קוריאה הצפונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה
조선민주주의인민공화국
Flag of North Korea.svg Emblem of North Korea.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: האחד ינצח לבטח אם הוא מאמין וסומך על העם
המנון לאומי: תן לי לזרוח
מיקום קוריאה הצפונית
יבשת אסיה
שפה רשמית קוריאנית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
פיונגיאנג
39°2′N 125°45′E / 39.033°N 125.750°E / 39.033; 125.750
משטר דיקטטורה קומוניסטית
ראש המדינה

- מזכיר ראשון של מפלגת הפועלים של קוריאה
- נשיא
- יו"ר נשיאות אספת העם העליונה
- ראש ממשלה
יו"ר נשיאות אספת העם העליונה

קים ג'ונג-און
קים יונג-נאם
פאק פונג-ג'ו
הקמה
- עצמאות
- תאריך

מהאימפריה היפנית
15 באוגוסט 1945
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
120,538 קמ"ר 
99 בעולם
0.1%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
24,851,627 נפש 
49 בעולם
206.17 נפש לקמ"ר
58 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2012)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
40,000 מיליון $ 
105 בעולם
1,610 $
201 בעולם
מטבע וון צפון קוריאני ‏ (KPW)
אזור זמן UTC +9
סיומת אינטרנט .kp
קידומת בינלאומית 850+
Hanzi (traditional).svg
בערך זה מופיע גופן מזרח אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

קרב אינצ'ון, מלחמת קוריאה.

קוריאה הצפונית, ובשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאהקוריאנית: 조선민주주의인민공화국) היא מדינה במזרח אסיה, בחלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. בירתה של המדינה והעיר הגדולה ביותר בה היא פיונגיאנג. האזור המפורז הקוריאני, הנמצא בחלק הדרום-מזרחי של המדינה, משמש כשטח חוצץ בין המדינה לקוריאה הדרומית. היא גובלת גם ברפובליקה העממית של סין בצפון ובמערב, ובגבול קצר גם עם רוסיה בצפון-מזרח.

חצי האי הקוריאני היה בשליטתה של האימפריה הקוריאנית עד 1905, עת סופח על ידי יפן בעקבות מלחמת רוסיה-יפן. לאחר מלחמת העולם השנייה חולק האי לאזורי שליטה בין ברית המועצות לארצות הברית: החלק הצפוני של חצי האי עבר לשליטתה של ברית המועצות, והחלק הדרומי עבר לשליטתה של ארצות הברית. ב-1948 נערכו בחירות כלליות בחצי האי בפיקוחם של אנשי ארגון האומות המאוחדות. קוריאה הצפונית סירבה להשתתף בבחירות, דבר שהוביל להקמתן של שתי ממשלות קוריאניות נפרדות, האחת לקוריאה הצפונית והאחרת לקוריאה הדרומית. שתי הממשלות טענו לריבונות על כל חצי האי, וב-1950 הובילה מחלוקת זו למלחמת קוריאה. הסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 1953 סיים את מעשי האיבה. אף על פי כן, נכון להיום (2013), שתי המדינות עודן נמצאות במצב מלחמה, שכן הסכם שלום ביניהן מעולם לא נחתם. ב-1991 התקבלו שתי המדינות לארגון האומות המאוחדות.

המשטר בקוריאה הצפונית הוא חד-מפלגתי, כשהמפלגה השלטת היא מפלגת הפועלים של קוריאה הצפונית. הממשלה הצפון-קוריאנית פועלת לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה שפיתח קים איל-סונג, נשיאה הראשון של המדינה, הדוגלת ב"הסתמכות עצמית" וניהול משק אוטרקי. איל-סונג הוא היחיד בהיסטוריה של קוריאה הצפונית שהחזיק בתואר "נשיא המדינה", ולאחר מותו הוכרז כנשיאה הנצחי של המדינה. אף על פי שאיל-סונג פעל לפי אידאולוגיית ג'וצ'ה כבר ב-1955, הג'וצ'ה הפכה לאידאולוגיה הרשמית של המדינה רק ב-1972, לאחר קבלתה של חוקה חדשה.

לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991 וסדרה של אסונות טבע, שרר רעב המוני במדינה שהביא למותם של בין 800,000 ל-3.5 מיליון איש. לנוכח נסיבות אלו, אימץ שליט המדינה באותה תקופה, קים ג'ונג איל, את ה"סונגון" הידועה כמדיניות "הצבא קודם". מדיניות זו דגלה בהפניית משאביה של המדינה לצבא בעדיפות ראשונה ונועדה לחזק את המדינה ואת ממשלתה. כיום, קוריאה הצפונית היא אחת המדינות המילטריסטיות ביותר בעולם והיא בעלת יכולת גרעינית מוכחת.

קוריאה הצפונית נחשבת על ידי רבים למדינה הסגורה והדיקטטורית ביותר בעולם. ארגונים רבים מתארים אותה כדיקטטורה טוטליטרית סטליניסטית בעלת פולחן אישיות סביב משפחת קים, וכאחת המדינות שמפרות זכויות אדם בצורה החמורה ביותר. מנגד, ישנם פרשנים שדוחים את היותה של קוריאה הצפונית קומוניסטית וטוענים כי הממשל במדינה משתמש בקומוניזם בניסיון להצדיק את שליטתו במדינה. לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, בקוריאה הצפונית יש כ-200 אלף אסירים שנמצאים במחנות מעצר פוליטיים שונים הפזורים ברחבי המדינה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

{{הפניה לערך מורחב|ערכים=היסטוריה של קוריאה הצפונית, [[היסטוריה של קוריאה}}

היסטוריה קדומה והתקופה שלפני פילוג קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה העתיקה של קוריאה מתבססת על המיתולוגיה הקוריאנית המגוללת את קורותיה של ממלכת גו-ג'וסיאון שהוקמה בשנת 2333 לפני הספירה על ידי דנגון. במהלך הזמן, גבולותיה של גו-ג'וסיאון הורחבו עד שהממלכה שלטה על החלק הצפוני של חצי האי הקוריאני ועל חלק ממנצ'וריה. לאחר עימותים רבים עם שושלת האן הסינית, ממלכת גו-ג'וסיאון התפרקה ו-170 שנה לאחר מכן קמו במקומה שלוש הממלכות של קוריאה: גוגוריו, פקצ'ה ושילה ששלטו על רובו של חצי האי הקוריאני.

