גרפיטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גרפיטי ברומא שבאיטליה, על גדת נהר הטיבר
גרפיטי על קיר של בניין.

גרפיטי הם ציורים הנעשים על גבי רכוש, הן ציבורי והן פרטי. גרפיטי יכול להיות אמנות, ציור או כתובות. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש - ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם.

מקור המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית "graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito", אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהאיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν) שפירושה "לכתוב".

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי בפומפיי בשפה לטינית וולגארית, השפה הלטינית המדוברת, בניגוד לשפה הלטינית הקלאסית, ששימשה בעיקר כשפת הכתב
הגרפיטי העתיק בישראל, משנת 1384, על עמוד בכנסיית הקבר

גרפיטי היה קיים מאז ימי קדם - כבר באימפריה הרומית וביוון העתיקה התקיימו כתובות גרפיטי. ניתן אפילו לומר שציורי מערות קדומים הם גרפיטי.

המילה "גרפיטי" תיארה במקור כתובות וציורים שנמצאו על פסלים או על קירות, כגון כתובות שנמצאו בקטקומבות של רומא או על קירות פומפיי. מדובר הן בכתובות והן בציורים אשר נחשבו לוונדליזם מאחר שצוירו ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו צוירו הכתובות.

דוגמאות ראשונות של גרפיטי ניתן למצוא בעיר היוונית אפסוס (כיום בטורקיה). ככל הנראה מדובר היה בפרסומת של בית בושת. גרפיטי ויקינגי ניתן למצוא הן ברומא והן באירלנד.

בתקופה המודרנית ניתן לראות כגרפיטי את הכתובות שציירו חיילים צרפתיים על אתרים שעברו לידם במצרים במהלך מלחמות נפוליאון.

בישראל ניתן לראות גרפיטי מימי מלחמת העולם הראשונה, הנמצא באחד מבתי המושבה הטמפלרית וילהלמה (כיום בני עטרות). הגרפיטי צויר על ידי חיילים בריטיים ששהו במושבה.

גרפיטי במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי מודרני.

במאה ה-20, ובייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה, נהגו כנופיות עירוניות בארצות הברית ליצור גרפיטי על ידי ריסוס צבע על קירות באתרים ציבוריים על מנת לסמן את הטריטוריה שלהם. פעמים רבות התקשרו הכתובות לתרבות מוזיקת ההיפ הופ והראפ. עם הזמן התנתק המנהג מ"תרבות הכנופיות" ונעשה נפוץ, וכן מורכב ואמנותי יותר. במקרים ספורים אף החליטו בעלי הקירות לא למחוק את הגרפיטי. דוגמה לכך בישראל, היא השארת הגרפיטי על בניין גן העיר ועל בניין עיריית תל אביב לאחר רצח רבין.

פוסט גרפיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומנות רחוב - גרפיטי של קשת בענן עם ציפורים.
האמן יהונתן כיס-לב מרסס כתובת גרפיטי "אמנות או נמות" בפלורנטין, תל אביב.

פוסט גרפיטי או אמנות רחוב (Street Art), היא אמנות המוצגת במקומות ציבוריים, בעיקר ברחובות העיר, שלא כחוק. (בניגוד לפסלים, מזרקות, מיצגים וכדומה המאושרים על ידי הרשויות).

היא מופצת תוך כדי שימוש בשבלונות (סטנסילים), מדבקות (סטיקרים), כרזות (פוסטרים) ושאר אמצעים שאינם נחשבים מסורתיים בתרבות הגרפיטי. דוגמה לחדשניות שכזו ניתן לראות אצל אמן הרחוב הבריטי בנקסי (Banksy), אשר הבריח כמה מעבודותיו לתערוכות גדולות בניו יורק. לרוב נובעת אמנות הרחוב מרצון האמנים לחשוף את יצירותיהם, דעותיהם הפוליטיות והחברתיות וכדומה, אך גם הפגיעה עצמה ברכוש מאפשרת מחאה. אי החוקיות שבעניין נחשבת לעתים כ"חלק מהמשחק".

הפוסט גרפיטי החל במהלך שנות ה-80 ותחילת שנות התשעים של המאה ה-20 על ידי אמני הרחוב Cost ו-Revs אשר היו הראשונים להפיץ את שמם בעזרת טכניקות שונות מהמקובל. את המושג "פוסט-גרפיטי" טבע האמן הצרפתי stak.

עם השנים, ובמיוחד הודות לצמיחת רשת האינטרנט, הפכה אמנות הרחוב לתנועה כלל עולמית ופעילותה ניכרת גם בישראל. אמנים מכל העולם (ובעיקר מאירופה) מחליפים ביניהם סטיקרים בדואר וזוכים להכרה, הוקרה, והפצה של יצירותיהם.

פוסט גרפיטי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות הרחוב פעילה גם בישראל. להלן מס' דוגמאות לייצוגה: "הרוב" - מיזם שהחל בתחילת מרץ 2005, במהלכו הופיעו ברחובות העיר תל אביב צבעי תכול-שחור-ירוק בהיקף נרחב - החל בקירות העיר וכלה בספסלים ותאי טלפון. לאחר שבוע ימים התגלה כי מדובר בחלק מקמפיין הממומן על ידי תורם יהודי אמריקני שהגה את הרעיון ליצירת סמל חדש, כשהצבע התכול מסמל את העם היהודי, הצבע הירוק את העם הפלסטיני, והצבע השחור את גדר ההפרדה שביניהם.‏[1]

מיזם לזכר דודו גבע לאחר מותו של האמן דודו גבע, יצאו ילדיו אהרון ותמי ביחד עם עפרה רודנר במיזם לזכרו. הם ביקשו ואספו שלל של מחוות שיצרו למענו אמנים שונים (ביניהם- אנגלמאיר, גלנדון ואיזבלה, כלום בפיתה, דוד ריב, עופרה רודנר ואהרון ותמי גבע עצמם) והדביקו אותם ברחבי תל אביב. הצלם צבי טלית צילם את העבודות, וגם שי כרמלי פולק צילם אותן וכעת הן ניתנות לצפייה גם באינטרנט.

