, מהטמה גנדי, ג'ון פ' קנדי, מרטין לותר קינג, אנואר סאדאת, אינדירה גנדי, אולוף פלמה, יצחק רבין, בנזיר בהוטו, רחבעם זאבי ועוד.

רצח נשים על–ידי בני משפחותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצח על חילול כבוד במשפחה

רצח נשים על–ידי בני משפחותיהן הוא מעשה רצח של נשים שביצעו מעשה המערער על שליטת אב המשפחה או גברי המשפחה באותן נשים אשר נעשה לרוב בדת המוסלמית. לרוב, מתורץ מעשה רצח כזה בטענה שהאישה קיימה קשר רומנטי או מיני שלא על דעתם או בהסכמתם של בני משפחתה, או שאורחות חייה אינם נושאים חן בעיניהם. רוצחי נשים מסוג זה מגדירים מעשים כאלו כ"חילול כבוד המשפחה" ואינם רואים במעשה רצח אלא "שמירה על כבוד המשפחה." להלכה, מתייחס הדין הפלילי בישראל למעשים כאלו כמעשי רצח לכל דבר. בפועל, נוהגים לעתים בתי המשפט להקל בעונשם של רוצחים אלו.

גאולת הדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקמת דם הוא רצח הנעשה על ידי קרוביו של נרצח, כפעולת גמול על רציחתו של קרובם. קרוביו של הנרצח רוצחים את רוצח קרובים או מישהו ממשפחתו. נקמת דם עלולה להתפתח לשרשרת דמים של מעשי רצח, ורוב הפעמים דבר זה אכן קורה. בישראל מקובלת נקמת דם במגזר הערבי, אך לא רק בו.

על פי המקרא, הורג בשוגג ניתנה לו האפשרות להימלט לעיר מקלט. השהייה בעיר המקלט נתנה להורג הגנה מפני גאולת דם.

סוג רצח נוסף כתוצאה מנקמת דם על כבוד המשפחה כמו שמעון ולוי אחי דינה שרצחו את שכם בן חמור ובני עירו כי טימא את דינה אחותם, כך גם אבשלום בן דוד אחי תמר רצח את אמנון כי אנס את תמר אחותו.

קטל תינוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטל תינוקות (infanticide) נהוג בחברות רבות כפתרון בלית-ברירה להולדת צאצא שלא ניתן לקיימו או שעצם קיומו פוגע קשות בהוריו. בחברות ציידים לקטנים רבות קטל תינוקות אינו מן הנמנע, מאחר שחיי הנדודים שהם הכרח קיומי לציידים/לקטנים אינם אפשריים עם יותר מתינוק אחד למשפחה בכל זמן נתון. מנגד, חברות פטריארכליות רבות נוקטות בהחבא, אך באופן נרחב, קטל תינוקות ממין נקבה, שכן בעוד שצאצא זכר נחשב ליורש ראוי, הבנות נתפשות כנטל וכפחיתות כבוד. בחברות רבות קטל תינוקות הוא גורלם של תינוקות לא רצויים שהולדתם מקורה באונס או בקשר פסול חברתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מסכת מכות א י‏
  2. ^ תפ"ח (תל אביב-יפו) 498/95
  3. ^ תפ"ח (באר-שבע) 952/03
  4. ^ יובל יועז ושחר אילן, שר המשפטים הקים ועדה שתגבש הצעה למדרוג רחב יותר בעבירות המתה, באתר הארץ, 16 במאי 2007
  5. ^ תומר זרחין, צוות בראשות הפרופסור קרמניצר מציע לנאמן לקבוע שתי דרגות רצח, באתר הארץ, 29 באפריל 2011