בשנת 676 לספירה הצליחה ממלכת שילה לאחד את שלוש הממלכות והפכה לממלכה השלטת המרכזית של חצי האי הקוריאני. תחת ממלכת שילה המאוחדת, שיגשגו השירה, האומנות והדת הבודהיסטית. היחסים בין קוריאה לסין היו שקטים בתקופה זו. אף על פי כן, הממלכה נחלשה לאחר סדרה של מאבקים פנימיים ובשנת 935 נאלצה להיכנע לממלכת גוראיו.

ממלכת גוראיו, תחת שלטונו של הקיסר טאייג'ו, הצליחה לאחד מחדש את חצי האי הקוריאני בשנת 936. בדומה לממלכת שילה, ממלכת גוראיו הייתה ממלכה בעלת תרבות מפותחת וענפה. פלישות המונגולים לקוריאה במאה ה-13 החלישו במידה רבה את גוראיו ולאחר קרוב ל-30 שנות מלחמה, גוראיו אומנם הצליחה לשמר את שליטתה על קוריאה, אולם נאלצה לצורך כך לשלם מסים קבועים למונגולים. קריסתה של האימפריה המונגולית הביאה עימה מהומות פוליטיות בממלכה. ב-1388, בשיאם של המהומות הללו, מרד הגנרל איי סיאונג-גאיי בשליטי הממלכה והביא להחלפת ממלכת גוגוריו בשושלת ג'וסיאון.

פילוג קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסת האימפריה היפנית לבעלות הברית במלחמת העולם השנייה, חולק חצי האי קוריאה בין הסובייטים שקיבלו את השליטה מצפון לקו הרוחב 38 לבין האמריקאים ששלטו מדרום לקו זה. בין השנים 1948 ל-1949 עזבו הכוחות האמריקאים את דרום קוריאה והארמייה ה-4 של הסובייטים את צפון קוריאה. הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה (קוריאה הצפונית) הוכרזה רשמית ב-9 בספטמבר 1948.

הסובייטים העדיפו להעלות לשלטון פעילים קוריאנים קומוניסטים שהעבירו את שנות מלחמת העולם השנייה בברית המועצות. לפיכך, בפברואר 1946, המנהיג הקוריאני הגולה, קים איל סונג, הועמד בראש "הוועד העממי הזמני". ב-1948 הוחלט בממשלה של המדינה על שמה הרשמי החדש של המדינה - הרפובליקה הדמוקרטית העממית קוריאה. קים איל סונג התמנה לראש הממשלה של המדינה החדשה, ולאחר מכן גם לנשיא, החל משנת 1972. ממשלתו של קים איל סונג יישמה במהירות מערכת בסגנון קומוניסטי כמו בברית המועצות, כשכל הכוח השלטוני נמצא בידי מפלגת הפועלים של קוריאה, שקים איל סונג עמד בראשה.

במקביל, החל היישום של כלכלה קומוניסטית-ריכוזית. הרפורמה האגררית של 1946 חילקה מחדש את האדמות החקלאיות לאיכרים העניים וחסרי האדמה. ההלאמה של מפעלי התעשייה המסחר והבנקים שהיו ברובם בבעלות יפנית או יפנית-קוריאנית הביאה לכך שכ-70% מאמצעי הייצור ב-1946, וכ-90% ב-1949, היו בבעלות המדינה.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה

ב-1950 פרצה מלחמת קוריאה. קים איל סונג רצה לאחד את חצי האי קוריאה תחת שלטונו. מתחילת 1949 קיבלה קוריאה הצפונית נשק רב מברית המועצות ומהרפובליקה העממית של סין כדי לכבוש את קוריאה הדרומית, במטרה לאחד את חצי האי.

ביוני 1949, לא הייתה נוכחות צבאית אמריקאית בקוריאה הדרומית, וההגנה של הדרום בוצעה על ידי צבא חלש ולא מנוסה. בניגוד לכך, צבא קוריאה הצפונית היה גדול, חזק ומאומן. בנוסף, הצבא קיבל ייעוץ מהסובייטים והיה לו גרעין של יוצאי צבא שנלחמו בגרילות אנטי יפניות עם הסינים הקומוניסטים.

בתחילה דחה סטלין פעם אחר פעם את בקשותיו של קים איל סונג לפלוש לקוריאה הדרומית, אולם בסוף 1949, לאחר עלייתם לשלטון של הסינים הקומוניסטים ולאחר שברית המועצות פיתחה נשק גרעיני הוא שקל מחדש את הבקשה, ובינואר 1950 ניתן סופית האישור לארגן פלישה לקוריאה הדרומית. יועצים ומדריכים סובייטים החלו לתכנן את הפלישה לדרום ולאמן יחידות צבא צפון קוריאניות. עם זאת, סטלין הבהיר שכוחות סובייטים לא יתערבו ישירות במלחמה ולא ישלחו כוחות סובייטים גם במקרה של משבר צבאי קשה. צבאו של קים איל סונג פלש במפתיע לקוריאה הדרומית ב-25 ביוני 1950, כבש את סיאול והגיע קרוב לדרום חצי האי.

