הכיבוש היפני בנאורו
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה |
| ראש מדינה | קיסר |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| הפלישה היפנית לנאורו | 26 באוגוסט 1942 |
| פירוק | |
| כניעת הכוחות היפניים | 13 בספטמבר 1945 |
| ישות קודמת | המנדט האוסטרלי על נאורו |
| ישות יורשת | המנדט האוסטרלי על נאורו |
  | |
הכיבוש היפני בנאורו ארך כשלוש שנים, בין 26 באוגוסט 1942 ל-13 בספטמבר 1945, במהלכן נאורו, שנשלטה קודם לכן על ידי אוסטרליה, הייתה כבושה בידי כוחות צבא יפן, כחלק מכלל פעולותיהם באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה, היה האי, שאיגף את השטחים שבבעלותה של האימפריה היפנית מדרום, למקור דאגה עבור הפיקוד העליון היפני, ובמיוחד עבור הצי הקיסרי, שהוטל עליו להגן על השטחים המרוחקים תחת שלטון האימפריה[1].
יפן קיוותה לנצל את משאבי הזרחה ולבצר את כוחם באזור. על אף שלא הצליחו להוציא לפועל מיזמי כרייה של הזרחה, היפנים הצליחו במשימתם להפוך את האי לנקודת אחיזה חזקה, שכוחות ארצות הברית העדיפו לעקוף. המרכזית שבתשתיות שבנו היפנים הייתה שדה תעופה, שהיווה מטרה בגיחות רבות של בעלות הברית.
האוכלוסייה באי הושפעה מהמלחמה במידה רבה. הכוחות היפניים כוננו באי משטר נוקשה, בעיקר ביחס לתושבים סינים, אותם ראו כגזע הנחות ביותר; עבודות כפייה וענישה ברוטלית היו נפוצות. כמו כן, היפנים החליטו לגרש את רוב האוכלוסייה הילידית ללגונת טרוק (צ'ואוק של היום), במרחק מאות קילומטרים, והתמותה בה הייתה גבוהה מאוד. על אף הגירוש, האי עדיין הכיל אוכלוסייה רבה של חיילים ופועלים, שסבלו ממחסור במזון, תופעה שהחמירה ככל שבעלות הברית התקדמו והותירו את נאורו מנותקת לחלוטין.
על אף שהאסטרטגיה של בעלות הברית הותירה את נאורו מנוטרלת בים ובאוויר, היפנים סירבו להיכנע ועשו כן רק אחרי שחלפו 11 ימים מכניעת יפן.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1906 התחילה כריית הזרחה באי על ידי חברת פוספט פסיפיק בהסכם עם ממשלת גרמניה, עד מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה, קיבלה ממשלת אוסטרליה מנדט על נאורו, כשבריטניה וניו זילנד היו נאמנות שותפות. הבריטים והאוסטרלים עסקו בכרייה, בשעה שהעם בנאורו המשיך לעסוק בכלכלה המסורתית שלו, שהורכבה מחקלאות ודיג, וגילה עניין מצומצם בזרחה. כדי לבצע את הכרייה, הובאו לאי עובדים זרים רבים, רבים מהם סינים.
תחת שלטון אוסטרליה גבר ייבוא הסחורות לנאורו, והמקומיים הפכו לתלויים בכלכלה האוסטרלית. בשנות ה-20 החלו התושבים לקבל גם תמלוגים עבור כריית הזרחה, שאפשרו להם לכסות את הוצאותיהם, אך היו מזעריים ביחס לשווי המשאבים שיוצאו. במהלך שנים אלו סבלה האוכלוסייה גם ממחלות שונות שגרמו לתמותה גבוהה, אך ב-1932 היא הצליחה להגיע ל-1,500 תושבים, שנחשב הכרחי להישרדותה.
למרות החשיבות הכלכלית של נאורו עבור אוסטרליה וניו זילנד, הן לא השקיעו מאמצים בהגנה הצבאית עליו, מאחר שתנאי המנדט מחבר הלאומים אסרו על הקמת ביצורי חופים. האי, שהיה מבודד גם גאוגרפית, לא היה תחת הגנה מתמדת של הצי האוסטרלי ומחוץ לטווח הסיורים האוויריים. עם זאת, ערב פרוץ המלחמה, נאורו לא הייתה תחת איום ישיר.
