דוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד
(1040 לפנה"ס - 970 לפנה"ס) (בגיל 70 בערך)
Davidboccaccino.jpg

דוד המלך, "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר"
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה עיר דוד
בת-זוג
שושלת בית דוד
תואר מלך ממלכת ישראל המאוחדת (תחילה מלך יהודה בלבד)
אב ישי
אם נצבת בת עדאל
צאצאים
יורש העצר
מלך ממלכת ישראל המאוחדת ה-2
תקופת כהונה 1004 לפנה"ס - 970 לפנה"ס (כ־34 שנים)
הקודם בתפקיד שאול, איש בושת
הבא בתפקיד שלמה

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפנה"ס – 970 לפנה"ס, לערך) היה לפי המתואר בתנ"ך מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון.

התיאורים התנ"כיים השונים,‏[2] מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. המסורת אומרת כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים.

דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (ספר שמואל ב', פרק כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מסורת נוספת גורסת כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.‏[3]

התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות שחלקן סותרות זו את זו.[דרושה הבהרה] חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו, כאשר אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עומרי.

תולדות חייו טרם מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משיחתו כנער[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד לאחר הניצחון על גָּלְיָת, באיור מאת גוסטב דורה
דוד וגָּלְיָת, ציור של קאראווג'ו, בערך 1599
התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת גָּלְיָת על פי רמברנדט
ציור מדומין של דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב
פסל דוד הרועה מנגן בנבל, של הפסל דוד פולוס בקיבוץ רמת דוד
פסל דוד מנגן בנבל, מחוץ למתחם הקבר
פסל נבל דוד בראש העין
פסיפס דוד מנגן בנבל-מבית הכנסת בעזה, במוזיאון השומרוני הטוב
שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניו, באיור מאת יוליוס שנור פון קרולספלד
קינת דוד על אבשלום, תחריט של גוסטב דורה
יואב הורג את עמשא, תחריט נחושת הולנדי מהמאה ה-18
דמותו של דוד על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון
דוד ויונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת 1300

על–פי מגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה - גרת צדק שעל שמה נקראת המגילה. ישי היה אביו של דוד ושם אמו לא נזכר במקרא, אך על פי חז"ל שמה היה נצבת בת עדאל.‏[4]

דוד מוזכר בפעם הראשונה בתנ"ך כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו.‏[5] סיפור זה בא אחרי שהמאבק הממושך בין שמואל לשאול המלך על השליטה בישראל מגיע עד כדי קרע גמור, ובעקבות הקרע שמואל כלוא למחצה בביתו, ונזקק להעמיד פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם, כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה למלכות.

שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב", ובאופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף שואל שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וישי משיב בשלילה וקורא לקטן ביותר שרעה את הצאן, לפי חז"ל ישי לא קרא בהתחלה לדוד מפני שחשד שדוד הוא לא באמת בנו, שאשתו ילדה את דוד מזרעו של אחר. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי", הוא שומע מפי אלוהים: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא", ומאותו יום "צלחה רוח אלוהים אל דוד".

מנגן בפני המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהמשך אותו פרק בספר שמואל, מסופר כי אחרי משיחתו של דוד סרה רוחו של שאול המלך, ועבדיו הציעו כי יקח לו מנגן בנבל שיקל על מצב–רוחו העגום, וממליצים על דוד, "בֵּן לְיְִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבֹּור חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבֹון דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמֹּו". דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו ומקל על רוחו הרעה, ונושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו.

מלחמת דוד וגָּלְיָת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד וגלית

אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד וגָּלְיָת.‏[6] הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד כאילו מדובר בתחילת הסיפור, ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד ("וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעֹות אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם") אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.

גָּלְיָת, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל לדו-קרב, ורק דוד - שנשלח על–ידי אביו להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים הלוחמים בעמק האלה - מעז להילחם בגָּלְיָת. כשהוא מגיע לעמק האלה הוא שומע את הבטחת המלך לפרס הגדול המובטח למי שיכה את גָּלְיָת: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: "לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאֹות הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגָּלְיָת.

השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי "כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". דוד מתפאר בעלילות גבורתו: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּוב הִכָּה", ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגָּלְיָת.