באוקטובר כבשו מחדש כוחות האומות המאוחדות את סיאול, והתקדמו צפונה עד פיונגיאנג. ממשלת קוריאה הצפונית נמלטה לסין. בנובמבר חצו כחצי מיליון חיילים סינים את נהר יאלו (הגבול בין סין וקוריאה הצפונית), חברו לחיילי קוריאה הצפונית וכבשו את פיונגיאנג בדצמבר 1951 ואת סיאול בינואר 1952. במרץ, כבשו כוחות האו"ם שוב את סיאול והתקדמו לעבר צפון קוריאה. ב-1953 חתמו בפנמונג'ום צפון קוריאה וסין על הסכם שביתת נשק עם דרום קוריאה וכוחות האו"ם.

בסיום המלחמה ביצר מחדש קים איל סונג את שליטתו הגמורה בקוריאה הצפונית. הצבא תמך בו והוקיר את ההתמדה שלו נגד הכיבוש היפני, שנופחה על ידי תעמולה ופולחן אישיות מסיבי. מנהיג הקומוניסטים הדרום קוריאנים, פאק הון יונג הואשם בכישלון לגרום לדרום קוריאנים לתמוך בקוריאה הצפונית במהלך הכיבוש, והוצא להורג לאחר משפט ראווה ב-1955.

רבים מהדרום קוריאנים שערקו לקוריאה הצפונית בשנים 1945-1953 הואשמו בריגול למען קוריאה הדרומית ובפשעים אחרים ונרצחו, נכלאו או הוגלו לכפרים נידחים. יריבים פוטנציאליים מקבוצות אחרות כמו קים טו בונג הוצאו להורג גם כן.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1954, לאחר מלחמת קוריאה, בוצעה תוכנית הלאמה של החוות החקלאיות וזו לוותה במרידות איכרים ובשימוש בכוח מצד המדינה. ב-1958 הסתיים סופית תהליך ההלאמה של החקלאות, המסחר, הבנקאות וכן של שאר הסקטורים של כלכלת המדינה.

לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום מסיבי של הכלכלה הצפון קוריאנית, בתוכנית החומש של השנים 1954-1956 הוחזרה רמת התפוקה של לפני המלחמה. בשנות ה-50 וה-60 עלתה בהתמדה רמת החיים של הצפון קוריאנים והייתה טובה אף מזו של קוריאה הדרומית, הודות לסיוע כלכלי מסיבי מצד שתי הענקיות הקומוניסטיות השכנות - ברית המועצות וסין. באמצע שנות ה-60 הלך והסתבך מעמדה של קוריאה הצפונית עקב הפיצול הסיני-סובייטי. ברית המועצות טענה כי קוריאה הצפונית עומדת לצד סין, אך למעשה קים איל סונג קיווה שיהיה סכסוך בין המעצמות, וכך תוכל קוריאה הצפונית לקיים מדיניות יותר עצמאית.

התוצאה הייתה ירידה חדה יחסית בסיוע הסובייטי שלא היה יכול להיות מוחלף בסיוע הסיני. האהדה של קים איל סונג למדיניות של מאו צה טונג הייתה מוגבלת: בעוד שתמך במדיניות "הזינוק הגדול קדימה" הוא התנגד למדיניות "מאה פרחים יפרחו" ומהפכת התרבות בטענה שהן מסוכנות. האידאולוגיה הרשמית של קוריאה הצפונית הייתה "מרקסיזם-לניניזם", אותה האידאולוגיה של ברית המועצות. באמצע שנות ה-60 החל קים איל סונג להחליף אותה בג'וצ'ה - תורה אותה פיתח מאמצע שנות ה-50. אידאולוגיה זו עיקרה שהמדינה צריכה להיות עצמאית ככל האפשר, במטרה להתנתק מתלות במדינות אחרות וכך להבטיח נאמנות מוחלטת למנהיג. כדי לבסס את עריצותו עודד קים איל סונג פולחן אישיות קיצוני כלפיו. הוא העניק לעצמו את התואר "המנהיג הגדול" ופעל להאדרת שמו בעזרת אמצעי התקשורת ומערכת החינוך.

מאמצע שנות ה-70 הדרדר המצב הכלכלי במדינה מסיבות שונות, אך במקום שיימצאו לכך פתרונות מעשיים מטעם המדינה, החלו השלטונות בקיום תעמולה מסיבית לעידוד התפוקה. בתחילת שנות ה-80 החל קים ג'ונג איל, בנו של קים איל סונג המנהיג להשתלב בהנהגה והוא נבחר למעשה ליורשו של קים איל סונג. הוא סילק פקידי מפלגה ומינה במקומם צעירים שהיו נאמנים לו.

בשנות ה-80 המשיך המצב הכלכלי במדינה להידרדר והתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש עמד על כשמינית מזה של קוריאה הדרומית. ב-1991 נותרה קוריאה הצפונית מבודדת עוד יותר בזירה העולמית לאחר שברית המועצות התפרקה וסין בעצמה כבר הייתה במהלך מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק.

לאחר המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-70 חזרה המדינה להעשיר אורניום במטרה להשיג יכולת גרעינית, זאת למרות מחאות האו"ם. ב-1994 נפגש ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית לשעבר, בשליחותו של הנשיא ביל קלינטון, עם קים איל סונג, וקוריאה הצפונית הסכימה להפסיק להעשיר אורניום ובתמורה קיבלה סיוע של מיליארדים בנפט, מזון ושאר מוצרי טובין.

ב-1994 מת קים איל סונג מהתקף לב, ובנו קים ג'ונג איל ירש אותו והמשיך במדיניות תוקפנית כלפי חוץ ובמדיניות פנים הכוללת דיכוי ותעמולה בלתי פוסקת.

