לשכת הטיוב של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לשכת הטיוב של ארצות הברית
United States Bureau of Reclamation - USBR
US-DOI-BureauOfReclamation-Seal.svg
הלוגו של לשכת הטיוב של ארצות הברית
Grand Coulee Dam Panorama Smaller.jpg

סכר גרנד קולי שנבנה על ידי לשכת הטיוב של ארצות הברית
מידע כללי
משרד אחראי מחלקת הפנים של ארצות הברית
הקמה 1902
ראש מייקל ל. קונור
מטה מרכזי וושינגטון
עובדים 5,425 (2011)‏[1]
תקציב 1.17 מיליארד דולר (2013)‏[2]
אתר אינטרנט
http://www.usbr.gov
מערב ארצות הברית מחולקת לאזורי הפעולה של לשכת הטיוב

לשכת הטיוב של ארצות הבריתאנגלית: United States Bureau of Reclamation בראשי תיבות USBR) היא סוכנות פדרלית הפועלת במסגרת מחלקת הפנים של ארצות הברית, המפקחת על ניהול משאבי מים, בייחוד בכל הנוגע לפיקוח ותפעול של מיזמי הטיה, הובלה ואגירה שהיא בנתה ברחבי מערב ארצות הברית לשם השקיה, אספקת מים וייצור חשמל הידרואלקטרי. לשכת הטיוב היא כיום סיטונאית המים הגדולה ביותר בארצות הברית, כשהיא מובילה מים ליותר מ-31 מיליון איש, ומספקת לכל חקלאי חמישי במערב ארצות הברית (כ-140,000 איש) מים להשקיה של כ-40,000 קילומטרים רבועים של שדות, בהם גדלים כ-60% מכלל הירקות בארצות הברית וכ-25% מהפירות והאגוזים. לשכת הטיוב היא גם יצרן החשמל ההידרואלקטרי השני בגודלו במערב ארצות הברית.‏[3]

לשכת הטיוב הוקמה ביולי 1902 על בסיס חוק הטיוב (Reclamation Act). איתן היצ'קוק (Ethan Allen Hitchcock‏; 1909-1835), מזכיר הפנים של ארצות הברית בממשלם של הנשיאים ויליאם מקינלי ותאודור רוזוולט, הקים את הסוכנות בשם "שירות הטיוב של ארצות הברית" כחלק מהסקר הגאולוגי של ארצות הברית, אחת מהיחידות התפקודיות של מחלקת הפנים. שירות הטיוב החדש חקר מיזמי מים פוטנציאליים בכל אחת ממדינות מערב ארצות הברית שבהן היו אדמות פדרליות – ההכנסה ממכירת האדמות הפדרליות נועדה להיות מקור המימון הראשוני של התוכנית. משום שבטקסס לא היו אדמות פדרליות, היא לא נכללה בתוכנית עד 1906, כאשר הקונגרס העביר חוק מיוחד שכלל אותה בין הנהנות מחוק הטיוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1902 עד 1907 יזם שירות הטיוב כ-30 מיזמים במערב ארצות הברית. ב-1907 הפריד מזכיר הפנים את שירות הטיוב מה-USGS ויצר לשכה עצמאית בתוך מחלקת הפנים. פרדריק היינס ניואל (Frederick Haynes Newell) מונה כמנהל הלשכה החדשה.