דוד אינו חש בנוח עם שריון וכלי המלחמה הרגילים, והוא יוצא למערכה כשבידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע רועים. גָּלְיָת מביט בנער האדמוני ויפה המראה, ובז לו: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו". דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גָּלְיָת ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גָּלְיָת - החלק היחיד החשוף בשריונו -, ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. דוד לקח את ראשו של גָּלְיָת והביאו לירושלים.‏[7]

סיפור מלחמת דוד בגָּלְיָת מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל,‏[8] שם מיוחסת הריגת גָּלְיָת, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד' אלחנן בן יערי ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גָּלְיָת מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד.

לפי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". טיעון זה מוחלש על–ידי דברי הימים א', פרק י"א הגורס כי "אלחנן" המוזכר היה "בֶּן־דֹּודֹו מִבֵּית לָחֶם" של דוד. אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כאן ובמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.‏[9]

עלייתו לגדולה בחצר שאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחצרו של שאול נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו", והוא כורת עמו ברית, בנוסף יהונתן מביא לדוד את מדיו, את חרבו, את קשתו ואת חגורתו מפני שדוד בא מבית עני. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול, ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי שאול מקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גָּלְיָת, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפ[י]ֹו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהוא לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול הקנאי מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו כמה פעמים במטרה להרגו; ושלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".

אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד. אך מכיוון שהיה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול, עליה נאמר כי: "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ".‏[10]

ניסיונות ההתנקשות של שאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הקירבה ביניהם, נמשכת קנאת שאול בדוד, והוא שוב ושוב מבקש להמיתו. דוד ניצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.

פגישה דרמטית עם יהונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק כ' בספר שמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול, אך דוד ממאן לבוא וחושש משאול המבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו בכך שאביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד מוסיף ואומר כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידעו כי כוונתו רעה.

יהונתן מסכים למבחן, ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חוזר לבית אביו, הוא אינו אומר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני שאול שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, כפי שצפה דוד, ואומר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּכָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, יהונתן קם והולך מהשולחן בזעם, ושולח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפגשים,מתחבקים מתנשקים ובוכים איש על כתפי רעהו ונשבעים על ברית שלום ביניהם.ואז נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך וזו פגישתם האחרונה.

טבח הכהנים בנֹב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד נמלט אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות פושעים ונמלטים ("כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ") ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.

לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת, וזועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.

דואג האדומי אומר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גָּלְיָת הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד, והוא משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".

שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, אך דואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג, ומתואר כי שאול מכה בכל יושבי נוב "לְפִי־חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד־יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי־חָרֶב". רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח לדוד, וזה אומר: "יָדַעְתִּי בַּיֹּום הַהוּא כִּי־שָׁם דֹּוֵיג הָאֲדֹמִי כִּי־הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל־נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ". כלומר, דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם והוא זה שהסית את שאול כנגד דוד.

דוד ושאול במערה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד חושש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, ונמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. במדבר הוא פוגש ביהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה".‏[11] מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול מתחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עומדים ללכוד את דוד, מגיע שליח אל שאול המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים לשאול את מקום המצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר, ומגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך אינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא".

שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ?" כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך?‏[12] דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להרגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?", הוא שואל, "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת! אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד!" שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי, ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.

פרשת נבל הכרמלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיפור נבל הכרמלי

הפרשה‏[13] מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".

נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו". האם עלי לקחת אל לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".

דוד נשבה בקסמיה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.

דוד נמלט אל הפלשתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר התנ"ך ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד.‏[14] בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.

דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים.‏[15] הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".

אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל.‏[16] שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג. עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".

מות שאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בהר הגלבוע. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצדעה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן.‏[17]

אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל־בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.[דרוש מקור]

בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמתי של איש בושת היה "אשבעל".‏[18] איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה". התיאור התנ"כי,‏[19] גורס כי איש בושת מלך רק שנתיים, אך ייתכן ומדובר בשגגה שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת.[דרוש מקור] השליטה הממשית בישראל הייתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.

מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותם של שאול ויהונתן בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו - הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (ספר שמואל ב', פרק ב', ה'). דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר. בספר דברי הימים ניתן נימוק לדבר - דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.