מאמצע שנות ה-90 ידעה המדינה רעב קשה שבמהלכו מתו בין 800,000 ל-3,500,000 איש. בעקבות המצב הקשה, מאז 1997 מתבצעים נסיונות בריחה מקוריאה הצפונית לסין, אף על פי ששלטונות שתי המדינות מנסים למנוע זאת. יעד מבוקש יותר עבור הבורחים הוא דרום קוריאה, אשר מעניקה מעמד של פליט לכל אדם הנמלט מצפון קוריאה, ואף מענקים כספיים נדיבים וסיוע. המכשול המרכזי אשר מונע הימלטות ועריקה מצפון קוריאה הוא הגבול והשטח המפורז שבין המדינות, אשר שמורים היטב וכמעט בלתי אפשרי לחצותם. לכן-ישנו מסלול אחר, קשה אך אפשרי, דרכו עברו מספר גדול של בורחים: עליהם לחצות את הגבול לסין (שגם הוא שמור, אולם פחות מהגבול הדרומי), להמשיך בחשאיות עד תאילנד, ורק שם אפשר לגשת לשגרירות דרום קוריאה ולקבל סיוע.

בין צפון קוריאה ובין דרום קוריאה ויתר מדינות המערב מערב קיימת מתיחות מתמשכת. מפעם לפעם מתיחות זו מחמירה על רקע איומים צבאיים, פרשיות ריגול או ניסיונות התחמשות של צפון קוריאה בנשק רקטי ובלתי קונבנציונאלי. כך למשל, בשנת 1996 חדרה צוללת צפון קוריאנית למים הטריטוריאליים של דרום קוריאה והנחיתה אנשי מודיעין בשטחה.

ב-15 ביוני 2000 נערכה פגישה היסטורית בין קים ג'ונג איל לבין נשיא קוריאה הדרומית קים דה-ג'ונג, שבמהלכה הוסכם על איחוד משפחות מוגבל. כמו כן חתמו השניים על הצהרה משותפת למען איחוד עתידי בין שתי הקוריאות. מאז ההכרזה לא חלה התקדמות משמעותית בנושא.

באוגוסט 2005 נערכו דיונים בין קוריאה הצפונית ונציגי ארצות הברית, סין, רוסיה, דרום קוריאה ויפן, במהלכם התחייבה קוריאה הצפונית להפסיק לפתח נשק גרעיני בתמורה לסיוע בשווי מיליארדי דולרים. עם זאת, המדינה לא הפסיקה את נסיונות הפיתוח, ובחודש יוני 2006 ערכה קוריאה הצפונית מספר ניסויי שיגור של טילים לטווח ארוך, ובכך חידשה ואף העצימה את המתיחות מצידן של יפן וארצות הברית. ב-9 באוקטובר 2006 דווחה סוכנות הידיעות הצפון קוריאנית על ביצוע ניסוי גרעיני מוצלח. גורמים ביטחוניים בקוריאה הדרומית אישרו כי רעד תת-קרקעי נמדד באזור באותו בוקר. ב-25 במאי 2009 בוצע הניסוי הגרעיני השני של הצפון קוריאנים.

בעקבות ביצוע שני הניסויים הגרעיניים הללו, הטילה מועצת הביטחון של האו"ם סנקציות בינלאומיות על קוריאה הצפונית. ב-14 במאי 2011, חשף דו"ח סודי של צוות מומחים שמינתה מועצת הביטחון, כי צפון קוריאה ואיראן מפרות סנקציות אלה, כאשר הן מחליפות ביניהן באופן מתמשך וסדיר, טכנולוגיות טילים בליסטיים, דרך "מדינה שלישית שכנה" (לדברי דיפלומטים - סין).‏[4]

ב-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי כור גרעיני, שנבנה בעזרתה של קוריאה הצפונית, ובכך התגלתה מעורבותה של מדינה זו בנעשה במזרח התיכון.

ב-17 בדצמבר 2011 מת קים ג'ונג איל בעת נסיעה ברכבת, והשלטון עבר לבנו, קים ג'ונג און. ביום מותו של קים ערכה קוריאה הצפונית ניסוי טיל בליסטי נוסף.

ב-13 באפריל 2012, חרף מחאות רבות, שגרה קוריאה הצפונית טיל בליסטי בין-יבשתי, שלדבריה נועד להציב לוויין בחלל, אך הטיל נפל לים לאחר דקה.‏[5] ב-12 בדצמבר 2012 הצליחה לראשונה קוריאה הצפונית לשגר לווין על גבי טיל בליסטי לחלל. שיגור הטיל נעשה בניגוד להחלטה 1718 ו-1874 של מועצת הביטחון האוסרות על קוריאה הצפונית לבצע ניסויים רקטיים תוך שימוש בטילים בליסטיים.‏[6]

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של קוריאה הצפונית

קיימת מחלוקת לגבי הצורה שבה יש לאפיין את המשטר בקוריאה הצפונית. רבים דוחים את הטענה שקוריאה הצפונית היא מדינה קומוניסטית וטוענים מנגד שהמשטר במדינה משתמש במוזגים השאולים מתוך האידיאולוגיה הקומוניסטית באופן ציני רק כדי להצדיק את שליטתו. המשטר במדינה הוגדר פעמים רבות כדה פקטו מונרכיה אבסולוטית או דיקטטורה העוברת בירושה, אשר כוללת פולחן אישיות מובהק סביב דמותו של המנהיג. מחקר שנערך בתחילת המאה ה-21, והתבסס על מסמכים צפון קוריאניים פנימיים אפיין את המשטר במדינה כימני רדיקלי וסוציאליסטי-לאומני שמושפע רבות מהמשטר שהתקיים ביפן בשנות ה-30 של המאה ה-20.

קים איל סונג, נשיאה הראשון של צפון קוריאה, קיבל את התואר "נשיאה הנצחי של הרפובליקה" לאחר מותו ב-1994 הוחלט שאף אדם לא ירש או יחליף אותו בתפקיד. גופתו של איל סונג נחנטה והוצבה בארמון השמש קומסוסאן במרכז העיר פיונגיאנג הבירה. מאז ועד היום, מחזיק איל סונג המנוח באופן סמלי בתפקיד נשיא המדינה, אולם בפועל מאז מותו של איל סונג, הפך בנו, קים ג'ונג איל, לשליט העליון של המדינה. בדצמבר 2011, לאחר מותו של ג'ונג איל, החליף אותו בנו, קים ג'ונג-און, בתפקיד שליטה העליון של המדינה.