במקביל, האימפריה היפנית התבססה בסמוך לנאורו, בזכות המנדט שקיבלה על המושבות הגרמניות לשעבר, ופיתוח החקלאות באיים נעזר במידה רבה בזרחה שמקורה בנאורו.
| אוכלוסייה | מספר תושבים |
|---|---|
| סינים | 1,350 |
| מערביים | 192 |
| מהגרים מהאוקיינוס השקט | 49 |
| מקומיים | 1,761 |
| סה"כ | 3,352 |
איומים על נאורו[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקפות גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת העולם השנייה הורגשה לראשונה בנאורו בתחילת דצמבר 1940 כששתי אוניות סוחר גרמניות חמושות שהתחזו לאזרחיות תקפו את האי. מטרתן הייתה לפגוע בכריית הזרחה באי ובכך לפגוע בכלכלות אוסטרליה וניו זילנד ואחרות. בשל תנאי מזג האוויר הקשים, הן לא הצליחו לעגון באי, אך כן הצליחו להטביע מספר אוניות סוחר באזור. ב-27 בדצמבר שבה אחת מהן לנאורו, ועל אף ששוב לא הצליחה לעגון בחוף, היא הצליחה לפגוע באופן קשה באתרי הכרייה והעלתה מזחי עגינה באש. המושל האוסטרלי באי, פרדריק רוידן צ'למרס, רץ על החוף תוך שהוא מקלל את האונייה הגרמנית, שהצליחה לעזוב ללא פגע[3].
הכרזת המלחמה של יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבור יפן, נאורו הייתה בעלת חשיבות כפולה. ראשית, היא הייתה מעוניינת להשתלט על מאגרי הזרחה שבאי, ושנית, היא נחשבה לבסיס אווירי מצוין לשיגור התקפות אוויריות נגד איי גילברט, ועל ידי כך לאיים על נתיבי הסחר בין אוסטרליה לצפון אמריקה[4].
ב-7 בדצמבר 1941 תקפו כוחות יפן בו זמנית את כוחות ארצות הברית, אוסטרליה, בריטניה והולנד. באותו יום, זוהה מטוס ביון יפני מעל שמי נאורו[5]. ההתקפה היפנית החלה ב-9 בדצמבר, כששלושה מטוסים שהמריאו מאיי מרשל הפציצו את תחנת השידור באי, אך לא הצליחו לגרום לנזק כלשהו[6]. תושבים שקיבלו התראה מהאי בנבה הסמוך הצליחו למצוא מקלט לפני ההתקפה. למחרת, מטוס נוסף ניסה להפציץ את תחנת השידור, אך רק למחרת גיחה מדויקת בגובה נמוך הצליחה להרוס את העמדה. מושל האי, פרדריק צ'אלמרס, העביר מסר לקנברה ובו כתב שלהערכתו היפנים לא פגעו בכריית הזרחה מפני שבכוונתם להשתלט על האי[4]. במקביל, הקשר הימי עם שאר העולם סבל מהפרעות. לדוגמה, אוניית הסוחר Trizena שהייתה בדרך לאי עם סחורות, הוחזרה למוצאה. מטוסים יפנים זוהו בשמי האי עד פברואר 1942.
בחלקים אחרים של האוקיינוס השקט, הצבא היפני התקדם במהירות ורשם הצלחות. הוא כבש את איי גילברט, צפונית–מזרחית לנאורו, והקים שם בסיס מרכזי. עקב ההתקדמות נאורו הייתה מבודדת. ב-19 בפברואר 1942 הופצצה דרווין שבאוסטרליה, ולראשונה הפכה המדינה למטרה ישירה של מדינה זרה. הידיעות על ההפצצה באוסטרליה גרמו לתדהמה ולבלבול בקרב תושבי האי.
