הופה (שבט)

**הופה**
	בן הופה מאת אדוארד קרטיס, בערך. 1923
אוכלוסייה
	3,139 (נכון ל-2013)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
	ארצות הברית ( קליפורניה)
שפות
	הופה ואנגלית
דת
	ילידית, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
	צ'ילולה, ויליקוט

הופה (ביורוק: Huep'oolaa, מילולית: "אנשי הופה") היא קבוצה אתנית של ילידים בארצות הברית דוברי שפה ממשפחות השפות אתבסקה החיים בצפון-מערב קליפורניה. השם שבו הם מכנים את עצמם (אנדונים) הוא Natinixwe, המאוית גם כ-Natinook-wa שפירושו "האנשים של המקום אליו השביל חוזר"^[2] בני הקארוק כינו אותם Kishakeevra שפירושו "אנשי ההופה (הנהר טריניטי)".^[3] רוב בני השבט רשומים תחת "שבט עמק ההופה" (Hoopa Valley Tribe) המוכר הפדרלית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני ההופה היגרו מהצפון לצפון קליפורניה בסביבות שנת 1000 לספירה^[2] והתיישבו בעמק הופה (אנ') בקליפורניה (בשפת הופה: Natinook). השפה המסורתית שלהם היא הופה (אנ'), שהיא בת למשפחת שפות האתבסקה. אדמתם השתרעה מהיובל סאות פורק של הנהר טריניטי לעמק הופה ועד לנהר קלאמת בקליפורניה. בתיהם הבנויים מלוחות ארז אדום מערבי, סירות הקאנו, כובעי הקש ומרכיבים רבים מהספרות שבעל-פה (אנ') שלהם מזהים אותם עם מוצאם הצפוני; עם זאת, חלק מהמנהגים שלהם, כמו השימוש בבקתת הזעה (אנ') לטקסים וייצור לחם בלוטים, אומצו מעמי הילידים של קליפורניה (אנ') שבסביבתם הקרובה. עמים הקשורים קרובים - הן בשפה והן במנהגים – היו ועודם הצנונגווה (אנ'), הצ'ילולה (אנ') והווילקוט (אנ').

לאנשי ההופה היה מגע מוגבל עם זרים שאינם ילידים עד שהבהלה לזהב של 1849 הביאה זרם של כורים לאדמותיהם.^[2] בשנת 1864 חתמה ממשלת ארצות הברית על אמנה שהכירה בריבונות שבט ההופה על אדמתם. ארצות הברית כינתה את השמורה שמורת האינדיאנים של עמק הופה (Hoopa Valley Indian Reservation, ממוקמת ב-41°05′57″N 123°40′21″W / 41.099167°N 123.6725°W / 41.099167; -123.6725), שבה מתגוררים כיום בני ההופה, אחד השבטים הבודדים בקליפורניה שלא נאלצו לעקור ממולדתם. השמורה נמצאת בסמוך לטריטוריה של היורוק במפגש הנהרות קלמאת וטריניטי בצפון-מזרח מחוז המבולדט. השמורה משתרעת על שטח של 365.41 קילומטרים רבועים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני ההופה מצטיינים בקליעת סלים ובגילוף קרני איילים לכפות. מאז המאה ה-17, הם יצרו פטרוגליפים מופשטים.^[2]

באופן מסורתי, אנשי ההופה השתמשו בבלוטים של מין האלון Notholithocarpus densiflorus (אנ') להכנת ארוחה, ממנה הם היו מכינים דיסה, לחם, ביסקוויטים, פנקייק ועוגות. הם גם צולים את הבלוטים ואוכלים אותם. הם גם משתמשים בעלים השסועים הצבועים של מין השרך Woodwardia radicans (אנ') עבור קליעת סלים. הם גם משתמשים בצמח Xerophyllum tenax (אנ') כדי ליצור תבניות גבולות בסלים הקלועים.

דיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההופה, כמו שבטים רבים באזור, דגים אלתית בנהרות קלאמת וטריניטי. אחת השיטות שבהן השתמשו פעם ללכידת דגים הייתה סכר מלכודת דגים (אנ'), שבני השבט היו מתחזקים. ההופה חולקים את כל שיטות הדיג שלהם עם שבט היורוק השכן.^[4] דייגי שבט ההופה ומשפחותיהם מסתמכים על נדידת האביב והסתיו של האלתית הגמלונית. בלוטים, שפעם היו בשפע, היו מצרך עיקרי עד שהם הפכו נדירים. מכיוון שהופה לא היו ממוקמים קרוב לים כמו שבט היורוק השכן שלהם, הם סחרו איתם באספקה, כמו מלח תמורת סלים, או בלוטים עבור סירות קאנו.