מבנה השלטון במדינה מתואר בחוקתה של קוריאה הצפונית שנוסחה הנוכחי התקבל בשנת 2009. מבחינה פרקטית החוקה דוחה באופן רשמי את אידאולוגיית הקומוניזם. המוסד המחוקק במדינה הוא אסיפת העם העליונה וחברים בו 687 צירים הנבחרים בבחירות כלליות אחת ל-5 שנים. המפלגה השלטת במדינה היא החזית הדמוקרטית לאיחוד המולדת המאגדת בתוכה את מפלגת הפועלים של קוריאה ושתי מפלגות קטנות, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של צפון קוריאה ומפלגת צ'ונדוייסט צ'ונגו שנשלטות הלכה למעשה על ידי מפלגת הפועלים של קוריאה. אנשי מפלגות אלה בלבד מחזיקים בכל המושבים של אסיפת העם העליונה ובזרועות השלטון השונות של המדינה. נכון ל-2012, קים יונג נאם משמש כיושב ראש אספת העם העליונה וצ'ו יונג רים כראש ממשלה.

חופש הביטוי במדינה מוגבל במידה רבה על ידי הממשלה. אזרחים שמבטאים עמדות שסוטות ממדיניותה של הממשלה נשלחים פעמים רבות למחנות עבודה לצורך "חינוך מחדש". אלו שמשתקמים בהצלחה משתחררים בחזרה לחברה ורשאים לתפוס עמדות בממשל. מתנגדי משטר עיקשים ומי שמוגדרים כאויבי העם ו"יוצרי פילוג חסרי תקנה" נאסרים יחד עם ילדיהם ומשפחתם הקרובה במחנות עבודה לחיים של עבודת פרך. אזורים מיוחדים במדינה הוקצו לצורך מחנות אלו בלבד. כך לדוגמה שטחו של מחנה העבודה "מחנה 22", משתרע על פני כ-225 קילומטרים רבועים ואוכלוסייתו עומדת על כ-50 אלף איש. אסירים שעוברים על חוקי המחנה או מנסים להימלט ממנו מוצאים להורג או נשלחים לאזור כליאה מיוחד בתוך המחנה. קיימים שישה אזורים של מחנות עבודה כאלה שממוקמים כולם בצפונה של המדינה. המחנות משמשים לאסירים פוליטיים בלבד. עבריינים רגילים נכלאים בבתי כלא נפרדים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קוריאה הצפונית

קוריאה הצפונית היא החלק הצפוני של חצי האי קוריאה שבדרום מזרח אסיה. המדינה גובלת ב-3 מדינות - קוריאה הדרומית בדרום; סין העממית בצפון לאורך נהר יאלו; ורוסיה (19 ק"מ) בצפון מזרח לאורך נהר טומן.

למדינה יש קו חוף במערב לאורך הים הצהוב ובמפרץ קוריאה, וקו חוף במזרח המדינה לאורך הים של יפן (בפי הקוריאנים "הים הקוריאני המזרחי").

פני השטח מורכבים בעיקר מהרים (כ-80% מהמדינה) ואלה המופרדים על ידי עמקים צרים ועמוקים. המישורים לאורך החוף רחבים במערב המדינה ומקוטעים במזרח.

האקלים במדינה הקוראנית מתאפיין בקיץ חם בדרום המדינה וממוזג באזור הצפוני, ואילו החורף קר בדרום וקר מאוד בצפון. המשקעים יורדים בעיקר בקיץ. הטמפרטורה של החודש החם ביותר (חודש יולי) היא 22-24 מעלות, ושל החודש הקר ביותר (חודש פברואר) היא (9-)-(4-).

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים העממיים של קוריאה הצפונית

צבאה של קוריאה הצפונית נקרא צבא העם הקוריאני והוא כפוף למשרד הכוחות המזוינים העממיים. מפקד הצבא הוא שליט המדינה, קים ג'ונג-און. שר הכוחות המזוינים העממיים הוא סגן המרשל קים יונג צ'ון והרמטכ"ל הוא סגן המרשל רי יונג הו. הצבא של צפון קוריאה תופס תפקיד חשוב ביותר בחברה היות שקוריאה הצפונית היא מדינה מיליטריסטית ביותר. התקציב השנתי של הצבא על פי הערכות הוא 6 מיליארד דולר, כ-15% מהתמ"ג של צפון קוריאה. לשם השוואה תקציבו השנתי של צבא הגנה לישראל מהווה 7-8 אחוז מהתמ"ג של ישראל, ותקציבו של צבא ארצות הברית מהווה כ-4 אחוז מהתמ"ג האמריקאי. תקציב הצבא לא צומצם למרות המשבר הכלכלי החמור שפקד את קוריאה הצפונית בשנות ה-90 וגרם למותם של מאות אלפי אזרחים.