פינוי אזרחים מערביים וסינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הכרזת המלחמה הבריטית על האימפריה היפנית, החלה נציבות הפוספט הבריטית באי ללחוץ על ממשלת אוסטרליה כדי שתסייע בפינוי העובדים שלה מהאי[7]. תגובת הרשויות הייתה איטית, בין היתר בגלל הערכות שפלישה יפנית לא ריאלית בגלל היעדר נמל מים עמוקים או מסלול המראה. גורם נוסף לעיכוב נבע מהאמונה של אוסטרליה ולפיה פינוי התושבים המערביים מהאי תגרום לאובדן היוקרה שלה מבחינת המקומיים. לבסוף, אושר הפינוי בינואר 1942, והתכנון היה לפנות את כל המערביים והסינים. בשל פעילות יפנית גוברת באזור, נשלחה משחתת לפינוי. עם הגעתה לאי ב-23 בפברואר הוחלט להעלות 61 מערביים, 391 סינים ו-49 מחיל המצב הבריטי; 191 סינים נשארו על האי בגלל היעדר מקום, בניגוד לתכנון לפנות את כולם. הובטח להם שיפונו במועד מאוחר יותר, אבל ההתקדמות היפנית המהירה מנעה את המשך הפינוי[8]. שבעה מערביים, ביניהם המושל פרדריק צ'אלמרס, בחרו להישאר בטענה שמוטלת עליהם החובה לדאוג לתושבי האי. לאחר הפינוי, היו בנאורו 1,800 מקומיים, 190 גילברטזים (מהמושבה הבריטית איי גילברט) וכ-200 סינים. בטרם הושלם הפינוי, חיבלו עובדי נציבות הפוספט במתקני הכרייה.
1942: תחילת הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלישה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבצע RY היה שם הקוד שנתנו היפנים לתוכנית לכבוש את נאורו ובנבה. הוא תוכנן לצאת לפועל במאי 1942, מייד לאחר מבצע MO (כיבוש פפואה גינאה החדשה ואיי שלמה), ולפני מבצע MI (קרב מידוויי).
הניסיון הראשון לכבוש את נאורו החל ב-11 במאי כשכוח יפני שהורכב מסיירת, שתי שולות מוקשים ושתי משחתות וכן כוח נחתים יפני, נחת ברבאול. הכוח הותקף על ידי הצוללת האמריקאית S-42, ושולת מוקשים אחת אבדה. זמן קצר לאחר מכן ההתקפה נעצרה כשמטוסים יפנים זיהו שתי נושאות מטוסים אמריקאיות ששטות לכיוון נאורו.
ניסיון פלישה שני התרחש ב-26 באוגוסט בלגונת טרוק, ושלושה ימים אחר כך מחלקה ממשמר החופים ה-43 נחתה בנאורו ללא התנגדות. הצטרפה אליהם מחלקה מכוח הבסיס החמישי שנחתה באטול מקין ב-15 בספטמבר והגיעה לנאורו יומיים אחר כך. באוקטובר היו בנאורו 11 קצינים ו-249 חיילים יפנים בנאורו. ב-7 במרץ 1943 הגיע לאי קפטן טקנו טקנוצ'י כדי לקחת פיקוד, אולם לאורך פעילותו הוא היה חולה ומרותק למיטה, והמפקד בפועל היה לויטננט הירומי נקאיימה, שפיקד על כוח הנחיתה המקורי. ב-13 ביולי הגיע לאי קפטן היסיוקי סוודה והחליף את טקנוצ'י. הוא החזיק בתפקיד עד סוף המלחמה.
חמשת האוסטרלים שנותרו באי אחרי הכיבוש הושמו במעצר בית בסמוך לבית החולים באי. לעומתם, שני המיסיונרים שנותרו המשיכו לפעול כרגיל למשך תקופה מסוימת.
הסדר החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר אחרי הגעתם, היפנים מינו את טימותי דטודמו למנהיג המקומיים, שחויבו לציית לו. הוא שימש כראש מועצת הצ'יפים בממשל שלפני המלחמה, ועל כן זכה באופן טבעי לכבוד מהתושבים. תחת המשטר היפני, עם זאת, תפקידו היה רק ליישם פקודות שקיבל. העונשים על הפרת הכללים היפנים היו חמורים, והיו מספר מקרים של עריפת ראשים של מי שהואשמו בהפרת החוק[9][10].