דוד ובת שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד ובת שבע

פרשה מפורסמת שהתנ"ך נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע. דוד מלך ישראל עובר על איסור הניאוף, חטא חמור שעונשו מוות. הוא חומד את בת שבע - נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי - אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון מנסה דוד לשכנע את אוריה לשכב עם בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת לעמיתיו שיביאו עליו מוות וינטשו אותו בשדה הקרב, ויואב בן צרויה ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה.

נתן הנביא הוכיח את דוד, באמצעות משל כבשת הרש, על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונש על מעשיו: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה; כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (ספר שמואל ב' פרק י"ב). עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.

פרשנות נוספת לפרשה זו טוענת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", בתלמוד במסכת שבת.‏[20] כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להנשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. פרשני התלמוד מדגישים כי לא ניתן לומר שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי, אלא שלא חטא דוד את החטא הפורמלי של בעילת אשת איש אשר העונש עליו הוא מיתה.

מרד אבשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד בורח מירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך.

דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול

דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים "וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ". באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול.‏[21] בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הקודש אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הקודש מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מאת האלוהים, נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת האל ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: "וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ". ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והנה לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה.‏[22]

בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להשאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. תגובתו הנמהרת של דוד נובעת ככל הנראה ממצוקתו הקשה אך הפרשה תגיע לשיא טרגי לאחר המרד. ציבא מתגלה כאן כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול, דוד סירב להצעת אבישי בן צרויה להרוג את שמעי, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם עונש מאת האלוהים, אך גם לא שכח ולא סלח לשמעי על מעשיו, אדרבה ההשפלה והבושה שספג משמעי בן גרא ליוו את דוד המלך לשארית חייו, ונשמר לו מקום מיוחד בצוואתו לשלמה: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל"[23].

אבשלום ופילגשי דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ".‏[24] העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו".‏[25] בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך".‏[26]

הקרב המכריע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתוכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלוהים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים",‏[27] מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלוהים בעת מצוקה קשה.‏[28] על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה‏[29].

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד "וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת". על רקע הגידול במספר חייליו, שבשלב זה כבר מנו כמה אלפים‏[30], נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: "וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי" טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם".

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. "וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם" וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'".‏[31] כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם ניספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי "וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא". בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד.‏[32]

מות אבשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבשלום, שהופתע לפגוש את חיילי דוד, ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום. עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. "וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו". יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה".‏[33] בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ". ודוד שואל: "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: ""יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה".‏[34]

קינתו של דוד על אובדן אבשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי".

דוד מבטא את כאבו ללא מוטיבים ספרותיים או שימוש בדימויים ואומר משפט הנאמר על ידי מי ששכל את יקירו "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש המספר את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל מצאו משמעות סמלית בדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא)‏[35]. ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו". פרופ' אהרן קומם טוען כי החזרה 8 פעמים מעיד על הספונטאניות שבזעקת הכאב, בלי הזדקקות למספר מקובל כגון 3 או 7.‏[36]

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו".

לאחר המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד המלך, יהודה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ". מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ".

על פי הפסוקים, שנכתבו זמן מה לאחר האירועים, דוד הסיק מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון והבין כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד הדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד, מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיו. הפסוקים מציינים את הצלחת המהלך: "וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן". הפרשן רלב"ג מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם"[37]

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: "וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו"(‏[38].

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו"[39]

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד אשר גלה ראייה ארוכת טווח העדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ולהשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהייתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שלוחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו "וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ"[40]. הפרשן רש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, "וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם"[41]. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: "לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!" הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!"‏[42] הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה" ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

חז"ל ביקרו קשות את החלטתו של דוד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו"‏[43]

אבשלום ופלגשי דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית ובאומללות על ליום מותן: "וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת‏[44] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה הייתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל : דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל ננגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.

מסע הפוקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: "שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע" (שמואל ב', כ"ד, ב'), אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

לאחר חטא ספירת העם, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להענש בידי האל ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב' כ"ד, יא ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א, כ"א, ט ואילך)

מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לדרום מואב ערוער על נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חדשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (כ"א,ה'). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאה אלף.

אחרית ימיו של דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו הרביעי, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. ניסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה - בנו מבת שבע.