יחסיה עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-קוריאה הצפונית

מאז הקמתה לקוריאה הצפונית אין יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לאורך השנים סיפקה קוריאה הצפונית נשק וטכנולוגיה צבאית למדינות אויבות של ישראל. במהלך מלחמת יום כיפור אף שלחה קוריאה הצפונית טייסות קרב למצרים. בשנות ה-90 של המאה ה-20 נעשה נסיון לכונן קשרים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות שיכלול סיוע ישראלי לכריית זהב בקוריאה והפסקת מכירת הנשק שלה למדינות ערב - אך השיחות נזנחו בלחץ ארצות הברית והמוסד הישראלי. במסגרת התמיכה של קוריאה הצפונית במדינות אויב של מדינת ישראל, ניתן סיוע מדעי וצבאי מקיף לסוריה, לשם הקמת כור גרעיני לייצור פלוטוניום. הסיוע כלל העברת טכנולוגיה ואף שליחת מדענים צפון קוריאנים לסורים לתמיכה וליווי של הפרויקט.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיפת הכור הגרעיני בסוריה

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה של חצי האי הקוריאני בלילה. קל להבחין בפער בין היקף התאורה בדרום קוריאה ובצפונה, הבדל המשקף את הפערים הכלכליים בין המדינות.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת קוריאה הצפונית

הכלכלה בקוריאה הצפונית היא ריכוזית, כלומר ענפי הכלכלה נמצאים בשליטת המדינה. החוות מולאמות וכך גם מפעלי התעשייה, המסחר והבנקים. לאחר מלחמת העולם השנייה תועשה קוריאה הצפונית בסגנון סובייטי והיא שמה דגש על תעשייה כבדה. בשנות ה-80 נכנסה למשבר כלכלי, שהגיע לשיאו באמצע שנות ה-90 לאחר התפרקותה של ברית המועצות, שכבר לא נתנה לה סיוע. אסונות טבע קשים שפקדו את המדינה גרמו לרעב כבד שהביא למותם של למעלה מחצי מיליון איש. עד היום סובלים צפון קוריאנים רבים ממחסור בחשמל, מים ואוכל, הן עקב אסונות הטבע והן בגלל המשטר במדינה. העוני במדינה כבד, וההכנסה הממוצעת לנפש היא מהנמוכות בעולם, 1,800 דולר לנפש בשנה.‏[7]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה של קוריאה הצפונית היא אחת האוכלוסיות היותר הומוגניות בעולם כולו מבחינת המגוון האתני, כאשר האוכלוסייה הלא קוראנית היחידה במדינה הן קהילות קטנות מאוד של סינים ויפנים. שאר האנשים שאינם קוריאנים הם תושבים זמניים, בעיקר רוסים, מזרח אירופאים ווייטנאמים.

מבחינה פורמלית האוכלוסייה הקוריאנית היא אוכלוסייה אתאיסטית, וזאת למרות שיש לה מורשת עתיקה של בודהיזם, שמאניזם וקונפוציאניזם. הנצרות הגיעה למדינה בסביבות המאה ה-16, אך היא תפסה תאוצה רק במאה ה-19 כאשר האירופים הקימו בשטחי קוריאה בתי ספר, בתי חולים ומבנים מודרניים אחרים. למרות שכיום יש במדינה קבוצות דתיות שונות, מרבית הראיות מצביעות על כך שהממשלה אוסרת כל פעילות דתית.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחבורה בקוריאה הצפונית

מערכת התחבורה בקוריאה הצפונית פותחה מאוד תחת השלטון היפני, אך ניזוקה קשות במלחמת קוריאה. לאחר המלחמה שוקמה התחבורה בצורה אינטנסיבית. כיום סובלת מערכת התחבורה במדינה ממחסור בדלק ומתחזוקה רעועה. אין נתונים רשמיים על מערכת התחבורה במדינה או שאינם מהימנים.

רכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הרכבות במדינה מפותחת וכוללת כ-5,224 ק"מ מסילות ברזל המתחברות ב-11 נקודות למערכת המסילות של סין (החשובות: סינאויג'ו-דנדונג ונאמיינג-טומן) ושל רוסיה (חסאן). לאחרונה נפתח קו בין קוריאה הצפונית והדרומית, הקו הראשון בין הקוריאות מאז הפילוג ביניהן. חלק גדול מהרכבות מונעות בחשמל. כ-70% מהתוצרת התעשייתית מתנהלת באמצעות רכבות. בפיונגיאנג הבירה פועלת רכבת תחתית. מסילת רכבת חשובה בצפון המדינה מחברת בין רג'ין ונמיאנג.

כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכם הכולל של הכבישים במדינה מוערך בכ-31,200 ק"מ. חלקם של הכבישים בהובלה של משאות ובני אדם קטן ביחס לרכבת. יש מעט כבישים מהירים במדינה (פיונגיאנגוונסאן החשוב שבהם).

נמלי ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמלים החשובים שלא קופאים הם: בחוף המזרחי רג'ין, סונבונג, צ'ונגג'ין, המהונג (הונגנאם) ווונסאן, ובחוף המערבי נאמפו והאג'ו. בצי הסוחר אוניות מסוגים שונים עם נפח כולל בסביבות המיליון טון.

נמלי תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2003 בקוריאה הצפונית היו 78 נמלי תעופה פעילים. במדינה נמל תעופה בינלאומי אחד, נמל התעופה הבינלאומי סונאן. חברת התעופה הלאומית אייר קוריאו מפעילה שירותי תעופה פנימיים וחיצוניים ולה כ-25 מטוסי נוסעים מתוצרת רוסית. נמלי תעופה חשובים נוספים נמצאים בצ'ונגג'ין ורג'ין.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל רעיון הג'וצ'ה

למרות הקושי הרב לבקר במדינה, בקוריאה הצפונית אתרים רבים המשלבים את יצר התיירות של הנוהים אחר מונומנטליות קומוניסטית, לבין העניין בתרבות המסורתית הקוריאנית השמורה גם היא היטב.

פיונגיאנג, בירת הרפובליקה, היא מופת למונומנטליות הסטליניסטית, עיר נקייה ביותר, מורכבת מבתי מגורים ומוניומנטים קומוניסטיים סמי-רליגיוזיים מרשימים, המפארים את המהפכה הקומוניסטית. בין המונומנטים המרשימים בולט במיוחד "מגדל רעיון הג'וצ'ה". למרגלות מונומנט זה ניצבים מספר פסלים מרשימים המייצגים מספר תפקודים חברתיים בקומוניזם הצפון קוריאני אשר בו, בניגוד לאחיו הסובייטי, קיימים שלושה מעמדות: הפועל, החקלאי והמשכיל. שלושת אלו מרכיבים יחד את סמלה הייחודי של מפלגת הפועלים של קוריאה.