בישראל נפוץ הגרפיטי הנושא את הכיתוב "עם ישראל חי", שבדרך כלל מופיע בצבע כחול ולו מצורף איור של מגן דוד. רבות מכתובות הגרפיטי הללו זוכות לשלל תוספות מאוחרות בידי מרססי גרפיטי אחרים (לדוגמה (תוספת באדום): "עם ישראל חי בסרט", "עם ישראל חי ?", "עם ישראל חי וקיים!").

נפוץ גם הגרפיטי "נ נח נחמ נחמן מאומן" של חסידי ברסלב ומופיע בערים רבות, בעיקר בעלות צביון דתי, בצורות שונות ומרביתם עם ניקוד.

ההיבט החוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי יכול להיות גם אמנותי - על אף היותו בלתי חוקי.

בשל היותו של הגרפיטי ציור על רכושו של אחר בניגוד להסכמתו, מדובר בפעולה בלתי חוקית. כדי להילחם בתופעה הקצו ערים רבות קירות מיוחדים למען אמני גרפיטי, מתוך כוונה לאפשר לאמנים לפתח את אמנותם מחד, מבלי שיעברו על החוק מאידך. אחרים מתנגדים לגישה זו בטענה שאפשרות ביצוע הגרפיטי בצורה חוקית אינה מקטינה את ביצועו בצורה בלתי חוקית. יש ערים בהם התארגנו קבוצות של אזרחים נגד גרפיטי, הפועלים באופן שיטתי למחיקת ציורי הגרפיטי.

בשנת 1993 עצרה משטרת סינגפור סטודנט אמריקני בשם מייקל פ. פיי שצייר גרפיטי על כמה מכוניות. לפי חוק מדינת סינגפור משנת 1966, ה-"Singapore Vandalism Act" הוא נשלח לארבעה חודשים בכלא, לקנס כספי ולעונש מלקות. התקשורת האמריקנית גינתה עונש זה, והביאה למחאה ציבורית רבה, אך זו לא השפיעה על ממשלת סינגפור שסירבה להעניק לו חנינה והלקתה אותו ב-5 במאי 1994.

בשנת 1994 יצר ראש עיריית ניו יורק, רודי ג'וליאני, "כוח משימה למחיקת גרפיטי" כדי להפחית את כמות הגרפיטי בעיר, כחלק מהמאמץ הכולל להפחתת הפשע בעיר ולשיפור חזותה, במסגרת יישום תאוריית החלונות השבורים. כחלק ממאמץ זה נאסרה מכירת צבע במכלי תרסיס לילדים מתחת לגיל 18. החוק אף דרש ממוכרים להחזיק צבעים אלו בתוך ארונות תצוגה נעולים בחנויות על מנת למנוע גניבת הצבעים. הקנסות על הפרת חוק זה היו גבוהים ביותר (350 דולר לכל עבירה).

לאחרונה הועבר גם בבריטניה חוק נגד גרפיטי- ה-"Anti-Social Behaviour Act 2003".

העיר אלבוקרקי בניו מקסיקו שבארצות הברית נאבקת בגרפיטי מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ומאפשרת לדווח באמצעות קו טלפון מיוחד של העירייה על מציירי גרפיטי.

בישראל, על פי חוק העונשין סעיף 196 הכותב, מצייר, משרטט או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט, דינו – מאסר שנה אחת.

גרפיטי והרכבת התחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרפיטי במנהרה תחתית.

אחד האתרים המועדים לציורי גרפיטי היו קרונות הרכבת התחתית, בעיקר בעיר ניו יורק. בניו יורק ערכו כותבי גרפיטי תחרויות סימן - שמטרתן לסמן כמה שיותר מקווי הרכבת התחתית. התופעה בניו יורק פסקה בתקופתו של ג'וליאני כראש העירייה, כשכל הקרונות נוקו ושום קרון שעליו הייתה כתובת גרפיטי לא הורשה להיכנס לתנועה, עד שכתובת הגרפיטי לא נוקתה ממנו.

גרפיטי פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא נהיה כצאן לטבח בידי פאתולוגים צמאי רווחגרפיטי של חרדים משנת 1971 על שטר של עשר ל"י
גרפיטי משנת 1987~ על בונקר ממלחמת העולם השנייה בברלין. הכיתוב: "מי שבונה בונקרים, משליך פצצות"

גרפיטי משמש פעמים רבות כמחאה פוליטית או מחאה נגד המשטר, כאמצעי להבעת דעה ולשיבוש תרבות. דוגמה בולטת לאומן גרפיטי מסוג זה הוא בנקסי, אמן אנגלי, אשר מתמחה בציור גרפיטי אומנותי בעל מסר פוליטי תוך שימוש באירוניה לצורך העברת המסר הרצוי.

גרפיטי פוגעני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש אחר לגרפיטי עושות קבוצות שנאה. דוגמה לגרפיטי מסוג זה הוא הגרפיטי הנאו-נאצי והשחתת בתי קברות יהודיים ובתי כנסת. בישראל נפוצים ביטויי נאצה שונים.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יריב מוהר, בסופו של דבר תמיד פועלים זרים מנקים את זה, באתר nrg‏, 8 במרץ 2005