בסוף ימיו מורה דוד לשלמה בקשות אחרונות: לשמור את חוקיו של אלהים, וכך תשמר מלכותו, להרוג את יואב בן צרויה, לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום. בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוהים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. על-פי המסורת מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן, אך יש הסוברים כי מקום קבורתו בהר ציון.[דרוש מקור]

בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני דניאל לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמוע, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע; יבחר, אלישוע, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד גבורתו בקרב מול גלית, מיוחסות לדוד רוח הקודש, מוזיקליות, וכתיבת שירה - ספר תהלים. הוא מכונה נעים זמירות ישראל. דוד המלך במסורת היהודית מסמל מעין "ברווזון מכוער" שמשפחתו איננה מקבלת אותו או מעניקה לו ביטחון‏‏,‏[45] אך עבודתו את האלוהים קידמה אותו למלכות: ‏"כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי" (ספר תהלים, פרק כ"ז, פסוק י'). דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים.‏[46]

מאוחר יותר מסופר שהוא הפך אהוב על העם בשל עממיותו. חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה‏‏,{{הערה|‏הדרשה מבוססת על הפסוק ‏"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק ס"ב‏.) וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצורכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ואלוהים באמצעות האורים ותומים.‏‏‏[47]

הוגי דעות רבים ביהדות, חז"ל, הרמב"ם והמהר"ל מפראג, ראו בדוד המלך את המלך האידאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית.‏[48] על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד. משמעויות רבות לכך, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל מסורת זו, יוחס ישו הנוצרי כצאצא של בית דוד (אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב אלא נולד מהאל האב על כן מיוחסת אמו, מרים, לבית דוד). בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס עצמו לדוד המלך, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בנחל הגיחון.

שמואל ייבין מגדיר את אישיותו של דוד כבעלת אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים, שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו.[דרוש מקור]

אהבת דוד ויהונתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דוד ויהונתן

הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

  • "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק י"ז)
  • "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל" (ספר שמואל א', פרק כ', פסוק מ"א)
  • דברי דוד בקינתו על יהונתן: ‏"נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים" (ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ"ו)

על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".‏[49]

בקהילה ההומוסקסואלית לעתים נעשה שימוש ביחסי דוד ויונתן כדוגמה תנ"כית לזוגיות הומוסקסואלית. פרשנות זו, המצביעה על מתח מיני הקיים בכל המפגשים בין דוד ליהונתן, מעוררת זעם בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת בפי יעל דיין). שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי אין בתנ"ך ציון לקשר מיני ביחסי דוד ויהונתן, ומאמצים את גישת האהבה "שאינה תלויה בדבר" כדוגמה לאחוות גברים ו"מסירות נפש" הנפוצה לא אחת בין חיילים בצבא.

בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום אין בנמצא ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד. ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. בנוסף, לאור מכלול הממצאים הארכאולגים מאזור ממלכת יהודה יש המפקפקים בקיומה של ממלכת דוד ושלמה המאוחדת והגדולה כפי שהיא מתוארת במקרא. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:

  • היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי העדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו.‏[50]
  • מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. איילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו.
  • כתובת תל דן בה מופיע השם "בית דוד" לתיאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
  • מצבת מישע מזכירה את אראל (גיבור חייל) דודה אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד.

דוד באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.

דוד בספרות, בשירה ובפזמונאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מספרו של דוד, תהילים, שהפך פופולארי בקרב רבים, ספרים ושירים רבים עסקו בדוד, בהם:

שושלת בית דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דוד

האמונה כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על זה הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה למרות שלא היו מזרע דוד. בתלמוד ובספר הזוהר נכתבה האימרה המפורסמת (שאף הפכה לשיר-עם יהודי): "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם כיום קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא), דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, פינטו, חרל"פ ועוד.[דרוש מקור]

משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבניות מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע העשיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו מיחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד).