מונומנטים נוספים הם "גבעת המנסודאה": פסל דו צדדי אדיר ממדים בעל מאות דמויות חקוקות במתכת אשר במרכזו דמותו של המנהיג קים איל סונג בגובה עשרות מטרים; "קשת האיחוד של חצי האי הקוריאני" בו נראות 2 דמויות נשים קוריאניות מחזיקות את מפת חצי האי השלמה; "שער הניצחון" הגבוה משער הניצחון בפריז, "פסל ה"צ'ולימה", מונומנט מיוחד שנבנה לציון 60 שנה לייסוד מפלגת הפועלים של קוריאה בה מוצג סמל המפלגה; בקו הרקיע של פיונגיאנג שולט מלון ריוגיונג בצורת פירמידה בגובה 105 קומות אשר רק שלדת המבנה הושלמה כאשר הבין המשטר כי השלמתו תהא כרוכה בהוצאה כה רבה.

התיירות בפיונגיאנג מתנהלת בסדרה של מלונות ענק בני 40 קומות, אשר מארחים בכל עת 10 תיירים לכל היותר. תיירים נדירים אלו מעידים כי לא הצליחו להבחין בכל תייר במלון פרט להם עצמם. רוב המלונות ממוקמים באיים מיוחדים בנהר החוצה את פיונגיאנג על מנת למנוע מהתיירים לטייל בלילות ללא מלוויהם מטעם הממשלה.

חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיוך מעמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מסמכים צפון קוריאניים ועדויות פליטים, כל תושבי צפון-קוריאה משויכים לקבוצות מעמדיות בהתאם לשיטה מוסדרת. השיטה מתבססת על התנהגות האדם הספציפי, על הרקע הפוליטי החברתי והכלכלי של משפחתו במשך שלושה דורות אחורה וכן על התנהגותם של קרובי משפחה בטווח דורות זה. בעצם, נטען כי השיטה היא שקובעת איזו אחריות תוטל על האדם, אילו הזדמנויות יוענקו לו או אפילו אם יקבל מזון הולם.

שיטת השיוך המעמדי (אנ') לכאורה משפיעה על החינוך והזדמנויות התעסוקה שמקבל האדם ובמיוחד על זכאותו להתקבל למפלגת שלטון צפון-קוריאנית. קיימים 3 סיווגים עיקריים וכ-50 תת-סיווגים. לפי דבריו של קים איל-סונג ב-1958, "מעמד הליבה" הנאמן מונה כ-25% מאוכלוסיית צפון-קוריאה, ה"מעמד המתנדנד" 55%, ו"המעמד העוין" 20%. המעמד הגבוה ביותר ניתן לצאצאי אלו שהשתתפו במאבקו של קים איל-סונג להתנגדות לכיבוש היפני במהלך מלחמת העולם השנייה, או לאלו שהיו עובדי מפעלים, פועלים או איכרים בשנת 1950. "המעמד העוין" הוא מעמד של אזרחים שסווגו על ידי המשטר כבעלי עבר בעייתי ובעלי יכולת להביע התנגדות למשטר. המעמד כולל בתוכו אנשים שלחמו בצבא דרום קוריאה במלחמה, משפחות שהחזיקו באדמות או בעסקים מצליחים לפני עליית קים און סונג לשלטון, בעלי קשר לכנסייה, או אזרחים שיש להם קרובי משפחה מדרום קוריאה, יפן או סין. המעמד העוין אינו יכול להתקבל לחלק מהלימודים גבוהים, והם בעלי יעוד מקצועי נחות יחסית, שמתכונן על ידי השלטון. אנשי המעמד העוין גם אינם יכולים להשיג חברות במפלגת הפועלים שמקנה לחברים בו זכויות יתר רבות. בני המעמד העוין מתויגים כסכנה למשטר והם סובלים מסד פיקוח שלטוני אדוק יותר מאחרים. אין אפשרות לעלות מעמד, אך פעולה שמנוגדת להגיון של המשטר, כמו חתונה בין מעמדות, עבירות קלות ועוד יכולות לגזור על המשפחה ירידה במעמד.

בשנות התשעים החלוקה עברה טשטוש מסוים, המצוקה הכלכלית הקשה של המשטר והידרדרות מעמד הליבה לעוני, והבידוד הבינלאומי שהלך והחמיר, גרם למשטר להכריז ש"הדם הנגוע" (של המעמד המתנדנד והעוין) מתנקה לאחר כמה דורות" זאת כדי לנסות לקדם חלק מהאוכלוסייה, ולאפשר למדינה להתייצב מבחינה כלכלית, וכדי למלא את המחסור החמור בכוח אדם ובהון אנושי, וכך למשל אנשי מעמד עוין זכו להתקבל למוסדות מסוימים שלא יכלו להתקבל אליהם בעבר. אל אף הטשטוש החלוקה נשארה בעינה.

בעוד שחלק מהאנליסטים המנתחים את המצב בצפון-קוריאה מאמינים כי המסחר הפרטי השפיע ושינה את שיטת השיוך המעמדי במידה מסוימת, רוב הפליטים הצפון-קוריאנים טוענים כי לשיטה יש נוכחות מצווה המשפיעה על חיי היום-יום. לעומת זאת, ממשלת צפון-קוריאה טוענת כי כל האזרחים שווים ומכחישה קיום כל אפליה הנובעת מהרקע המשפחתי של האזרחים.

