האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה
_%EC%95%BC%EA%B2%BD.jpg) | |||||||||
| מבט לילי על פגודת האבן במקדש מירוקסה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| מדינה |
 קוריאה הדרומית | ||||||||
| מידות | |||||||||
| שטח |
135.1 הקטאר  | ||||||||
| קואורדינטות | 36°27′43″N 127°07′38″E / 36.461944°N 127.127222°E | ||||||||
  | |||||||||
האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה (בקוריאנית: 백제역사유적지구) הם קבוצה של שמונה אתרים היסטוריים השוכנים בשלוש ערים בקוריאה הדרומית: קונגג'ו (אנ'), בוייאו (אנ') ואיקסאן (אנ'). הם מתייחסים לתקופה האחרונה של ממלכת פקצ'ה, שהייתה אחת משלוש הממלכות ששגשגו משנת 18 לפנה"ס עד 660 לספירה, התקופה שבין 475 ל-660 לספירה. הנכס, שהוגדר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו כולל שמונה אתרים ארכאולוגיים והם: מבצר קונגסנסאונג (공주 공산성) והקברים המלכותיים בסונגסאן-רי, הקשורים לעיר הבירה אונגג'ין (אנ'), כיום קונגג'ו; מבצר בוסוסאנגסאונג (부소산성) ומבני המנהלה של גוואנבוק-רי, מקדש ג'אוגנימסה, קברי המלוכה בניונגסן-רי וחומת העיר נאסאונג בסאבי (אנ'), כיום בוייאו; וארמון וואנגגונג-רי ומקדש מירוקסה באיקסאן, בירה משנית באזור סאבי.[1][2]
האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-8 ביולי 2015 במושב ה-39 של הוועדה. הם נרשמו הן כמורשת תרבותית תחת קריטריון 2, עבור המאפיינים התרבותיים והאדריכליים שהתפתחו בממלכות העתיקות של מזרח אסיה של קוריאה ביחס לשיטות בנייה ובודהיזם וחילופי התרבות עם סין ויפן, ותחת קריטריון 3, עבור האדריכלות יוצאת הדופן, התרבות, הדת והאומנות של ממלכת פקצ'ה בערי הבירה שלה, המקדשים הבודהיסטים, מבני הקבורה ופגודות האבן.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפקצ'ה, ממלכה עתיקה של קוריאה ששגשגה במשך 678 שנים משנת 18 לפנה"ס עד 660 לספירה, אפשרה אינטראקציה עם מדינות מזרח אסיה את פיתוח התרבות הייחודית שלה, השונה מזו של שתי הממלכות השכנות האחרות של קוגוריו ושילה. פקצ'ה נוסדה על שטח קטן על גדות נהר האנגאנג, סיאול של ימינו, בשנת 18 לפני הספירה, עם אוכלוסייה מהגרת מקוגוריו, ובמהלך השנים העיר גדלה לכיוון דרום מערב-המדינה. היא התפרסמה מבחינה תרבותית וכלכלית. בסופו של דבר פרצו מלחמות בין שלוש הממלכות, ובקרב ניצחה קוגוריו וכבשה את פקצ'ה, בירת ממלכת פקצ'ה. לאחר מכן עברה פקצ'ה מהאנסונג לאונגג'ין, שם הוקם מבצר קונגסנסאונג בשנת 475 לספירה, ונקבעה כבירת הממלכה. מעבר זה הקל על מדינת פקצ'ה הצעירה לספוג את התרבות והאדריכלות הסינית הקשורה לתכנון ערים, והיא גם ספגה את הבודהיזם. פקצ'ה גם העבירה את ערכיה התרבותיים והדתיים ליפן, ואונגג'ין (שנבנתה במרכז נהר גאומגאנג בצורת יהלום, 130 קילומטרים ממזרח לסיאול ) הפכה לעיר רבת השפעה במזרח אסיה.
עם זאת, היה מעבר נוסף של הבירה לסאבי, וממלכה חזקה הוקמה בבוייאו בשנת 538 לספירה. העברה זו הייתה הכרחית מסיבות של סחר ומסחר, משום שלבירה העיקרית לא היה יתרון זה. בסאבי נבנתה עיר עם ארמון מלכותי, מבצרים, שטחי קבורה מלכותיים, וחומת עיר. במהלך המשטר של תקופת סאבי (538–660 לספירה), המלך סאונג העביר את הבירה לבוייאו בשנת 538. איקסאן הוקמה כבירה שנייה למטרות מנהליות. בשנת 660 לספירה, הובסה פקצ'ה במלחמה עם ממלכת שילה, שהיו בעלי ברית של שושלת טאנג של סין.