ההופה היו מעורבים בשיחות להסרת סכרים הידרואלקטרים לאורך הנהרות קלאמת וטריניטי (אנ'), והיו צד לתביעה נגד לשכת הטיוב של ארצות הברית ושירות הדיג הימי הלאומי (סוכנות השייכת למנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי). ב-8 בפברואר 2017 פסק שופט בית המשפט המחוזי הפדרלי לטובת שבט עמק הופה, שלושת שבטי הדייגים האחרים של נהר קלאמת ובעלי עניין נוספים. השופט הסכים לתוכניות שתכננו מדעני השבטים להפחתת התפרצויות של מחלת דגים קטלנית שהדביקה 90% מדגיגי האלתית ב-2014 וב-2015.^[5]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערכות עבור האוכלוסיות לפני המגע עם האירופאים של רוב הקבוצות הילידים בקליפורניה השתנו במידה ניכרת. אלפרד קרובר חשב שאוכלוסיית הופה בשנת 1770 הייתה 1,000 וכי הצ'ילולה והווילקוט מהווים עוד 1,000. קרובר העריך את אוכלוסיית הופה ב-1910 כ-500. בשנת 1943 העריך הפיזיולוג האמריקני שרבורן קוק (אנ') את גודל האוכלוסייה הילידית ב-1,000 בני הופה ו-600 עבור בני צ'ילולה.^[6] לאחר מכן, הוא העריך את גודל האוכלוסייה של ההופה בלבד בכ-2,900 נפשות. ויליאם ג'. ואלאס (William J. Wallace) חשב שההערכה האחרונה הייתה "הרבה יותר מדי גבוהה", וכללה 1,000 בני הופה, 500–600 בני צ'ילולה ו-500 בני וילקוט. שמורת האינדיאנים בעמק הופה מונה אוכלוסייה של 2,633 נפשות לפי מפקד האוכלוסין של שנת 2000. ב-2013 התפקדו לשבט 3,139 נפשות.^[1]

שמורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצאי ההופה שולבו מאז בעיקר בשמורת האינדיאנים בעמק הופה ובשבטים נוספים:

שבט עמק הופה^[7] (הופה (אנ') במחוז המבולדט, אוכלוסיית 2013: 3,139) (הופה, צנונגווה, צ'ימלקווה, צ'ילולה, וילקוט)
הקהילה האינדיאנית צ'ר-אה הייטס של טרינידד רנצ'ריה (אנ')^[8] (טרינידד (אנ'), מחוז המבולדט, אוכלוסייה 2011: 154) (יורוק, ויוט, טולווה סוויי צ'טקו, הופה וקארוק)
בלו לייק רנצ'ריה (אנ')^[9] (בלו לייק (אנ'), מחוז המבולדט, אוכלוסייה 2010: 58) (ויוט, יורוק, הופה, וילקוט)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cook, Sherburne F. (1956). The Aboriginal Population of the North Coast of California. Anthropological Records. Vol. 16. Berkeley, California: University of California, Berkeley. pp. 81–130.
Cook, Sherburne F. (1976). The Conflict between the California Indian and White Civilization. Berkeley: University of California Press.
Goddard, Pliny Earle (1903). Life and Culture of the Hupa. University of California Publications in American Archaeology and Ethnology. Vol. 1. The University Press. pp. 1–88.
Kroeber, A. L. (1925). Handbook of the Indians of California. Bureau of American Ethnology Bulletin. Washington, D.C.
Merriam, C. Hart (1966). Ethnographic Notes on California Indian Tribes. Berkeley, California: University of California Archaeological Research Facility. p. 200.
Murphey, Edith Van Allen (1990) [1959]. Indian Uses of Native Plants. Glenwood, Illinois: Meyerbooks.
Pritzker, Barry M. (2000). A Native American Encyclopedia: History, Culture, and Peoples. Oxford: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-513877-1.
Wallace, William J. (1978). Heizer, Robert F.; Sturtevant, William C. (eds.). Hupa, Chilula, and Whilkut. In California. Handbook of North American Indians. Vol. 8. Washington, D.C.: Smithsonian Institution. pp. 91–98.