בשנים הראשונות נתקלו מיזמים רבים בבעיות: קרקעות שנכללו במיזמים נתגלו כבלתי מתאימות להשקיה; ספסרות בקרקעות הובילה למיקום גרוע של מקומות יישוב; החקלאים לא יכלו לעמוד במועדי התשלומים לשירות בגין המים בשל עלויות ראשוניות גבוהות של הכנת הקרקע לחקלאות והקמת מבני עזר; המתיישבים היו חסרי ניסיון בחקלאות המבוססת על השקיה; מי תהום גבוהים באדמות המושקות דרשו מיזמי ניקוז יקרים; ומיזמים שפעלו באזורים שבהם ניתן היה לגדל רק יבולים בעלי ערך כלכלי נמוך. ב-1923 שונה שם הסוכנות ל"לשכת הטיוב".‏[4] עם זאת, ב-1924, לאור מתיחות גוברת עם המתיישבים ובעיות מימון התפרסם מחקר הקרוי "דו"ח מגלה העובדות" (Fact Finder's Report) שבו הוצגו בעיות ונמתחה ביקורת על פעולת הסוכנות בחלוקת מים לקרקע בבעלות פרטית.‏[5] בתגובה נחקק בשלהי אותה שנה "חוק מגלה העובדות" (Fact Finders Act) שניסה להתמודד עם חלק מהבעיות שהוזכרו בדו"ח, והנושא טופל שוב במסגרת חוק ההסדרים של 1926 (Omnibus Adjustment Act of 1926 (44 Stat. 636)).‏[6]

ב-1928 אישר הקונגרס את "מיזם קניון בולדר" (סכר הובר), ולראשונה הגיע מימון ללשכת הטיוב מתקציב ממשלת ארצות הברית. האישור התקבל לאחר דיון נוקב בשאלת היתרונות והחסרונות של אספקת חשמל ציבורית מול אספקת חשמל פרטית.‏[7]

תור הזהב של בניית מפעלי מים על ידי לשכת הטיוב התרחש בתקופת השפל הגדול ו-35 השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. סכר הובר על נהר הקולורדו נבנה בין 1931 ל-1936 והיה אז הסכר הגדול בעולם בייצור חשמל. אגם מיד שמאחורי הסכר הוא מאגר המים הגדול ביותר בארצות הברית. בין 1933 ל-1942 בנתה הלשכה את סכר גרנד קולי על נהר הקולומביה, שהיה אז הסכר הגדול בעולם, וגם כיום הוא בין עשר תחנות הכוח הגדולות בעולם. בין השנים 1947-1941 נעשה שימוש בכוח האדם של שרות ציבורי אזרחי (Civilian Public Service - סוג של שירות לאומי עבור סרבני גיוס מסיבות מצפון בתקופת מלחמת העולם השנייה) לביצוע מיזמים שהופסקו בשל המאמץ המלחמתי. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20 הוקמו סדרה של סכרים מסגרת מיזם אגירת מי נהר הקולורדו, ובהם סכר קניון גלן על נהר הקולורדו, שאגם פאוול שמאחוריו הוא מאגר המים השני בגודלו בארצות הברית.

האישור האחרון לביצוע מיזמי בנייה עיקריים ניתן בשלהי שנות ה-60 של המאה ה-20, כשבמקביל ההתפתחות של התנועה למען הסביבה האמריקנית גררה התנגדות עזה למיזמי הבנייה של מפעלי המים. ב-1976 התמוטט סכר טיטון באיידהו, לאחר שהמאגר מאחוריו התמלא. בשיטפון שנגרם מההתמוטטות נהרגו 11 אנשים ומאות אלפי ראשי בקר. ההתמוטטות לא פגעה במוניטין הבינלאומי הגבוה של לשכת הטיוב בחוגים העוסקים בפיתוח מקורות מים.‏[8] עם זאת, הכישלון הראשון, והיחיד עד כה, של סכר ראשי של לשכת הטיוב זעזע את הלשכה, שעקב כך שפרה את כללי הבטיחות של הסכרים במטרה להימנע מבעיות דומות. למרות זאת, כישלון סכר טיטון, התנועה לאיכות הסביבה, וההכרזה של הנשיא ג'ימי קרטר על "רשימת מטרות" בהקשר למפעלי מים השפיעו עמוקות על הכיוון של התוכניות של לשכת הטיוב ועל פעילויותיה.