הבודהיזם מצא את דרכו אל פקצ'ה מסין בפעם הראשונה בסוף המאה ה-4. במאה ה-6 נסע גיאומיק, נזיר בודהיסטי של פקצ'ה, להודו כדי ללמוד עוד על בודהיזם ולהחזיר את כתבי הקודש, שתורגמו לשפה המקומית. הפילוסופיה הבודהיסטית התפשטה באופן נרחב בכל מגזרי החברה, והשליט הכריז על עצמו כבודהה כדי להצדיק שליטה מלכותית על נתיניו. במהלך תקופה זו, מקדשים ופגודות בודהיסטיות גדולות נבנו בפקצ'ה. זה גם אפשר אינטראקציה הדוקה עם סין ויפן, לא רק בתחומי הדת והפילוסופיה, אלא גם בבניית מקדשים במדינות אלו במהלך המאות ה-5 עד ה-7. תקופה זו הייתה עדה גם לעליית מזרח אסיה כ"מעגל גאו-תרבותי" עם דפוס כתיבה אחיד עם תווים סיניים, אמונה בבודהיזם ואימוץ קודים משפטיים קונפוציאניים. הממלכה שגשגה במשך כמעט 700 שנים משנת 18 לפנה"ס עד 660 לספירה עם הממלכות השכנות שלה - קוגוריו מצפון ושילה ממזרח.
המונומנטים ההיסטוריים של תקופת פקצ'ה נקברו. כאשר הם נחפרו הם נמצאו במצב שמור היטב. אלה תועדו על ידי ממשלת קוריאה כאתר מורשת תחת חוק הגנת מורשת תרבותית משנת 1962, שתוקן ב-2012, והחוק המיוחד לשימור וקידום ערים עתיקות משנת 2004, שתוקן בשנת 2013. האתרים מוגנים גם במסגרת סמכות מקומית באמצעות צווי ההגנה על מורשת תרבותית של ממשל מחוזות קוריאה הדרומית, למשל מחוז דרום צ'הונגצ'האנג בשנת 2002 ומחוז צפון צַ'אלַּה בשנת 1999.
ארגון מיוחד בשם "הקרן לשימור וניהול אזורים היסטוריים של פקצ'ה" הוקם בשיתוף כל בעלי העניין: רשויות ממשלתיות, מחוזיות ומקומיות ועמותות קהילתיות מעורבות. תוכנית שימור וניהול כוללת לשנים 2015–2019 הוקמה גם כדי להבטיח ש"הערך האוניברסלי יוצא הדופן" של המונומנטים באתר המורשת העולמית יישמר היטב באמצעות תוכנית ניהול תיירות מתאימה לאתרים.[1]
אתר המורשת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה נוספו לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר מורשת תרבותית בשנת 2015 על פי החלטה של הישיבה ה-39 של ועדת המורשת העולמית.
בנימוקים להוספת האתר לרשימת אתרי המורשת העולמית נכתב:
שרידי שלוש ערי בירה מייצגים ביחד את התקופה המאוחרת של ממלכת פקצ'ה כשהיא הגיעה לשיאה במונחים של התפתחות תרבותית הכוללת תקשורת תכופה עם אזורים שכנים. ממלכת פקצ'ה שרדה 700 שנה מ-18 לפנה"ס עד 660 לספירה, והייתה אחת משלוש הממלכות המוקדמות ביותר בחצי האי הקוריאני...יחד אתרים אלה מעידים על אימוץ עקרונות סיניים של תכנון ערים, טכנולוגיית בנייה, אמנות ודת על ידי ממלכת פקצ'ה; עידונם על ידי פקצ'ה והפצתם לאחר מכן ליפן ומזרח אסיה.
ההוספה התבססה על קריטריונים 2 ו-3 לבחירת אתר מורשת עולמית:
קריטריון (II): האתרים הארכאולוגיים והארכיטקטורה של האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה מציגים את חילופי הידע בין הממלכות העתיקות של מזרח אסיה בקוריאה, סין ויפן בפיתוח טכניקות בנייה והפצת הבודהיזם.