היפנים השתלטו על מספר בתים שננטשו על ידי דייריהם לפני הפלישה והחרימו את כל כלי הרכב שהיו בבעלות המקומיים. הם הנהיגו שיטת קיצוב לפיה עובדים יפנים ותושבי נאורו היו זכאים ל-900 גרם אורז ו-45 גרם בשר בקר ביום, בעוד הסינים קיבלו מנות קטנות יותר. כמו כן, כל הגברים חויבו לעבוד עבור היפנים. העבודות היו בכפייה, ועובדים הוכו אם לא ביצעו במהירות הנדרשת את מטלותיהם.
חרף העובדה שהשלטון היפני היה נוקשה לעומת האוסטרלים, הוא היה פחות אכזרי בהשוואה לאזורי כיבוש אחרים שנשלטו בידי היפנים. היפנים ניסו לפתות את הבני נאורו בתעמולה, חינוך ובידור. הם פתחו בית ספר יפני, ורבים מהבני נאורו למדו יפנית בשנים אלו, וכן שכרו רקדניות מקומיות למסיבות שערכו, מה שיצר אפיק הכנסה נוסף עבור התושבים. היפנים בחרו גם לא להתערב בפעילות אנשי הדת האירופאים, שהייתה להם השפעה רבה באוכלוסייה. עם זאת, הם כן פעלו ביד קשה כלפי הסינים, שהיו בתחתית הפירמידה הגזעית שלהם. הם הופלו והוכו לעיתים קרובות יותר ובאכזריות רבה יותר לעומת יתר התושבים.
פיתוח צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
משימתם הראשונה של היפנים הייתה לבנות הגנה לאי. לשם כך, הם מיקמו תותחים בקוטר 152 מ"מ בחופי האי והציבו מקלעי נ"מ בקוטר 12.7 מ"מ. בנוסף, היפנים בנו עמדות פילבוקס בחופים, בנוקרים ובית חולים תת-קרקעי. עם זאת, הפרויקט המרכזי שביצעו היפנים היה בניית מנחת מטוסים (שהפך אחרי המלחמה לנמל התעופה הבינלאומי של נאורו). לשם בנייתו הובאו לאי 1,500 פועלים יפנים וקוריאנים וכן ניצלו מקומיים, גילברטים וסינים בעבודות כפייה. הקמת המנחת על רצועת החוף הצרה הביאה לגירושם של תושבים רבים ממחוזות בואה ויירן, שם היו מיטב האדמות באי. העבודות הסתיימו בינואר 1943[8], והחלו עבודות על מנחתים באנאבר ובמננג, אך הן לא הושלמו.
מטרה מרכזית בפלישה היפנית לאי הייתה השתלטות על מאגרי הפוספט הגדולים שבו. מספר ימים אחרי הפלישה, הובאו לאי 72 עובדים מחברת פיתוח הים הדרומי (Nan'yō Kōhatsu kabushiki gaisha) כדי להעריך את הנזק שנגרם למתקני הכרייה בפעולות החבלה האוסטרליות. הם הצליחו להחזיר לפעילות חלקי מכונות והביאו פועלים סינים לכרייה, אך ביוני 1943 עובדי החברה עזבו לאחר חיכוכים עם הצבא. לאורך כל תקופת השלטון היפני, לא תועדו משלוחי פוספט שעזבו את האי.
בגלל המרחק בין נאורו לקווג'לין, ב-15 בפברואר 1943, איי גילברט, נאורו ובנבה הועברו מידי שליטת הבסיס השישי שבסיסו בקווג'לין לידי הבסיס השלישי המיוחד החדש שבסיסו היה בבתיו. עקב הוצאת האיים מפיקודו, ב-2 במאי 1943 ביצע האדמירל היפני קיסוק מאטסו חרקירי. לאחר מכן, נאורו שימשה רק כתחנה בשרשרת ההגנה היפנית באזור.