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני זכויות אדם בינלאומיים רבים טוענים שצפון-קוריאה היא אחת המדינות בה מתרחשת הפרת זכויות האדם החמורה ביותר, בקנה מידה עולמי. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל דיווח על הגבלות חמורות של חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וחופש התנועה, מעצרים שרירותיים, עינויים ודרכי פעולה לקויות נוספות אשר סופן במוות ובהוצאות להורג. ארגוני זכויות האדם דורשים את סגירתם של מחנות המאסר והעבודה, בהם חיים לפי ההערכות 200,000 אסירים ובני משפחותיהם ב"תנאים האל אנושיים ביותר שניתן לדמיין". בשל ההגבלות המשמעותיות אשר מוטלות על החופש הפוליטי והכלכלי של הצפון-קוריאניים, התייחס אליהם ארגון משמר זכויות האדם כ"חלק מהאנשים שמתייחסים אליהם בברוטאליות הרבה ביותר בעולם".

בשנות ה-90 האזנה לרדיו דרום-קוריאני לבדה יכלה לגרור עונש מוות. אחרים נשלחו לכאורה למחנות האסירים בשל שירת שיר דרום-קוריאני.

מחנות מאסר פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקוריאה הצפונית מתבצעת הפרה שיטתית של זכויות אדם. אמנסטי אינטרנשיונל מדווח כיום על לפחות שישה מחנות עבודה (הערכות אחרות מדברות על 12) בהם נכלאים אסירים על רקע פוליטי. אין מספרים מדיוקים אולם ממשלת קוריאה הדרומית מעריכה שבצפון כלואים כ-154 אלף אסירים במחנות עבודה בכפייה ואילו משרד החוץ של ארצות הברית סבור שמספרם קרוב יותר ל-200 אלף, קרוב לאחוז מהאוכלוסייה‏[8]. חלק מהמחנות כוללים מסגרת ל"חינוך מחדש" ולעתים האסירים ממחנות אלו יוצאים לחופשי, אך לעומת קיימים מחנות אחרים הקרואים "אזורי שליטה מוחלטת" בהם אין לאסירים תקווה להשתחרר לעולם. במחנות אלו מועבדים האסירים בכפייה וברעב עד מוות. מחנות העבודה קיימים כבר 63 שנה (מאז 1950), והמשטר הצפון-קוריאני משתמש בהם לשם השתקת מתנגדי המשטר או אנשים החשודים בהתנגדות כזו. לפי דיווחים מאוחרים יותר, נראה שצפון קוריאה מרחיבה את מחנות העבודה‏[9].

בניגוד לדיקטטורות אחרות, האסירים לא נכלאים על פשעיהם בלבד (על פי רוב: התנגדות למשטר או חשד להתנגדות למשטר) אלא נכלאים גם על פשעי בן משפחה. כך, נכלאות משפחות שלמות מסיבות פוליטיות. במחנות חשופים האסירים לתנאי מחיה תת-אנושיים, הכוללים עינויים ורציחות לפי גחמה של השומרים, אונס, הרעבות ועבודה בכפייה, ונעשים ניסויים כימיים על האסירים. לפי הדיווח האחרון של אמנסטי, 25% מאסירי המחנות מתים מדי שנה. על פי עדויות של עריקים צפון-קוריאנים, משפחות שלמות מושמדות בתאי-גזים שקופים, בזמן שמדענים צופים בהם ורושמים מסקנות. ניצולי המחנות מספרים גם על הוצאות פומביות להורג, רצח תינוקות בני יומם, והפלות בכפייה. אחד המחנות הגדולים, "מחנה 22", נמצא בקרבת העיר הואריונג בצפון-מזרח המדינה, ושטחו גדול משטחה של העיר לוס אנג'לס[8].

האסיר היחיד הידוע כיום כמי שהצליח לברוח ממחנה "אזור שליטה מוחלטת" לאחר שנולד וגדל שם הוא שין דונג היוק, המספר על כך שאמו ניתנה לאביו כפרס, שהריונו תוכנן על ידי הרשויות, ושהסגיר את אמו ואת אחיו לרשויות (לאחר ששמע על תוכניתם לברוח) לאור החינוך הנוקשה שקיבל. שין מספר בין היתר על הוצאות להורג ראוותניות, קברי אחים, והתעללויות בנשים שנכנסו להיריון לא-מאושר, הוצאת העובר מבטנן, ורציחתן. שין החליט לברוח לאחר שנכלא ושוחח לראשונה עם אסיר שגדל מחוץ למחנה. האסיר הנוסף התחשמל מהגדר החשמלית בניסיון הבריחה, ואילו שין הצליח לטפס עליה ולברוח. כיום הוא חבר בארגון LINK.

מספר ארגוני זכויות אדם עוסקים בהתנגדות להפרה השיטתית והמתמשכת של זכויות האדם בצפון קוריאה, בהם "ICNK - The International Coalition to Stop Crimes Against Humanity in North Korea" ו-"LINK-Liberty in North Korea". לאור העדויות שנאספו החליט האו"ם במרץ 2013 לפתוח חקירה בינלאומית בעניין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברברה דמיק, אין מה לקנא - חיי היום-יום בקוריאה הצפונית, הוצאת כרמל, 2012
  • בליין הרדן, הבריחה ממחנה 14, הוצאת ספרית מעריב, 2013
  • אדם ג'ונסון, בנו של אדון היתומים, הוצאת מחברות לספרות, 2013

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ רויטרס, דיווח: טכנולוגיות טילים מצ' קוריאה לאיראן דרך סין, באתר ynet‏, 14 במאי 2011
  5. ^ חרף הגינויים: צפון קוריאה ניסתה לשגר טיל ארוך טווח
  6. ^ ממשיכים לצפצף על כולם: ארצות הברית אישרה שצפון קוריאה שיגרה לווין לחלל, אתר אקטואלי, 26.12.2012
  7. ^ חשיפה לצפון: איך נראים החיים בקוריאה הצפונית?, מאקו
  8. ^ 8.0 8.1 גרדיאןהבריחה ממחנה העינויים בצפון קוריאה, באתר הארץ, 21 במרץ 2012
  9. ^ הארץהאם גולאג צפון קוריאני חדש נחשף בגוגל Earth?, באתר הארץ, 21 בינואר 2013


מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה