היינריך שיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היינריך שיץ בדיוקן מאת כריסטוף שפטנר.

היינריך שיץגרמנית: Heinrich Schütz; הוטבל ב-9 באוקטובר 1585 - נפטר ב-6 בנובמבר 1672) היה מלחין ונגן עוגב גרמני.

רבים רואים בשיץ את המלחין הגרמני החשוב ביותר לפני באך והוא נחשב לעתים קרובות לאחד המלחינים החשובים ביותר של המאה ה-17 לצד קלאודיו מונטוורדי. הוא כתב את מה שנחשב לאופרה הגרמנית הראשונה, "דפנה", שבוצעה בטורגאו בשנת 1627, אבל המוזיקה אבדה מאז.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיץ נולד בקסטריץ; מוריץ פון הסן-קאסל גילה את כשרונותיו המוזיקליים בשנת 1599. אחרי ששימש כנער מקהלה יצא ללמוד משפטים במארבורג, ומשם המשיך לוונציה ללמוד מוזיקה משנת 1609 עד 1613 אצל ג'ובאני גבריאלי. לאחר זאת כיהן תקופה קצרה כנגן עוגב בקאסל, לפני שעבר לדרזדן בשנת 1615 למלא את תפקיד מלחין החצר אצל הנסיך הבוחר של סקסוניה.

במשרתו זו בדרזדן החזיק עד סוף ימיו (ובתקופת שהותו שם זרע את הזרעים של מה שהנה כיום התזמורת הסקסונית הממלכתית של דרזדן), אבל את דרזדן עצמה עזב בכמה הזדמנויות; בשנת 1628 נסע שוב לוונציה, וככל הנראה פגש שם את קלאודיו מונטוורדי - ייתכן שלמד אצלו - ובשנת 1633, אחרי שמלחמת שלושים השנה הפכה את סדרי החצר על פיהם, קיבל עבודה בקופנהגן. הוא חזר למשרה מלאה בדרזדן בשנת 1641 ושם נשאר עד יומו האחרון. הוא מת מאירוע מוחי בשנת 1672, בגיל 87.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו של שיץ מגלות את השפעתם של שני מורים עיקריים, גבריאלי (שהשפעתו ניכרת בעיקר בשימוש שעושה שיץ בברק ובפאר של סגנונות הפוליכוראליות והקונצ'רטאטו), ומונטוורדי. בולטת ביצירתו גם השפעת המלחינים של ארצות השפלה במאה ה-16. יצירותיו הידועות ביותר הן בתחום מוזיקת הקודש, החל בקול סולו בליווי אינסטרומנטלי וכלה במוזיקה כוראלית א-קפלה. בין יצירותיו המייצגות שלושה ספרים של "סימפוניה סאקרה", "תהילי דוד", "שבע המילים האחרונות של ישו על הצלב" ושלושת הפאסיונים שלו. המוזיקה של שיץ, שהחלה את דרכה בסגנונות המתקדמים ביותר בראשית הקריירה שלו, התפתחה בהמשך לסגנון פשוט, כמעט חמור באופיו, ששיאו במוזיקה לפאסיונים, שנכתבה בשלב מאוחר בחייו. סביר להניח, שלשיקולים מעשיים היה חלק בשינוי הזה: מלחמת שלושים השנה עשתה שמות בתשתיות המוזיקליות של גרמניה, ולא היה זה מעשי, או אפילו אפשרי, לבצע את יצירות הענק בסגנון הוונציאני, שציינו את כתיבתו בתקופה מוקדמת יותר.

שיץ היה אחד המלחינים האחרונים שכתבו בסגנון מודאלי, עם הרמוניות לא-פונקציונליות, הנוצרות במקרים רבים כתוצאה מהשפעת הגומלין בין הקולות; עם זאת, חלק גדול מן המוזיקה שלו מגלה משיכה הרמונית חזקה בקרבת קדנצות. המוזיקה שלו עושה שימוש רב באימיטאציה, כשהקולות נכנסים לא פעם בסדר לא קבוע ובמרווחים משתנים. אופיינים למדי למוזיקה של שיץ דיסוננסים עזים, הנגרמים מתנועה של שני קולות או יותר במעברים נכונים בין דיסוננסים על רקע הרמוניה מרומזת. מעל לכל, המוזיקה שלו מפגינה רגישות קיצונית להטעמות ולמשמעות של הטקסט, הנמסרת במקרים רבים באמצעות פיגורות טכניות, הלקוחות ממוזיקה פואטיקה, שהיא כשלעצמה תוצר של השוואה לתצורות מילוליות ברטוריקה קלאסית.

כמעט דבר לא שרד מן המוזיקה החילונית של שיץ, פרט לכמה שירים ביתיים (אריות) ולא כלום מן המוזיקה האינסטרומנטלית (אלא אם לוקחים בחשבון את הפרק האינסטרומנטלי הקצר, "סינפוניה", החותם את הדיאלוג של "שבע המילים האחרונות"), אף כי יצא לו שם של אחד מנגני העוגב המעולים ביותר בגרמניה.

חשיבות רבה נאצלה לשיץ כמי שהביא לגרמניה רעיונות מוזיקליים חדשים מאיטליה ועקב כך הייתה לו השפעה רבה על המוזיקה הגרמנית מאז ואילך. סגנון אסכולת העוגב הצפון-גרמנית נגזר במידה רבה משיץ (כמו גם מן ההולנדי יאן פיטרסזון סוולינק); מאה שנה אחר כך הגיעה מוזיקה זו לשיאה בכתיבתו של באך.

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירות הבאות הן כאלה שיצאו לאור בדפוס. רובן מכילות קטעי מוזיקה רבים; בסך הכול שרדו יותר מ-500 קטעים נפרדים משל שיץ.

  • ספר המדריגלים הראשון, (ונציה, 1611)
  • תהילי דוד (ספר 1) (דרזדן, 1619)
  • תולדות תחיית ישו (דרזדן, 1623)
  • מזמורי קודש (פרייברג, 1625)
  • תהילי דוד (ספר 2) (פרייברג, 1628)
  • סימפוניה סאקרה (ספר 1) (ונציה, 1629)
  • Musicalische Exequien (דרזדן, 1636)
  • קונצ'רטי קטנים (ספר 1) (לייפציג, 1636) Kleiner geistlichen Concerten
  • סימפוניה סאקרה (ספר 2) (דרזדן, 1647)
  • מוזיקה למקהלה (דרזדן, 1648) Geistliche Chor-Music
  • שנים עשר שירים (דרזדן, 1657) Zwöff geistliche Gesäng
  • סימפוניה סאקרה (ספר 3) (דרזדן, 1650)
  • תהילי דוד (עיבוד של ספר 2) (דרזדן, 1661)