1943–1944: ההתקפה האמריקאית, מעשי רצח והגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתקפה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתקפה היפנית בנאורו התרחשה במקביל לסיומה של ההתקפה היפנית הכללית באוקיינוס השקט. לאחר שיפן נבלמה בקרב ים האלמוגים והפסידה בקרב מפרץ מילן ובמידוויי, היא נאלצה להיכנס למגננה[11]. ב-1943, בשעה שהאמריקאים הוסיפו לתקוף באיי מרשל וגילברט, חיל המצב בנאורו הוסיף לשפר את הביצורים שלו, מבלי שהיפנים היו מודעים להחלטה האמריקאית לוותר על כיבוש האי ולעקוף אותו. ההיסטוריון סמואל מוריסון אמר כי "זה נראה לא חכם להותיר אי עם שדה תעופה ובמרחק של 380 מייל מטאראווה בידי האויב. אבל ככל שחקרו את נאורו, כך פחות אהבו את הרעיון לתקוף אותה. נאורו היא אי ללא נמל או לגונה, בצורה של כובע עם שוליים צרים שם נבנה המנחת, וכתר בו הרכיב ארטילריה להגנת החופים. החלק הפנימי ההררי היה מלא מערות בהן כרו את הפוספט, בדיוק מסוג השטחים שבהם היפנים אהבו לפעולות ההגנה"
למרות שלא היה קרב על כיבוש האי, נאורו הופצצה מהאוויר מדי פעם, וספינות בעלות הברית מנעו את ההגעה של אספקה לאי.
החל מאמצע נובמבר 1943, כוחות ארצות הברית הפציצו קשות את נאורו והשביתו את המנחת היפני בתוך שישה שבועות. מדצמבר 1943 ועד ינואר 1945 נמשכו ההפצצות בקנה מידה קטן יותר, אך עדיין על בסיס יומיומי[12].
רצח האזרחים האוסטרלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-25 במרץ 1943, 15 מפציצים אמריקאים הפציצו את המנחת היפני באי, וגרמו להריסתם של שמונה מפציצים ושבעה מטוסי קרב יפנים. זמן קצר אחרי הגיחה האמריקאית, האזרחים האוסטרלים באי נרצחו בידי היפנים.
במאי 1946, בבית דין צבאי אוסטרלי נשפט על כך לויטננט הירומי נקאיימה, ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג ב-10 באוגוסט אותה שנה.
תנועות עממיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים הציבו בנאורו חיל מצב גדול ביחס לאוכלוסייה. ביוני 1943 היו באי 5,187 תושבים, 2,000 יותר לעומת 1940. 1,388 היו אנשי צבא ו-1,500 היו פועלים יפנים וקוריאנים שהובאו לאי. 1,848 הבני נאורו היו למיעוט באוכלוסייה, ובסוף יוני, הובאו לאי עוד 1,000 חיילים.
הרשויות שחששו מפיצוץ אוכלוסין באי הנצור החליטו לגרש ממנו את המקומיים. זמן קצר אחרי הגעת השיירה הצבאית האחרונה, כינסו היפנים מועצה והודיעו על גירוש חלק מהתושבים יחד עם מנהיגם, טימותי דטודמו, וסירבו לחשוף את יעד הגירוש. זמן קצר לפני העזיבה, נמסר לדטודמו מכתב עם חותמו של הקיסר הירוהיטו, לפיו הגולים נמצאים תחת חסותו.
ב-29 ביוני 1943, 600 בני נאורו ושבעה סינים הועלו על ספינה יפנית ועזבו את האי. למחרת הספינה הפליגה ובליווי של ספינת צי קטנה הגיעה לטרוק, 1,600 ק"מ צפון-מערבית באיי קרוליין.
לאחר העזיבה, ביצעו היפנים את פשע המלחמה החמור ביותר בנאורו, כשטבחו ב-39 מצורעים שחיו במושבה שנבנתה עבורם על ידי האוסטרלים במננג. לפני הכיבוש היפני, המצורעים היו יכולים לקבל ביקורים ממשפחותיהם ואף לחיות עם ילדיהם. הכובשים שחששו מהדבקה, בודדו אותם לחלוטין אחרי הכיבוש, ומשפחותיהם היו בין העוזבים את האי. ב-11 ביולי 1943, הועלו 39 המצורעים על סירת דייגים שנגררה לים על ידי סירה יפנית. לאחר שהיו מחוץ לטווח הראייה של האי, חבל הגרירה נחתך והסירה היפנית החלה לירות על סירת הדיג בתותחים וברובים, עד שהתהפכה וטבעה. הירומי נקאיימה, שהורה לבצע את הטבח, סיפר מאוחר יותר למפקד החדש, קפטן סוודה כי המצורעים אבדו בטייפון[13].
