הילד הבוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אחת הגרסאות הידועות של "הילד הבוכה"
"אל תהרסו לו את השכונה" (2008), גרפיטי המוחה נגד בנייה בשכונת פלורנטין.

"הילד הבוכה" הוא כינוי שניתן לסדרת ציורים מהם הודפסו עותקים רבים, שהיו נפוצים מאוד בישראל ובמקומות אחרים בשנות ה-70 וה-80. בציור המוכר מכולם מוצגת דמותו של ילד לבוש סחבות, שדמעות זולגות על לחייו.

הציור מיוחס לצייר מסביליה שבספרד[1] בשם ברונו אמאדיו (Bruno Amadio), שחתם על ציוריו גם בשמות ג'ובאני בראגולין (Bragolin) או פראנשוט סבי (Franchot Seville). הציור בוצע, ככל הנראה, כחלק מסדרה של 27 או 28 תמונות של "ילדים בוכים" (niños llorando). סגנון הציור שואב השראה ברורה מציורי הילדים הקבצנים והצועניים של מוריו בן המאה ה-17, שהיה אף הוא צייר ספרדי בן סביליה. תאריך ציורן של התמונות אינו ידוע. התמונות היו מן הראשונות שהודפסו בצבע בקנה מידה רחב כבר בשנות ה-60, וככל הנראה צוירו שנים לפני כן.

ציורי הילד הבוכה הפכו פופולריים באירופה ובדרום אמריקה, והולידו אגדה אורבנית מסועפת. לידתו של סיפור האגדה, ככל הנראה, בשריפה שפרצה ברותרהאם שבדרום חבל יורקשייר. בתחילת חודש ספטמבר 1985 פרסם ג'ון מרפי ב"סטאר" (Star) הבריטי סיפור על השריפה, שעילתה הייתה דלקה הנובעת משימוש בסיר עמוק לטוגנים (chip pan). אחד השרידים היחידים שנותרו בלא פגע אחרי השריפה הייתה תמונת "הילד הבוכה". בני המשפחה היו משוכנעים שהסיבה לדליקה לא הייתה רשלנותם אלא דווקא התמונה המקוללת. ‏[2].

הצהובון הבריטי "סאן" אימץ את הסיפור ופרסם ב-4 בספטמבר 1985 כתבת שער על הציור ה"מקולל", בה ציטט את הכבאי פיטר הול ומפקד תחנת הכבאים אלן ווילקינסון, שגרסו כי בידם רשימה של 50 מקרים של דליקות סיר טוגנים, החל בשנת 1973, בהן שרדה תמונת "הילד הבוכה". הכבאים האמינו כי התמונה מקוללת וסירבו להכניסה אל בתיהם. ה"סאן" המשיך לפרסם סיפורים ברוח דומה, במטרה לעורר היסטריה המונית סביב הציור ועורכו של העיתון, קלווין מקנזי, אף ארגן טקס שריפה פומבית של ציורי "הילד הבוכה". שירות כיבוי האש של דרום יורקשייר פרסם מאוחר יותר הודעה שגרסה כי אין שום קשר בין תמונות "הילד הבוכה" שהיו נפוצות במקומות רבים, והדליקות. הסיבה לדליקותם הנמוכה של הציורים הייתה, ככל הנראה, העובדה שהודפסו על גליונות קרטון דחוס עבים, שדליקותם נמוכה.

בהמשך, קנה לו הסיפור כנפיים ותוספות. סיפורים אחרים, שמקורם ככל הנראה בבריטניה, גרסו כי הילד המצויר כשדמעות זולגות על לחייו הוא דון בוניו, ילד שנמלט מביתו אחרי שהוריו נספו בשריפה ב-1969. למרות אזהרות הכומר שלו, צייר אמאדיו את הילד, אך איבד את כל רכושו כאשר בביתו פרצה שריפה. כמה שנים אחרי כן, ב-1976, התפוצצה מכונית בפרוורי ברצלונה (או, לפי גרסאות אחרות, מדריד). הגופה החרוכה לא זוהתה, אך רישיון המכונית היה על שמו של דון בוניו בן ה-19.

התייחסות בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בברזיל הופיע בשנות ה-80 בתוכנית הטלוויזיה "פנטסטיקו" אדם שטען כי הוא ג'ובאני בראגולין, וכי הציורים אכן מקוללים, כל זאת כיוון ש"כרת ברית עם השטן" להטמין מסרים מרושעים בתמונות.
  • בקומדית המצבים הישראלית "הפיג'מות" הופיעה תמונת הילד הבוכה בדירתם של אילן, קובי ועודד, ופעמים רבות נעשתה התייחסות לתמונה שהפכה לסמל מזהה לסדרה.
  • על כריכת ספרו של אתגר קרת, "געגועי לקיסינג'ר" מופיעים פני ילד בוכה המזכירים בבירור את פני הילד שבתמונה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי גרסאות אחרות, הצייר ממוצא איטלקי או הולנדי.
  2. ^ כך לטענת דר' דיוויד קלארק. ר' כאן: http://www.thestar.co.uk/bizarre/Truth-about-the-Crying-Boy.3841222.jp וגם כאן: http://www.thestar.co.uk/diary/Dr-David-debunks-39curse39-of.2061981.jp.