קריטריון (III): הרקע של ערי הבירה, מקדשים וקברים בודהיסטים, מאפיינים ארכיטקטוניים ופגודות אבן של האזורים ההיסטוריים של פקצ'ה תורמים ביצירת עדות יוצאת דופן לתרבות, הדת והאמנות הייחודיים של ממלכת פקצ'ה.
רשימת המונומנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר המורשת העולמית מורכב משמונה אזורים נפרדים.[3] אלה מכסים שטח מוגן כולל של 1,351 דונם. אזורי ההגנה הבודדים מוקפים כל אחד באזורי חיץ, ששטחם הכולל 3,036 דונם.
| מספר מזהה | שם האתר | נבנה | מיקום | שטח האתר בדונם |
שטח אזור החיץ בדונם |
תמונה |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1477-001 | מבצר קונגסנסאונג | אחרי 475 | קונגג'ו 36°27′43″N 127°07′38″E / 36.461944°N 127.127222°E |
203.1 | 210.2 | 
|
| 1477-002 | קברים מלכותיים בסונגסאן-רי | אחרי 475 | קונגג'ו 36°27′47″N 127°06′51″E / 36.463056°N 127.114167°E |
16.3 | 204.6 | 
|
| 1477-003 | אתר ארכאולוגי בגוואנבוק-רי ומבצר בוסוסאנגסאונג |
אחרי 538 | בוייאו 36°17′23″N 126°54′54″E / 36.289722°N 126.915000°E |
606 | 696.6 | 
|
| 1477-004 | אתר מקדש ג'אוגנימסה | אחרי 538 | בוייאו 36°16′45″N 126°54′15″E / 36.279167°N 126.904167°E |
15.2 | 65.7 | 
|
| 1477-005 | קברים מלכותיים בניונגסן-רי | אחרי 538 | בוייאו 36°16′45″N 126°56′10″E / 36.279167°N 126.93611°E |
21 | 265 | 
|
| 1477-006 | חומת העיר נאסאונג | לפני 538 | בוייאו 36°16′45″N 126°56′10″E / 36.279167°N 126.93611°E |
245.2 | 931.7 | |
| 1477-007 | אתר ארכאולוגי בוואנגגונג-רי | אחרי 600 | איקסאן 35°58′30″N 127°03′20″E / 35.975°N 127.055556°E |
123.5 | 125 | 
|
| 1477-008 | אתר מקדש מירוקסה | אחרי 600 | איקסאן 36°00′20″N 127°02′50″E / 36.005556°N 127.047222°E |
120.7 | 537.6 | 
|
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
- מבצר קונגסנסאונג – שוכן בקונגג'ו והיה ידוע בתחילה בשם אונגג'ינסאונג ולאחר מכן כגונגסאנסאונג בתקופת שלטונה של שושלת קוריאו. הוא משתרע על שטח של כ-200 דונם. הוא נחשף במהלך החפירות הארכאולוגיות שנעשו לאחר שנות ה-80, כאשר נחשפו שיטות הדחיסה בבניית סוללת המבצר, הארמון המלכותי והמבנים הקשורים בארמון המלוכה. המבצר ממוקם בראש הר גונגסאן (גובה 110 מטרים) ומשתרע על פני אורך של 2,666 מטרים, כשחומת האבן שלו באורך 1,925 מטרים, והיתרה, 735 מטרים בנויה מאדמה. הוא נבנה כמבצר הגנה המותאם לטופוגרפיה המקומית על ידי קישור בין פסגות הרים וגישור בין העמקים. לאחר קריסת אימפריית פקצ'ה, הסוללות נבנו מחדש במלואן כקירות אבן. המבצר מואר. הוא פעל הן כמבנה הגנה והן כארמון מלכותי.
- קברים מלכותיים בסונגסאן-רי – הקבר המלכותי של המלך מוריונג שייך למלך ה-25 של פקצ'ה. הוא שוכן על ראש גבעה קטנה (גובה 75 מטרים) בצד הדרומי של נהר גאומגאנג. הוא נחשף בשנת 1971 במצב שלם, אם כי כמה חפירות נערכו בשנים 1927 ו-1932. כאשר נחפר, קבר המלך נמצא במצב שמור היטב עם יותר מ-4,600 עתיקות במצב טוב. גם המלכה נקברה כאן. זה היה חלק משישה קברים אחרים שנמצאו בין הקברים המלכותיים בסונגסאן-רי. הקברים נבנו בסביבות שנת 475 לספירה לאחר העברת הבירה. קבר המלך והקבר מס' 6 עשויים מלבנים עם תקרה מקומרת, בעוד שחמשת הקברים האחרים נבנו כחדרי אבן בעלי תקרות כיפות.