קבוצה חדשה של 1,200 חיילים הגיעה לאי ב-6 באוגוסט 1943, במקביל לשליחת 601 תושבים, בעיקר נשים וילדים וכן שני הכמרים מהאי לאיי טרוק. עבור רוב הגולים, זו הייתה הפעם הראשונה שעזבו את האי, מה שגרר התרגשות מסוימת בקרב בני הנוער.
ב-11 בספטמבר הסירה שהייתה אמורה לשמש לגירוש יתר התושבים הוטבעה בידי צוללת אמריקאית. הדבר סיכל את התוכנית היפנית להותיר באי רק מעטים ללא זכויות.
ב-1943 עזבו את האי בסך הכל 1,200 מקומיים, אך הוחלפו בידי מספר גדול יותר של חיילים, כך שהמחסור במזון לא הוקל.
בידוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאורו הייתה בקצה שרשרת האספקה היפנית באוקיינוס השקט. התקדמות בעלות הברית ועליית השימוש בצוללות מצידן הפכו את דרכי האספקה לאי לקשות יותר ויותר. בספטמבר 1943, ספינת משא ועליה אספקה במשקל 6,000 טון עבור חיל המצב באי הוטבעה. בנוסף, גשמי המונסון השנתיים היו דלים באותה עונה, וכך האי סבל גם מבצורת חמורה. בתחילת ינואר 1944 הצליחו רק שתי ספינות יפניות להגיע לאי, והספינה שהגיעה ב-10 בינואר הייתה האחרונה שהגיעה בכל שאר המלחמה. משלוח אחרון של תחמושת ומזון הגיע בספטמבר 1944 בשתי צוללות יפניות.
המצב אילץ את התושבים לחפש חלופות למוצרים המיובאים. המחסור החמור ביותר הורגש באורז, שהיה פריט המזון הבסיסי תחת הכיבוש היפני. שיטה אחת לספק את הצרכים של האי הייתה גידול צמחי מאכל ועיבוד כל שטח פנוי, כך גידולי חציל, דלעת, תירס ובטטה הפכו לנפוצים. לאחר מכן הוחלט להקים גם מטעי דלעת תוך שימוש בדשן טבעי שנאסף מהאוכלוסייה על ידי פועלים סינים. השיטה התבררה כיעילה במזג האוויר הטרופי, אך גרמה להתפשטות דיזנטריה ומספר בני אדם נפטרו. נחילי זבובים הופיעו סביב המטעים והריח היה בלתי נסבל. מקור מזון אחר היה יין דקל, שהיה תוסף תזונה שהפך למזון עיקרי לעיתים. כל העצים ששימשו לייצור היין חולקו לפי מפתח של שלושה ליפני, שניים למקומי ואחד לסיני, עד שלא היו יכולים עוד לגדל קוקוסים. לאחר שנודע שפרי עץ הגומי ראוי למאכל, אסרו היפנים על איסופו ואכלו אותו בעצמם.
כמו כן, חלה עלייה בציד, בדיג, בקציר ובשיטות מסורתיות שיצאו משימוש קודם לכן. גברים היו עולים לצוד ציפורים בעוד נשים אספו מזון מהים בשוניות, וכולם דגו. במקרה אחר, יוצר חוט מסיבי עץ הקוקוס ששימש לבנייה במקום מסמרים.
1945: סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
בינואר 1945 הצטמצמו ההפצצות האוויריות של נאורו, וקוו החזית עבר מערבה. כ-40 תושבי נאורו נהרגו בתקיפות, ורבים אחרים נפצעו. המחסור במזון הפך לחריף, ופועלים סינים מתו ברעב, בשעה שיתר התושבים סבלו תת-תזונה, התדלדלות הציוד הרפואי ותנאים סניטריים קשים. עם זאת, אלו שנשארו באי היו במצב יותר טוב לעומת מי שגורשו ממנו ב-1943.
הגולים מנאורו הועברו ללגונת טרוק, שם נאלצו לעבוד עבור היפנים והתמודדו עם מחסור במזון בשעה שהלגונה הפכה לנצורה. הילידים שם סירבו לחלוק במשאבים עם הגולים והם קיבלו יחס קשה יותר מאשר בנאורו. רבים מהם הוכו ונשים רבות הותקפו מינית. בנוסף, כולם נאלצו לעבוד שעות ארוכות בחפירת עמדות הגנה וגידול מזון עבור היפנים.
גם אחרי הודעת הכניעה היפנית ב-15 באוגוסט, לגולים לא הייתה ברירה אלא להמשיך לעבוד עבור היפנים במשך מספר שבועות נוספים, והייתה תחושה שהם כמעט נשכחו בידי בעלות הברית. בני נאורו המשיכו למות ממחלות שונות ומרעב, ובמהלך 1945 כ-200 מתו בטרוק.
בינואר 1946 הושבו 800 מתוך 1,200 מהמגורשים בחזרה לנאורו.
הכניעה היפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם סיום המלחמה הייתה אי בהירות בנוגע לגורם שיקבל את הכניעה באיים. מצד אחד הם היו תחת פיקוד אאמריקאי ותוכנן שאמריקאים ישחררו אותם, ומצד שני ניו זילנד ואוסטרליה הדגישו את חשיבות האיים לכלכלתם ואת הצורך לחדש את כריית הפוספט בהקדם. סוכם שהצי האוסטרלי יקבל את הכניעה, כשהנציג הבכיר יחתום בשם הממלכה המאוחדת ובשם הפיקוד האמריקאי.
ב-8 בספטמבר הפילו מטוסים אוסטרלים עלונים מעל האי שבישרו על הגעת שלוש סירות עם צוותי פיקוח על הכניעה. ב-13 בספטמבר הגיעו שתי פריגטות וקורבטה אוסטרליות לאי, ועליהן נציגים כמו ויליאם בוט, מנהל היחידה המקומית של ועדת הפוספט הבריטית (BPC) ותומאס קיוד, ראש משטרת נאורו. כמו כן שבו חמישה בני נאורו שהעבירו את המלחמה באוסטרליה. עם ההתקרבות לאי התגלה ההרס שבו בבירור. טקס הכניעה נערך ב-14:00 אותו יום, כשקפטן סוודה חתם על מסמך הכניעה ומייד לאחר מכן עזב והותיר את הקצינים שבפיקודו על הספינה כדי שייחקרו.
למחרת נחתו באי 500 חיילים אוסטרלים, שהתקבלו בהתלהבות, שעה שהיפנים רותקו למגוריהם. באותו יום הונף דגל בריטניה בנאורו בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. נציגי נציבות הפוספט בדקו ומצאו כי מתקן כריית הפוספט נהרס לחלוטין, וכן נמצא שבריאות התושבים טובה ממה שציפו לו בהתאם לעדויות שני יפנים שברחו מהאי ביוני 1945.
בין ה-1 ל-3 באוקטובר נלקחו 3,745 היפנים והקוריאנים מהאי לכיוון האי בוגנוויל שבפפואה גינאה החדשה. במהלך מסעם הציקו המקומיים לכובשים לשעבר והם הותקפו באלימות בידי הסינים. האוסטרלים עשו מאמץ לחצוץ בין הצדדים.
| אוכלוסייה | מספר תושבים |
|---|---|
| חיילים יפנים | 2,681 |
| יפנים וקוריאנים | 1,054 |
| מאיי האוקיינוס השקט | 837 |
| סינים | 166 |
| בני נאורו | 591 |
| סה"כ | 5,329 |
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך כל המלחמה לא התרחש קרב על האי, והיפנים שיגרו ממנו מספר קטן של גיחות. על אף זאת, האי שימש בתפקיד מרכזי בקרבות על מרכז האוקיינוס השקט. מצד אחד האי היה מוגן מדי בשביל שיהיה ניתן לפלוש אליו, ועם זאת מיקומו האסטרטגי לא התיר להתעלם ממנו, מה שגרם לאמריקאים להשקיע מאמץ רב כדי למנוע מהאי להוות איום משמעותי, ומבחינה זו, היפנים הצליחו במשימתם באי. עם זאת, הם שילמו מחיר של 300 הרוגים מתת-תזונה, מחלות והתקפות אויב.
אחרי המלחמה, ועדת הפוספט הבריטית פעלה במהירות. מפעלים חדשים נבנו ועובדים הובאו לאי, והוא שב להפיק פוספט ביולי 1946.
