מלחמת שלושים השנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת שלושים השנים
Europe map 1648.PNGמפת אירופה בשנת 1648 לאחר שלום וסטפליה. האזור האפור מייצג מדינות גרמניות קטנות בתוך האימפריה הרומית הקדושה.
תאריך:

16181648

מקום:

אירופה, בעיקר גרמניה

תוצאה:

שלום וסטפליה

הצדדים הלוחמים
Flag of Sweden.svg שבדיה
Flag of Bohemia.svg בוהמיה
Flag of Denmark.svg דנמרק-נורבגיה
Prinsenvlag.svg הרפובליקה ההולנדית
Pavillon royal de France.svg צרפת
Flag of Scotland.svg סקוטלנד
Flag of England.svg אנגליה
Flag of Saxony.svg סקסוניה
Flag Germany Emperors Banner.svg האימפריה הרומית הקדושה
(הליגה הקתולית)
Flag of Cross of Burgundy.svg ספרד
Flag of the Habsburg Monarchy.svg אוסטריה
Flag of Bavaria (striped).svg בוואריה
כוחות

סך הכל: 475,000 150,000 שבדים, 75,000 הולנדים, 100,000 גרמנים, 150,000 צרפתים

סך הכל: 450,000 300,000 ספרדים, 100,000-200,000 גרמנים

ניצחון מלך שבדיה, גוסטבוס אדולפוס, בקרב ברייטנפלד, 1631

מלחמת שלושים השנים נערכה בין השנים 1618 ו-1648, בעיקר על אדמתה של האימפריה הרומית הקדושה שבמרכז אירופה, הגם שרוב המעצמות האירופיות בנות אותו הזמן נטלו בה חלק. גורמי המלחמה רבים הם; אף שפרצה כעימות דתי בין פרוטסטנטים וקתולים, המניע העיקרי למלחמה היה שאיפתה של השושלת ההבסבורגית לשמר ולהגדיל את עוצמתה ביבשת.

גורמי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת שלום אוגסבורג, אשר נחתם ב-1555 והביא לקץ מעשי האיבה בין הקתולים והלותרנים בגרמניה, הוסכם על מספר עקרונות:

  • הנסיכים הגרמניים (225 במספר) רשאים לבחור את הדת השלטת (נצרות לותרנית או נצרות קתולית) בנסיכויותיהם על פי צו מצפונם ואמונתם, בהתאם לעקרון cuius regio eius religio (דת השליט - דת האזור).
  • לותרנים החיים בנסיכות קתולית (תחת פיקוחו הדתי של בישוף קתולי) רשאים להיוותר לותרנים.
  • לותרנים רשאים להחזיק בשטחים שכבשו מהכנסייה הקתולית מאז החתימה על שלום פסאו (1552).
  • מנהיגים קתוליים (בישופים) שהמירו דתם לנצרות לותרנית חויבו להשיב את אדמותיהם לכנסייה הקתולית.

למרות ההסכם, מתיחות דתית צברה תאוצה ברחבי אירופה בעשורים הבאים. שלום אוגסבורג הופר ברציפות לאורך מחציתה השנייה של המאה ה-16, שכן בישופים שהמירו דתם לנצרות לותרנית סירבו לוותר על אדמותיהם, כמתחייב מהסכם השלום; נוסף על כך, הלך הרוח הקלוויניסטי התפשט ברחבי נסיכויות גרמניה, מה שהוסיף דת נוספת לאזור וערער את היציבות הדתית שהושגה קודם לכן; ולבסוף, הקתולים במזרח אירופה (פולין ושליטיה ההבסבורגים של אוסטריה) ביקשו להשיב את מעמד הבכורה של הנצרות הקתולית באזור. בנוסף, חלקו הראשון של ההסכם הפך את גרמניה לתשבץ שבו היו בעירבוביה נסיכים לותרנים וקתולים. כל עוד דת השליט הייתה דתם של רוב התושבים, המצב היה נסבל, אך אם לא כך היה, החל מצב של כפיה דתית ותסיסה של העם כנגד שליטיו.

בראשית המאה ה-17 גברה אף המתיחות הכלכלית והפוליטית בין המעצמות האירופיות. ספרד שאפה להשיג דריסת רגל בנסיכויות הגרמניות, כיוון שמלכה, פליפה השני, היה נצר לבית הבסבורג והחזיק אגב כך בשטחים שהקיפו את גבולן המערבי של הנסיכויות הגרמניות; צרפת אף היא גילתה מעורבות בעניינן של הנסיכויות, כיוון שרצתה לרסן את כוחם העולה של ההבסבורגים אשר הקיפו את גבולה המזרחי של צרפת; שבדיה ודנמרק ביקשו לספח את הנסיכויות הגרמניות הצפוניות הגובלות בים הבלטי מטעמים כלכליים.

עיקר עניינם של השליטים לבית הבסבורג היה בשימור עוצמתם ברחבי היבשת ובהגדלתה. מסיבה זו נכונו לעתים לשתף פעולה עם הפרוטסטנטים, במה שרק העצים את המתיחות בין הפלגים השונים. רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ויורשו מתיאס, לא החזיקו בזהות קתולית איתנה ולא לחמו בשמה, שכן ביקשו בעיקר להעצים את בסיס כוחו של בית הבסבורג. בנוסף, קיסרים אלה הצטיינו בסובלנותם, במה שאפשר התפשטותן של הדתות השונות והעצמת המתיחות הבין-דתית. שבדיה ודנמרק היו לותרניות בעיקרן.

המתיחות הבין-דתית הוסלמה לכלל מעשי אלימות בעיר הגרמנית דונאוורת' (Donauwörth) בשנת 1606. הרוב הלותרני מנע מהתושבים הקתולים לקיים תהלוכה בעיר והציתו בכך מהומות אלימות בין הפלגים. הדבר גרם לדוכס בוואריה, מקסימיליאן הראשון (1573-1651), להתערב לטובת הקתולים. לאחר ששככו מעשי האיבה בעיר, הקלוויניסטים ברחבי גרמניה (שהיו בשלב זה מיעוט זניח) חשו מאוימים מפני התעמרות קתולית, ולכן בחרו להתאגד בחבר האיחוד האוונגלי תחת הנהגתו של פרידריך הרביעי (1583-1610), שליט פלאטין (Palatine). מדינתו, אשר שכנה לאורך נהר הריין, נמנתה עם הנסיכויות שאותן שאפה ספרד להשיג. צעד זה של הקלוויניסטים עורר תגובת נגד של הקתולים, אשר התאגדו בליגה הקתולית (נוסדה בשנת 1609) תחת הנהגתו של הדוכס מקסימיליאן הראשון.

מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך בוהמיה, מת בשנת 1619 מבלי שהותיר אחריו יורש ביולוגי. בן דודו, פרדיננד פון סטריה, ירש אותו כמלך בוהמיה והיה לקיסר פרדיננד השני. הלה היה קתולי אדוק, אשר התחנך על ברכי הישועים, ושאף להחזיר את הקתוליות לגדולתה. משום כך היה בלתי אהוד על ידי תושבי בוהמיה, שהיו קלוויניסטים ברובם. התנגדותם של תושבי בוהמיה למלכם החדש הייתה הניצוץ שחולל את מלחמת שלושים השנה, אותה ניתן לחלק לארבעה שלבים עיקריים: המרד הבוהמי, ההתערבות הדנית, ההתערבות השבדית וההתערבות הצרפתית.

המרד הבוהמי (1618-1625)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1618 שלח פרדיננד נציגים קתוליים מטעמו לבירת בוהמיה, פראג, על מנת שיכשירו את הקרקע לקראת הגעתו וביסוס מלכותו; ואולם תושביה הקלוויניסטים של העיר השליכום בבוז מחלון טירת ראדצ'ני במה שנודע כ "ההשלכה מהחלון של פראג", השליחים ניצלו הודות לגל אשפה שהיה מתחת לחלון שממנו נזרקו, אך המסר היה ברור - המרד הבוהמי פרץ. העימות התפשט ברחבי בוהמיה רבתי, הכוללת את מדינות בוהמיה, שלזיה, לוסאטיה ומוראביה, שטחים אשר סבלו בלאו הכי ממתיחות בין קתולים ופרוטסטנטים. האירועים זכו לתהודה רבה ברחבי היבשת, ומהומות בין-דתיות פרצו בערים ובממלכות נוספות. נראה כי לו הוגבל היקף המרד למזרח אירופה בלבד, מלחמת שלושים השנה הייתה מסתיימת כעבור שלושים חודשים לכל היותר. ואולם חולשתם של פרדיננד מזה והמורדים הבוהמיים מזה הביאה להתפשטות הלחימה גם לנסיכויות שבמערב גרמניה. פרדיננד נאלץ להזעיק את בן דודו, פיליפ הרביעי, מלך ספרד, כדי שיסייע לו לדכא את המרי.

פרידריך החמישי, שליט ריינלנד-פאלץ. פרידריך היה מנהיג האיחוד הקלוויניסטי ו"מלך החורף של בוהמיה".

הבוהמים, אשר חיפשו נואשות אחר בני ברית שיילחמו לצידם כנגד הקיסר, גמרו אומר להצטרף לחבר האיחוד האוונגלי בהנהגתו של הקלוויניסט פרידריך החמישי, נסיך ריינלנד-פאלץ ובנו של פרידריך הרביעי, מייסד האיחוד. הבוהמים רמזו כי אם תאושר הצטרפותם לאיחוד וחסותו תיפרס עליהם, יוכתר פרידריך כמלך בוהמיה. הצעות דומות הוגשו לשליט דוכסות סבויה, קארל עמנואל ולשליט סקסוניה וטרנסילווניה, גאבור בתלן. שליטיה ההבסבורגים של אוסטריה, אשר ריגלו אחר התכתובות היוצאות מפראג, חשפו כפילויות אלה ופגעו משמעותית במעמדה הבינלאומי של בוהמיה, במיוחד בחצר הסקסונית.

יחד עם זאת, בראשית המרד נחלו הבוהמיים הצלחות, תוך שהם נעזרים בגורמים פרוטסטנטים שונים ברחבי אירופה. תמיכה רבת חשיבות הגיעה מאוסטריה העלית, אזור שבו בני האצולה היו לותרנים וקלוויניסטים בעיקרם (מצב זה ישתנה משמעותית בשנים הבאות). הפרוטסטנטים באוסטריה התחתית הצטרפו אף הם למרד ובשנת 1619 מנהיגם, היינריך מתיאס פון תורן, צר על וינה עצמה. במזרח, נסיכה הפרוטסטנטי של טרנסילווניה, גאבור בתלן, זכה לברכתו ולתמיכתו של הסולטאן העות'מאני עות'מאן השני במסעו להונגריה הקתולית.

הקיסר פרדיננד מיהר לשגר צבא שיבלום את הבוהמים ואת בני בריתם מהשתלטות מוחלטת על ארצו. הרוזן בוקואה, בן בריתו של הקיסר ומפקד הצבא האוסטרי-קתולי, הביס את צבאות חבר האיחוד האוונגלי בפיקודו של הרוזן ארנסט פון מנספלד בקרב סבלט, אשר נערך ב-10 ביוני 1619. הדבר פגע בקווי התקשורת והאספקה של הרוזן תורן עם פראג, והוא נאלץ לסגת מהמצור שהטיל על וינה. באותו קרב איבדו הפרוטסטנטים בת-ברית מרכזית, דוכסות סבויה, שהתנגדה זה זמן רב להתפשטות ההבסבורגית ושלחה סיוע כלכלי נדיב ואף כוחות צבא שישמשו כחילות מצב במצודות פרוטסטנטיות חשובות בריינלנד.

למרות הכישלון בסבלט, צבאו של הרוזן תורן הוסיף להתקיים כצבא יעיל ומיומן, ואף מנספלד ארגן מחדש את צבאו בצפונה של בוהמיה. הנסיכויות המורדות של אוסטריה העלית והתחתית חתמו על ברית רשמית עם הבוהמים בתחילת אוגוסט, 1619, כאשר ב-22 באוגוסט הוכתר פרידריך החמישי כמלך בוהמיה, במקום הקיסר פרדיננד. בינתיים המשיכו הצבאות הטרנסילווניים להתקדם בהונגריה, ועד שנת 1620 סילקו את צבאות הקיסר ששהו בה.

גנרל יוהאן ט'סרקלס פון טילי, מפקד צבאות הליגה הקתולית

ואולם באותה שנה השתנו פני הדברים. הספרדים שלחו כוח עזר בפיקודו של אמברוסיו ספינולה על מנת לתמוך בקיסר, ואילו השגריר הספרדי בווינה שכנע את סקסוניה הפרוטסטנטית לצאת נגד בוהמיה. הסקסונים פלשו לבוהמיה, כשהצבא הספרדי במערב מונע מכוחותיו של מנספלד לסייע לה. הספרדים אף ביקשו להשיג את תמיכתו של דוכס בוואריה ומנהיג הליגה הקתולית. תחת פיקודו של יוהאן ט'סרקלס פון טילי, צבא הליגה הקתולית (שעל שורותיו נמנה, בין היתר, הפילוסוף רנה דקארט), פלש לאוסטריה העלית, שעה שצבא הקיסר פלשו לאוסטריה התחתית. הדבר הוציא את הגורם הפרוטסטנטי-אוסטרי ממעגל הלחימה. לאחר מכן התאחדו הצבאות ופלשו צפונה לעבר בוהמיה. בקרב ההר הלבן, שנערך סמוך לפראג בשנת 1620, הכניע הקיסר פרדיננד השני את מלך בוהמיה, פרידריך החמישי. בוהמיה נותרה בשליטת ההבסבורגים לאורך שלוש מאות השנים הבאות.

תבוסה זו הביאה לפירוק חבר האיחוד האוונגלי ולהחרמת נכסיו של פרידריך החמישי. (ספרד, שביקשה לאגף את ההולנדים לקראת חידוש מלחמת שמונים השנים, השתלטה על אדמותיו של פרידריך לאורך הריין). פרידריך גורש משטחי האימפריה הרומית הקדושה, ותוארו כמושל ריינלנד-פאלץ הועבר לדוכס בוואריה, מקסימיליאן. הגם שנושל מנכסיו, הוסיף פרידריך הגולה לבלוט במציאות הפוליטית בת התקופה, וניסה לגייס תמיכה במטרותיו בדנמרק, שבדיה ובארצות השפלה. על פי ספרה הקלאסי של פרנסס ייטס, "נאורות רוזנקרויצרית" (Rosicrucian Enlightenment), קיווה פרידריך להגשים רפורמה מרחיקת לכת בתרבות ובפוליטיקה באירופה, על בסיס השקפת עולם "רוזנקרויצרית", שהייתה מעין מדע אזוטרי שתכליתו להביא לריפוי ותיקון העולם. שאיפה זו הייתה אמורה להתממש גם בעזרת נישואיו לאליזבת סטיוארט, בתו של מלך אנגליה ג'יימס הראשון, אולם האחרון העדיף לשמור על מדיניות מאוזנת בין הכוחות השונים באירופה ובהם בית הבסבורג, ובכך הוביל בעקיפין לתבוסתו של פרידריך.

יתר-על-כן, התבוסה הייתה מכה ניצחת לגורמים הפרוטסטנטיים באזור. שרידי המרד הבוהמי דוכאו, והחרמות רכוש ודיכוי האצולה הבוהמית היו לנורמה, כאשר הובהר כי בוהמיה איבדה את חירותה הדתית. איכרים ואצילים כאחד עזבו את בוהמיה ואוסטריה, ולו כדי שיוכלו לשמור על אמונתם הפרוטסטנטית. סיומו הרשמי של שלב הלחימה הראשון במזרח גרמניה בא עם החתימה על הסכם שלום בין הקיסר לבין נסיך טרנסילווניה גאבור בתלן בינואר 1622, שבמסגרתו זכה האחרון להחזיק בשטחים רבים שכבש במזרח הונגריה.

שרידי הצבא הפרוטסטנטי, בהנהגתו של מנספלד, עוד ניסו לנוע מערבה במטרה לחבור עם הצבא ההולנדי. ואולם צבאו של טילי קטע את נתיב התקדמותם, וב-6 באוגוסט 1623, נפגשו הצבאות בסטדלון (Stadlohn). כשני שלישים מצבאו של מנספלד, אשר מנה קרוב ל- 21,000 חיילים, אבדו בקרב. ללא אספקה, כח אדם והון זמין, פיזר מנספלד את צבאו בשנת 1624.

ההתערבות הדנית (1625-1629)[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הדני של המלחמה נפתח כאשר מלכה הלותרני של דנמרק, כריסטיאן הרביעי (1577-1648), שיגר חיל משלוח דני כדי לסייע לפרוטסטנטים המובסים בגרמניה נגד האימפריה הרומית הקדושה, כמכת נגד בטרם תנסה האחרונה לאיים ריבונותה של דנמרק כממלכה פרוטסטנטית. תחת שרביטו של כריסטיאן נהנתה ממלכת דנמרק מיציבות רבה ומעושר כלכלי שאין שני לו באירופה כולה, במה שסייע לה לבנות כוח צבאי איתן. בנוסף, הקרדינל רישלייה, השר הראשי בממשלתו של מלך צרפת, לואי השלושה עשר, היה נכון – מטעמיו הוא – לממן פלישה דנית לנסיכויות גרמניה. כוח הפלישה הדני שבראשו עמד כריסטיאן הורכב מכ-20,000 שכירי חרב, ומומן כמעט כולו מהונו הפרטי.

הגנרל הקתולי אלברכט פון ולנשטיין

על מנת לבלום את המלך הדני, שכר הקיסר פרדיננד השני את שירותיו הצבאיים של אלברכט פון ולנשטיין, בנו הלא חוקי של אציל בוהמי עשיר שעלה לגדולה כ"קבלן צבאי". וולנשטיין הסכים להעמיד את צבאו, אשר מנה בין 30,000 ל-100,000 חיילים, לרשות הקיסר, בתמורה לזכות לבזוז את השטחים שיכבוש. כריסטיאן, שלא ידע כלל על קיומם של וולנשטיין וצבאו בעת הפלישה, נאלץ לסגת במהרה לפני שישמידו הוא וטילי את צבאו. מזלו של כריסטיאן אתרע בשנית כאשר כל בני בריתו הפוטנציאליים סירבו לעמוד לצדו: צרפת ואנגליה היו בעיצומן של מלחמות אזרחים, שבדיה לחמה לחיים ולמוות בפולין, ונסיכויות ברנדנבורג וסקסוניה לא הסכימו להפר את השקט במזרח גרמניה. בסופו של דבר השיג צבאו של טילי את הצבא הדני בשנת 1626, והיכה בו בקרב לותר.

צבאו של ולנשטיין התקדם צפונה וכבש את נסיכויות מקלנבורג, פומרניה ובסופו של דבר גם את יוטלנד עצמה. יחד עם זאת, היעדר צי מנע ממנו לכבוש את הבירה הדנית באי זילנד. הוא צר על שטרלזונד, נמל האויב היחיד לחופי הים הבלטי שבו ניתן היה להקים צי שיאפשר כיבוש האיים הדניים, אך נכשל גם במשימתו זו. הקיסר עצמו הבין כי מימון צבאו של וולנשטיין איננו נבון כלכלית, במיוחד לאור הרווחים שניתן היה להשיג מהמלחמה עם דנמרק. לכן, בשנת 1629 נחתם הסכם לובק, שבו ויתר כריסטיאן הרביעי על תמיכתו בפרוטסטנטים בגרמניה על מנת לשמור על ריבונותה של דנמרק.

המלחמה יכולה הייתה להסתיים בשלב זה, אלמלא דחקה הליגה הקתולית בפרדיננד השני להשיב לחזקת הכנסייה נכסים לותרניים, שעל פי שלום אוגסבורג בעליה החוקיים היה האפיפיור. מדובר היה בשתי ארכיבישופויות, שש-עשרה בישופויות ומאות מנזרים.

ההתערבות השבדית (1630-1635)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוסטבוס אדולפוס בקרב ברייטנפלד

ב-1630 נחלץ מלך שבדיה, גוסטבוס אדולפוס, לעזרת הפרוטסטנטים בגרמניה. כמו כריסטיאן הרביעי, אדולפוס ביקש למגר את התוקפנות הקתולית נגד אדמותיהם וכן לזכות בהשפעה כלכלית בנסיכויות הגרמניות השוכנות על חופי הים הבלטי. בנוסף, בדומה למלך הדני, זכה אדולפוס למימונו הנדיב של הקרדינל רישלייה הצרפתי, ואף של גורמים בחצר ההולנדית. פרדיננד, שפיטר באותה שנה את אלברכט פון ולנשטיין מטעמים פוליטיים (חשד כי וולנשטיין מנסה לנגוס בעוצמתו הפוליטית), נאלץ להזעיקו בשנית שנתיים אחר כך. בין השנים 1630 ו-1634 נחלו השבדים שורת ניצחונות נגד האימפריה הרומית הקדושה, דחקו את רגלי הקתולים והשיבו שטחים רבים לחזקה פרוטסטנטית.

ללא צבאו של וולנשטיין, נשען הקיסר בעיקר על תמיכת צבא הליגה הקתולית בפיקודו של טילי. ואולם בקרב ברייטנפלד, שנערך ב-17 בספטמבר 1631, הביס אדולפוס את הצבא הקתולי. שנה אחר כך נפגשו הניצים בשנית, והפעם נהרג הגנרל טילי בקרב (1632). עם מותו של טילי, נדרש פרדיננד השני לפנות בלית ברירה לוולנשטיין ולצבאו הגדול. וולנשטיין ואדולפוס נפגשו בקרב ליצן (1632), שהסתיים בניצחון השבדים, אם כי המלך השבדי עצמו נהרג באותו קרב. שנתיים אחר כך נוצחו הפרוטסטנטים בקרב נורדלינגן (1634).

חשדותיו של פרדיננד השני בכוונותיו של וולנשטיין שבו ועלו בשנת 1633, כאשר וולנשטיין ניסה לתווך בין הקתולים והפרוטסטנטים הלוחמים. פרדיננד חשש, ככל הנראה, כי וולנשטיין מתכוון לערוק לטובת הצד הפרוטסטנטי, ולפיכך הדיחו מהפיקוד וציווה לעוצרו בחשד לבגידה. בסופו של דבר נרצח וולנשטיין ב-25 בפברואר 1634, על ידי אחד מחייליו, סרן דברה (Devereux), בעודו מנסה ליצור קשר עם השבדים בעיירה הגרמנית אגר (Eger).

משא ומתן בין השבדים לקתולים נפתח כעבור מספר חודשים. השלב השבדי של המלחמה הגיע לקיצו הרשמי עם החתימה על שלום פראג (1635), אשר

  • קבע כי נכסים פרוטסטנטים (לותרנים) וקתוליים שלא החליפו בעלות בין השנים 1552 ו-1627 יוותרו בחזקת בעליהם, ולא יועברו לצד שכנגד. בכך בוטלה התביעה הקתולית להשבת ארכיבישופויות, בישופויות ומנזרים שנותרו בידי לותרנים.
  • איחד את צבא הקיסר יחד עם צבאות הנסיכויות הגרמניות לכדי צבאה הרשמי של האימפריה הרומית הקדושה.
  • אסר על כריתת בריתות פנימיות בין הנסיכויות הגרמניות.
  • ביטל את האיסור החוקי על הקלוויניזם.
  • פתר בהצלחה את המחלוקות הדתיות שעמדו במוקד מלחמת שלושים השנים.

מוצלח ככל שיהיה, חוזה השלום לא היה לשביעות רצונם של הצרפתים, כיוון שההבסבורגים נותרו חזקים מאוד. הדבר הוביל לשלב האחרון של מלחמת שלושים השנים, השלב הצרפתי.

ההתערבות הצרפתית (1636-1648)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שהייתה ממלכה קתולית, רחשה צרפת יריבות היסטורית עזה כלפי האימפריה הרומית הקדושה וספרד, ועתה נכנסה למלחמה כבת בריתם של הפרוטסטנטים. הקרדינל רישלייה, השר הראשי בממשלתו של לואי השלושה עשר, הניח כי ההבסבורגים עודם חזקים יתר על המידה, כיוון שהחזיקו במספר שטחים בגבולה המזרחי של צרפת ונהנו מהשפעה רבה בארצות השפלה.

קרב לאנס, 1648

לפיכך, הכריזו הצרפתים מלחמה על האימפריה הרומית הקדושה, והתייצבו לצד שבדיה וההולנדים. בתגובה, פלשה ספרד למחוזות הצרפתיים שמפיין ובורגונדי, ואף איימה על פריז בשנת 1636. הצבאות ההבסבורגיים, בפיקודם של הגנרל יוהאן פון וורת (Johan von Werth) והמפקד הספרדי הקרדינל פרדיננד הבסבורג, נחלו הצלחות ראשוניות, ואולם בסופו של דבר ספגו תבוסה משמעותית בקרב קומפיין מידי הגנרל הצרפתי ברנרד דה סקס-ויימר, אשר איים לדחוק רגליהם מצרפת. קרבות רבים נערכו בין הצדדים במהלך השנים הבאות, ואולם עד מהרה הדרדרה החזית למצב קיפאון, כשלאף צד אין יתרון ברור על האחר.

בשנת 1642 מת הקרדינל רישלייה. שנה לאחר מכן מת לואי השלושה עשר, ויורשו, לואי הארבעה עשר, עלה לשלטון בהיותו בן חמש בלבד. העוצר, הקרדינל מזראן, יורשו של רישלייה בתפקיד השר הראשי בממלכה, החל לפעול לטובת קידום השלום וסיום המלחמה.

בשנת 1645 הביס הגנרל השבדי לנארט תורסטנסון את הצבא הקיסרי בקרב ינקאו סמוך לפראג. גם הצבא הבווארי הקתולי נחל תבוסה בקרב נורדלינגן (1645). בקרב זה אף נהרג המפקד המוכשר האחרון של הכוחות הקתוליים, הרוזן פרנץ פון מרסי.

ב-14 במרץ 1647 חתמו בוואריה, צרפת ושבדיה על הסכם הפסקת האש באולם (Truce of Ulm). שנה לאחר מכן הביסו השבדים והצרפתים את הצבא הקיסרי בקרב זוסמרשהאוזן ובקרב לאנס. רק אדמותיה הקיסריות של אוסטריה נותרו תחת שליטה הבסבורגית איתנה.