על פי הפרשנות הנוצרית לאילן ישי ועל פי תיאור אילן היוחסין של ישו בחלק מספרי הבשורה, ישו הוא נצר לבית דוד ועל כן, בין סיבות נוספות, נתפס על ידי הנוצרים כמשיח, ומחליפו של עם ישראל‏[51] לאחר שיחטאו בהכרח, ובעקבות זאת האמונה תתפוס את מקומה של קיום מצוות התורה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"פ חז"ל היו לדוד 18 נשים
  2. ^ ספר שמואל; תחילת ספר מלכים א'; ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט; ומעט ממזמורי תהילים.
  3. ^ ספרי מתי ולוקס
  4. ^ הערך "דוד", באנציקלופדיה היהודית "דעת"; אליעזר שלוסברג, עיונים בסיפור הולדת דוד המלך.
  5. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ז.
  6. ^ הסיפור מתחיל בשמואל א', פרק י"ז.
  7. ^ ספר שמואל א', פרק י"ז, נ"ד. קביעה זו מעוררת תמיהה, שכן ירושלים הייתה באותה עת עדיין בידי היבוסים.
  8. ^ ספר שמואל ב', כ"א, י"ט
  9. ^ יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, ע"מ 97-96.
  10. ^ ציון לאישה האוהבת את בעלה הוא חריג וייחודי בתנ"ך.
  11. ^ ספר שמואל א', כ"ג, י"ח.
  12. ^ ייתכן והכוונה ב"אדם" כאן היא לדואג האדומי.
  13. ^ בספר שמואל א', פרק כ"ה.
  14. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ז.
  15. ^ כך לפי פרק כ"ז. אכיש טוען בפרק כ"ט כי דוד יושב עמו "זה ימים או זה שנים".
  16. ^ שמואל א', פרק כ"ט.
  17. ^ ספר שמואל ב', פרק א'.
  18. ^ שם המוזכר בספר דברי הימים א', פרק ח'.
  19. ^ שמואל ב', פרק ב', י"א.
  20. ^ שבת נ"ו, א
  21. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק י"ג
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז, עמוד א'
  23. ^ מלכים א' פרק ב', פסוקים ח–ט
  24. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים יא–יב
  25. ^ שו"ת רדב"ז, חלק ז, סימן יג
  26. ^ מאמר ד פרק ה
  27. ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוקים ב-ג
  28. ^ לדיון מקיף בבחירת העיר ראו: ישי נחליאל, מלכים, יועצים ומקומות בעלון ישיבת הר עציון
  29. ^ ספר מלכים א', פרק ד', פסוק י"ד
  30. ^ http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/mazuz-1.htm
  31. ^ אפשר שהיער נקרא כך בגלל נוכחותם של בני אפרים, כפי שמסופר בפרשת יפתח, אשר המית רבבות מבני אפרים בגלעד. ספר שופטים, פרק י"ב, פסוקים ד–ו
  32. ^ משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 3 הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמודים 112-111
  33. ^ ראו פרשת מותו של אוריה החתי (שמואל ב י"א, יח–כא) ובפרשת האישה החכמה מתקוע (שמואל ב י"ד, ג–ט).
  34. ^ ראה התייחסות במזמור ג' בתהילים, שכותרתו "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", בו נאמר "ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי".
  35. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'
  36. ^ אהרן קומם, ‏קינת דוד - הרטוריקה של האבל והשכול, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  37. ^ (ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים א-ב)
  38. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק ט"ז
  39. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ה'
  40. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ז'
  41. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז
  42. ^ הרב אמנון בזק, תורה: דף יום יומי, ספרי התנ"ך ופרשנויות ספר שמואל ב: פרק י"ט (2) / שובם של שמעי וציבא
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד ב'
  44. ^ רד"ק פירש: "קשורות, שלא היה להם עוד היתר"
  45. ^ "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (ספר תהלים, פרק ס"ט, פסוק ט'); ודבריו של אחיו אליאב אליו: ‏"וַיֹּאמֶר לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ח).
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'.‏
  47. ^ ‏תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', ב', ודף ד', א'.‏
  48. ^ הרמב"ם קורא לדוד "המשיח הראשון", ומקביל בין דוד לבין המשיח של קץ הימים (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק י"א, פסקאות ג'-ד'); והמהר"ל בספרו "נצח ישראל", פרק ל"ג, ובספריו "תפארת ישראל", פרק מ"ח.
  49. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ט"ז.
  50. ^ יוסף גרפינקל וסער גנות, חפירות חורבת קייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, באתר רשות העתיקות
  51. ^ פאולוס (האיגרת אל הגלתים) על הפסוק בפרשת לך לך "לך אתן את הארץ הזאת ולזרעך" - מפרש זאת לאיש יחיד מהזרע שלך - והוא ישו



תשעת המכובדים באמנות ימי הביניים

הקטוראלכסנדר הגדוליוליוס קיסריהושע בן נוןדודיהודה המכביהמלך ארתורקרל הגדולגוטפריד מבויון