עבור בני נאורו, המלחמה הייתה בעלת השפעה מכריעה על החברה. היעדר ההגנה האוסטרלית, ההפצצות האמריקאיות הממושכות, השלטון הנוקשה של היפנים והאפליה שסבלו ממנה בלגונת טרוק הניחו את היסודות להגדרה העצמית שלהם. ההיסטוריונית ננסי ג'יי. פולוק כתבה כי:
”ראשית, בנחישותם לשלוט בחייהם אחרי שהיו בני ערובה במלחמה, הם דחו את הצעת ועדת הפוספט הבריטית להעבירם למיקום אחר. בני נאורו רצו לשמור על קשר עם האי שלהם. לאחר המלחמה התחדש המאבק על התגמולים מהפוספט, והסתיים רק כשבני נאורו קנו את תעשיית הפוספט ב-20 מיליון דולר אוסטרלי, עסקה ששזורה באופן אינטימי בעצמאות נאורו ב-1968. שנית, אדמתם הפכה ליקרה עוד יותר עבורם, ורוב בני נאורו ממשיכים לגור בנאורו. אלה שכן מהגרים עושים זאת כדי לחפש השכלה, לשמש בתפקיד בנציגויות הדיפלומטיות של נאורו, או במקרים בודדים כדי לקבל עבודה באוסטרליה. בכך הם נבדלים במידה ניכרת ממדינות אחרות באיי האוקיינוס השקט שחלק גדל והולך מהאוכלוסייה שלהן נמצא במדינות מטרופולין[14]”.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Williams, Maslyn; Macdonald, Barrie (1985). The Phosphateers: A History of the British Phosphate Commissioners and the Christmas Island Phosphate Commission. p. 586. ISBN 0-522-84302-6.
- Tanaka, Yuki (2010). Japanese Atrocities on Nauru during the Pacific War: The murder of Australians, the massacre of lepers and the ethnocide of Nauruans. Japan focus.
- Viviani, Nancy (1970). Nauru, Phosphate and Political Progress. Australian National University Press. ISBN 0-7081-0765-6.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Stanley C. Jersey (2004-02-29). "The Battle for Betio Island, Tarawa Atoll". אורכב מ-המקור ב-13 בפברואר 2021. נבדק ב-22 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Viviani, Nancy (1970). Nauru, Phosphate and Political Progress. Australian National University Press. ISBN 0-7081-0765-6.
- ^ "Chalmers, Frederick Royden (1881–1943)". Biography – Frederick Royden Chalmers – Australian Dictionary of Biography. National Centre of Biography, Australian National University. נבדק ב-23 בדצמבר 2014.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 Garrett, Jemima (1996). Island exiles. Sydney: ABC books. p. 200. ISBN 0-7333-0485-0.
- ^ Gill, G. Hermon (1957). Australia in the War of 1939–1945. Series 2 – Navy. Vol. I – Royal Australian Navy, 1939–1942 (1st edition, 1957 ed.). Canberra: Australian War Memorial. Gill57.
- ^ Gordon L. Rottman (2002). World War II Pacific Island Guide. Greenwood Publishing Group. p. 477. ISBN 0-313-31395-4.
- ^ גארט
- ^ 1 2 Pacific Magazine History of Nauru during Second World war
- ^ Yuki Tanaka, Japanese Atrocities on Nauru during the Pacific War: The murder of Australians, the massacre of lepers and the ethnocide of Nauruans, The Asia-Pacific Journal 8, 2010
- ^ DOYLE, William Henry, Virtual War Memorial Australia
- ^ "The History Place – Timeline of Pacific War". נבדק ב-23 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pollock, Nancy J. "Nauruans during World War II" (PDF). pp. 91–107.
- ^ Yuki Tanaka. "Japanese Atrocities on Nauru during the Pacific War: The murder of Australians, the massacre of lepers and the ethnocide of Nauruans 太平洋戦争中のナウル島における日本軍の残虐行為−−オーストラリア人殺害、癩病患者大量殺戮、ナウル人文化根絶 :: JapanFocus". נבדק ב-23 בדצמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ ננסי ג'יי. פולוק, Nauruans during World War II