האיקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קברו של יוסה בוסון - משורר האיקו מפורסם

הַאִיקוּיפנית: 俳句) היא צורת שירה שמקורה ביפן המסורתית. מאז שנות ה־50 של המאה ה־20 הוא זוכה לפופולריות מחודשת בכל רחבי העולם.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיקו יפני מסורתי מורכב משלש שורות בנות 17 הברות (או יחידות פונטיות) סך הכל: בשורה הראשונה 5 הברות, בשורה השנייה 7 ובשורה השלישית שוב 5. השיר יכול לתאר רגע המתרחש בהווה, ועליו לכלול "קיגו" (Kigo) שהיא מילה המסמלת את עונת השנה בה מתרחש השיר, למשל מזג אויר או פריחת עץ הדובדבן. כינוי עונת השנה אינו מופיע לצד מילת העונה.

כללים אלה מבוססים על השפה היפנית ועל השירה היפנית הקלאסית - ואקה. הכללים לא תמיד מתאימים לשפות אחרות, ולכן כאשר כותבים האיקו בשפה אחרת יש נטייה לשמור רק על חלק מהכללים, אם בחלוקה שרירותית ליחידות (5, 7, 5 - אולם עוד על כך להלן), שימוש במשקל כלשהו או שמירה על קיצור ואווירת האיקו. גם כאשר מעבירים האיקו לשפה מערבית, המתרגם בדרך כלל בוחר לוותר על המשקל המקורי על מנת לשמור את המשמעות וקילוח השיר. בתרגומים הראשונים של האיקו לשפה העברית, המתרגמים נטו לעתים להשתמש בחריזה כתחליף למשקל.

נושא שיר ההאיקו יכול להשמע מובן מאליו בשמיעה ראשונה, אולם כאשר מתעמקים בקשר בין שני הדימויים השונים בשיר - הענבל וגוף הפעמון - אפשר לגלות תובנה מעניינת או מסר רוחני. אחת ההשפעות המרכזיות על ההאיקו הינו זן בודהיזם, זרם של הבודהיזם שצמח בסין והשפיע מאוד על התרבות היפנית.


להלן דוגמה להאיקו מפורסם, מאת באשו

古池や - פוּרוּאִיקֶה יָא
蛙飛び込む - קָאוָואזוּ טוֹבִּיקוֹמוּ
水の音 - מִיזוּ נוֹ אוֹטוֹ

תרגום:

בְּרֵכָה עַתִּיקָה
צְפַרְדֵּעַ קוֹפֶצֶת -
צְלִיל מַיִם

על פי אחת הפרשנויות, האיקו זה חובר על ידי באשו כאשר נשאל לגבי מצב תודעתו על ידי מורו למדיטצית זן. הבריכה מסמלת את מצב התודעה השלו בו הוא היה, והצפרדע מסמלת את שאלתו של מורו, שהפריע לה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור ההאיקו בשירת הטנקה שכללה שתי שורות נוספות בנות שבע יחידות. לטנקה ולהאיקו קדמה שירת הרנגה, שהינה למעשה קבוצת שירי טנקה שמתכתבות אלה עם אלה. קיימת גם מסורת של האיקו היתולי, המכונה סנריו.

המשוררים המסורתיים הידועים של ההאיקו הם באשו, איסא, יוסה בוסון ושיקי.

ספרות נוספת בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "לאן נעלמו הקולות", שירי האיקו וסיפורי זן בתרגום יואל הופמן, הוצאת מסדה
  • "אומרי שיר על סף מוות", שירי מוות בתרגום יואל הופמן
  • "יום השנה לסלט", מאצ'י טאווארה, בתרגום יעקב רז (שירי טנקה מודרניים של משוררת יפנית צעירה בת זמננו)
  • "זה זה", ליאת קפלן ותמיר להב רדלמסר
  • "הדרך הצרה לאוקו", יומן המסע האחרון של המשורר מצואו באשו, המשובץ בהייקו; בתרגומו של יעקב רז, הוצאת חרגול

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]