שלום וסטפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלום וסטפליה

התבוסה שהנחילו הצרפתים לספרדים בקרב רוקרואה (Rocroi) בשנת 1643 הביאה לפתיחת משא ומתן רשמי בין הכוחות הלוחמים. בדיונים נכחו פרדיננד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הצרפתים, הספרדים, ההולנדים, השווייצרים, השבדים, הפורטוגלים ונציגי האפיפיור. בסופם חתמו הצדדים על הסכם שלום וסטפליה ב-24 באוקטובר 1648.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרס שחוללה מלחמת שלושים השנים ביבשת היה במוקד מחלוקות רבות בקרב היסטוריונים. הערכות בדבר מותם של קרוב לשלושים אחוזים מכלל אזרחי הנסיכויות הגרמניות נתפסות היום כמוגזמות. קרוב לוודאי שהמלחמה זעזעה את כלכלתה של מרכז אירופה, אף שייתכן כי עיקר השפעתה הייתה בהחרפת תהפוכות קיימות שהתרחשו במסחר האירופי מבלי שהיו קשורות קשר ישיר למלחמה.

יחד עם זאת, התוצאה המיידית של המלחמה הייתה כינונה של האימפריה הרומית הקדושה כאוסף נסיכויות רבות, שחרף חברותן ארוכת השנים באימפריה עד לקריסתה הסופית ב-1806, נהנו מריבונות מלאה דה פקטו. היו שטענו כי חולשה מבנית זו הייתה בבחינת גורם מרכזי להיווצרות המיליטריזם הגרמני של המאות ה-19 וה-20.

מלחמת שלושים השנים עיצבה מחדש את הסדר הפוליטי באירופה, וחוללה שינויים חשובים בחלוקת העוצמה במערכת הבינלאומית. השינוי המשמעותי ביותר היה האצת דעיכתה של ספרד, שנעשתה גלויה לעיני כל בעקבות המלחמה. ב"שלב הצרפתי", או אז לחמה ספרד בצרפת, הכריזה פורטוגל על עצמאותה (פורטוגל הייתה תחת כיבוש ספרדי החל מתקופתו של המלך פיליפ השני, אשר ניצל את העובדה כי המלך הפורטוגלי מת ללא יורש כדי להשתלט על המדינה). בני משפחת ברגנזה נעשו שליטיה החדשים של פורטוגל, ומינו את המלך ג'ון הרביעי כמנהיגם. בנוסף, צרפת הלכה ונתפסה בעקבות המלחמה כמעצמה השלטת באירופה.

לקראת סופה של מלחמת שלושים השנים (1645-1643) נפתח עימות אלים בין שבדיה ודנמרק, המכונה מלחמת תורסטנסון. הניצחון השבדי במלחמה זו, כמו גם סיום המלחמה באירופה עם החתימה על שלום וסטפליה בשנת 1648, הפכו את שבדיה למעצמה אירופית מן הדרג הראשון.

הצעדים שננקטו בעקבות החתימה על שלום וסטפליה היו בבחינת התשתית למה שמכונה היום ערכי היסוד של מדינת הלאום הריבונית. לצד קביעת גבולותיהן הטריטוריאליים הקבועים של מדינות ונסיכויות רבות אשר נטלו חלק במלחמה (וגם של כאלה שהוקמו לאחריה), הוסכם כי אזרחיה של מדינה מסוימת כפופים בראש ובראשונה לחוקיה ולנוהליה של ממשלתם הם, ולא לאלה של ממשלות שכנות, תהא דתם ומידת אדיקותם אשר תהא. קביעה מהפכנית זו הייתה מנוגדת ניגוד מוחלט לחפיפת הנאמנויות הדתיות והמדיניות, אשר הייתה מקובלת בעבר ולאורך שנות מלחמת שלושים השנים.

רשימת קרבות במלחמת שלושים השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד הבוהמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתערבות הדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתערבות השבדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתערבות הפרנקו-שבדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]