ספוקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגנרל אקאשי גידאיו מתכונן לספוקו לאחר שהפסיד בקרב ב-1582. הוא סיים לכתוב פואמת מוות הנראית על הקיר בפינה הימנית העליונה.
חייל צבא יפן שביצע ספוקו לאחר כניעת יפן בתום מלחמת העולם השנייה, 1945. תמונה מאוסף המוזיאון הטרופי, אמסטרדם.

סֶפּוּקוּיפנית: 切腹, שילוב הקנג'י של "חתך" ו"בטן") היא מילה יפנית שמקורה בשפה הסינית, המציינת התאבדות טקסית המתבצעת על ידי חיתוך הבטן בפגיון או בוואקזישי. ספוקו ידוע בעולם המערבי גם כ"הרהקירי", ובעברית גם כ"חרקירי" (יפנית: 腹切り, "חיתוך הבטן").

הספוקו הוא חלק מהבושידו, קוד ההתנהגות של הסמוראי. על מנת להימנע מנפילה בשבי והבושה הכרוכה בכך, היה מורה הדאימיו (האדון הפיאודלי) לסמוראי שלו לבצע ספוקו.

בתקופות מאוחרות יותר, הורשו לוחמים שנשבו לבצע ספוקו במקום להיות מוצאים להורג. מטרת הספוקו העיקרית הייתה לשמר את כבוד הלוחם במותו, ולכן אלו שלא השתייכו למעמד הסמוראים לא הורשו ולא היה מצופה מהם לבצע ספוקו.

בעולמם של הסמוראים, הספוקו היה מעשה של אומץ שזכה להערכה במקרה של לוחם שהובס, איבד את כבודו או נפצע פצעים אנושים. בביצוע הספוקו יכל לוחם שכזה למות בכבוד ואף לזכות במוניטין וכבוד נוסף בשל המעשה. המוות בספוקו היה כואב במיוחד וממושך יחסית, ולכן לעתים ביקש הסמוראי המתאבד מידידיו לערוף את ראשו ולהביא עליו את הקץ במהירות.

במידה והזמן אפשר זאת, היה הספוקו מלווה בטקס פרטני. הלוחם היה לובש את מחלצותיו, יושב על מחצלת מיוחדת כשחרבו מולו ומתכונן למוות בכתיבת פואמת מוות. כשעוזרו ניצב לצידו, היה הלוחם פותח את הקימונו שלו, נוטל את חרב הווקיזאשי הקצרה או את הטאנטו (פגיון) ודוקר את בטנו בתנועה אחת משמאל לימין ותנועה שנייה מעלה באלכסון, לכיוון הלב. משום שרוב הסמוראים אינם מצליחים לגמור את הספוקו בעת התנועה השנייה, לרוב, היה עוזרו של הסמוראי עורף את ראשו בתנועה טקסית המותירה חיבור דק בין הראש לגוף כך שהראש יפול לידיו של הסמוראי וכך הראש היה "יושב" על ידי הסמוראי.

ספוקו ביפן המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספוקו נאסר רשמית ברסטורציית מייג'י, 1868. עם זאת, עשרות אנשים ביצעוהו מאז, כולל קבוצה גדולה של אנשי צבא ב-1895 כמחאה על החזרת שטחים לסין, הגנרל נוגי ואשתו במותו של הקיסר מייג'י ב-1912, וחיילים ואזרחים שהעדיפו מוות על פני שבי במלחמת העולם השנייה.

ב-16 באוגוסט 1945 יום לאחר הכרזת הכניעה של הירוהיטו במלחמת העולם השנייה, כתב תאקאג'ירו אונישי, אדמירל הצי הקיסרי היפני, מכתב פרידה בו הופנתה התנצלות אל 4,000 טייסי הקמיקאזה שהוא שלח אל מותם, ובקשה לאזרחים ששרדו את המלחמה לפעול לשיקום יפן ולשלום בינלאומי. לאחר מכן ביצע ספוקו בעצמו, ולא נעזר במי שיערוף את ראשו. הוא מת מפצעיו כעבור 15 שעות.

בשנת 1970 ביצע הסופר יוקיו מישימה ספוקו פומבי במפקדת הצבא היפני לאחר שכשל לשכנע את ראשיו לבצע הפיכה ביפן. עוזרו של מישימה לא הצליח לעורפו בשלושה ניסיונות, והוא נערף לבסוף על ידי אדם אחר.

ספוקו ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ביהדות ערך מיוחד להתאבדות על ידי שיסוף הבטן (במקרה שצריך להתאבד) - אך היו מקרים בהיסטוריה, שהמפורסם ביניהם הוא סיפור התאבדותו של שאול המלך (ספר שמואל א', פרק כ"ט, פסוק ד'):

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ-בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו, כִּי יָרֵא מְאֹד; וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב, וַיִּפֹּל עָלֶיהָ.

בשולחן ערוך בהלכות ברכת המזון מובא מנהג לכסות את הסכין בשעת הברכה. אחת הסיבות מובאת במגן אברהם שהיה מקרה שבו איש שהגיע לברכת "רחם", התאבל מיד על חורבן בית המקדש ובאותו הרגע תפס את הסכין ונעץ אותה בבטנו ומת. (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ק"פ, סעיף ה' )

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]