- מבצר בוסוסאנגסאונג – שוכן על גבעה קטנה, היה ידוע בתקופה המוקדמת בשם סאביסאונג. הוא היווה את גן החצר האחורית של הארמון המלכותי והיה נתיב מילוט חירום. חפירות ארכאולוגיות שבוצעו בשנת 1993 חשפו מבצר זה. הוא ממוקם על גבעת בוסוסאן (גובה 106 מטרים) הממוקם בקצה הצפוני של בוייאו, על הגדה המערבית של נהר גאומגאנג. לקיר המבצר היקף של 2,495 מטרים עם רוחב בסיס של 5 עד 6 מטר, וגובה 3 מטרים שנבנה בשיטת אדמה נגוחה. יש לו שני שערים, האחד בדרום והשני במזרח; השער הדרומי הוא השער הראשי. הממצאים כאן מעידים גם על כך שהמבצר היה בשימוש כמבנה צבאי במשך יותר מ-1,000 שנים. 'סלע נקהוואם', שפירושו "סלע הפרחים הנופלים", מדף סלע, ידוע בשל האגדה הטרגית של פקצ'ה על 3,000 גבירות מלכותיות שהתאבדו בקפיצה מהצוק.
- אתר מקדש ג'אוגנימסה – פריסת האתר היא מתווה ארכיטקטוני פופולרי ברחבי קוריאה ויש לו "פריסת פגודה-אולם תפילה-אולם הרצאות". הוא שוכן על שטח שטוח ונמצא ברקע של הר גאוסאונגסאן במזרח והר בוסוסאן מצפון. נבנה בתקופת סאבי, על הפגודה יש גילופים המנציחים את ניצחונה של שושלת טאנג על פקצ'ה. למקדש יש פריסה של שער מרכזי, אולמות תפילה והרצאות ואזור מגורים של הנזירים, כולם מקושרים במעברים. המבנים היו עשויים מעץ שניצבו על בסיסים ממרצפות אבן. באתר יש פגודה בת חמש קומות, בגובה 8 מטרים עם פלטפורמה נמוכה וגוף ראשי גבוה במפלס הראשון, וגוף קטן יותר במפלסים הגבוהים יותר. ממצאים ארכאולוגיים נוספים כוללים רעפים רבים ופסלוני חרס.
- קברים מלכותיים בניונגסן-רי – מציגים שינוי בסגנון הארכיטקטוני של התקרה מקמורה לשטוחה. הקברים נחפרו בין השנים 1915 ו-1917. כאן נחשפו שבעה קברים, כאשר שישה מסודרים בשתי שורות והשביעי נמצא במרחק של 50 מטרים משם. לשלושה קברים יש תאי אבן עם מעבר ותקרות מקומרות מעוצבים בצורת משושה או ריבוע.
- חומת העיר נאסאונג – היא באורך של 6.3 קילומטרים והיא בנויה מאדמה ואבן. היא סיפקה אבטחה לחלק הצפוני והמזרחי של סאבי. החומה נבנתה בטכנולוגיית אדמה נגוחה, שהייתה אז חדשנית. חלקה המזרחי של החומה שופץ. קירות העפר נבנו עם לוחות עץ, זרדים ועלים לאורך חלקים מסוימים. החפירות חשפו את השער הראשי בחלק המזרחי של בוייאו, ליד הקברים המלכותיים בניונגסאן-רי, שהיה ברוחב 9.5 מטרים בנוי באבנים מלבניות. שער נוסף שנמצא במרחק של 800 מטרים התגלה גם הוא ב-2013.
- מקדש מירוקסה - המקדש הוא פגודת אבן גדולה שנחשבת לאתר המקדש הגדול ביותר לא רק בקוריאה אלא בכל מזרח אסיה. המגדל המזרחי של הפגודה שופץ בשנת 1993. גם המגדל המערבי היה בשיקום. הפגודה שמורה היטב.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Baekje Historic Area – UNESCO
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 "Baekje Historic Areas". UNESCO Organization.
- ^ "Evaluation report of the Nomination of the Baekje Historic Areas" (pdf). UNESCO Organization. pp. 12–13.
- ^ Baekje Historic Areas