לשכת הטיוב מפעילה כ-180 מיזמים ב-17 מדינות במערב ארצות הברית. ההשקעה הכללית של לשכת הטיוב במיזמים שהושלמו עד ספטמבר 1992 הייתה כ-11 מיליארד דולרים. מיזמי לשכת הטיוב מספקים מים, לחקלאות למשקי בית ולתעשייה לכשליש מהאוכלוסייה של מערב ארצות הברית. כ-5% משטח אדמות מערב ארצות הברית מושקים, ולשכת הטיוב מספקת מים לכחמישית משטח זה, כ-37,000 קמ"ר ב-1992. לשכת הטיוב היא בין יצרני חשמל המרכזיים בארצות הברית. נכון ל-2007 הפעילה הרשות 58 תחנות כוח שהספקם הוא 125,000 ג'יגה ג'ול של חשמל, או 34,722 מגהואט / שעה.

בין 1988 ל-1994 עברה לשכת הטיוב ארגון מחדש גדול בעקבות סיום המיזמים שאושרו בשנות ה-60. הלשכה סכמה תקופה זו במילים: "המערב הצחיח טויב. הנהרות הראשיים נרתמו ומתקנים הוקמו או שעומדים להיות מושלמים על מנת לעמוד בדרישות הנוכחיות הדחופות ביותר ואלו של העתיד הקרוב למים".הדגש בתוכניות הלשכה זז מבנייה להפעלה ותחזוקה של המתקנים הקיימים. המטרה הרשמית החדשה של לשכת הטיוב היא "לנהל, לפתח, ולשמור על מקורות המים והמשאבים הנלווים תוך שמירה על איכות הסביבה והקפדה על נאותות כלכלית למען טובת הכלל של הציבור האמריקני". השינויים שחלו בתוכניות של לשכת הטיוב ובתחום אחריותה חייבו צמצום ניכר במספר המועסקים בה ובתקציביה, אבל היא עדיין סוכנות פדרלית משמעותית במערב ארצות הברית.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנהלי הלשכה שתוארם היה Reclamation commissioner הייתה השפעה גדולה על עיצוב הלשכה. ביניהם: אלווד מיד (Elwood Mead‏; 1858-1936) שניהל את הלשכה מ-1924 עד מותו; מייקל סטראוס (Michael Wolf Straus‏; 1970-1897) שניהל את הלשכה בין 1954 ל-1953 ופלויד דומיני (Floyd Elgin Dominy‏; 2010-1909) שניהל את הלשכה בין 1959 ל-1969, בתקופה הנחשבת לתור הזהב של בניית הסכרים במערב ארצות הברית. מיד הוביל את הלשכה במהלך תכנון, פיתוח, ובניית סכר הובר, הסכר הראשון בארצות הברית ששימש ליותר ממטרה אחת. בתקופתו התחילה בניית סכר גרנד קולי, ועל שמו אגם מיד.

ג'ון קיז, המנהל ה-16 של לשכת הטיוב שניהל את הלשכה מיולי 2001 ועד אפריל 2006, נהרג שנתיים לאחר פרישתו ב-30 במאי 2008, כאשר המטוס שהטיס התרסק בפארק הלאומי קניונלנדס.‏[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Marc Reisner, Cadillac Desert: The American West and Its Disappearing Water. Revised edition (Penguin, 1993). ISBN 0-14-017824-4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.usbr.gov/facts.html Bureau of Reclamation Quickfacts
  2. ^ http://www.usbr.gov/budget/2013/FY13_Budget_Justifications.pdf Budget Justifications and Performance Information, Fiscal Year 2013
  3. ^ Bureau of Reclamation - About Us
  4. ^ The Bureau of Reclamation: A Very Brief History
  5. ^ Robert W. De Roos, The Thirsty Land: The Story of the Central Valley Project, Beard Books, 2000, ISBN 9781587980244
  6. ^ תקציר על החוקים שבמסגרתם פועלת לשכת הטיוב ניתן לראות בנספח I שב-Reclamation Law and the Allocation of Construction Costs for Federal Water Projects
  7. ^ על ההיסטוריה של המיזם, כולל השלבים שבו התקבלה החקיקה ניתן לקרוא בספר The Boulder Canyon Project: Historical and Economic Aspects מאת Paul L. Kleinsorge, ‏ ISBN 9780804710312, שחלקו זמין בגוגל ספרים
  8. ^ Teton Dam Failure
  9. ^ John W. Keys III, Commissioner, Bureau of Reclamation, 2001 – 2006