הליכה לקנוסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היינריך הרביעי מבקש מחילה בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי. ציור של קרלו עמנואל, המאה ה-17
היינריך הרביעי בשערי קנוסה

הליכה לקנוסה הוא ביטוי שמשמעותו מחילה של אדם על כבודו, או כניעתו ללחצים שהופעלו עליו, והסכמתו להשפיל עצמו, תוך חזרה בו מהצהרותיו והחלטותיו הקודמות, כדי להחזיר את התמיכה בו.

מקור הביטוי הוא בבקשת הסליחה והמחילה של המלך היינריך הרביעי בשנת 1077, בפני האפיפיור גרגוריוס השביעי, בטירת קנוסה שהייתה מבוצרת ובנויה על סלע קנוסה, ומקום משכנה של דוכסית טוסקנה. הטירה נמצאת במחוז רג'ו אמיליה, בצפון חבל טוסקנה, לרגלי הרי האפנינים, ופרסומה בא לה מהאירוע המפורסם.

מלחמת האינבסטיטורה - מאורע ההליכה לקנוסה - תקרית קנוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה לאירוע הנדון היה עימות מתמשך בין מלכי הקיסרות הרומית הקדושה לבין האפיפיורים באשר לזכות למנות אנשי דת לכהונות כנסייתיות, זכות שהקנתה עוצמה רבה ונקראה גם אינבסטיטורה.

אחד מגדולי המתנגדים לאינבסטיטורה של הקיסר, היה נזיר ממסדר קלוני, איטלקי טוסקאני בשם הִילְדֵבְּרַאנְד, שטיפס ועלה בהירארכיה הכנסייתית. הוא ראה את תכלית חייו בהבטחת הסמכות האפיפיורית למינויים כנסייתיים ובהפקעת זכות זו מהקיסר.

בשנת 1059 התכנסו ראשי הכנסייה ובראשם הילדבראנד. ההחלטה המרכזית שהתקבלה הייתה להקים קולגיום של קארדינלים, מועצה שתחליט מי יעלה לכס האפיפיור, ובכך להוציא את הסמכות הזו מהקיסר. מועצה זו, בשינויים קלים היא אשר בוחרת עד היום את האפיפיור, בישיבה ממושכת ובסופה מעלים עשן לבן מארובת כנסיית פטרוס הקדוש בוותיקן כאות להכרעה בבחירת מועמד לכס.

בשנת 1073 עלה הילדבראנד לכס האפיפיור ונקרא מאז גריגוריוס השביעי. האפיפיור ביקש לערוך רפורמה (הרפורמה הגרגוריאנית) שתעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר בהיבטי מינוי והדחת בישופים. כבר בעלייתו לתפקידו הרם החל להתקין תקנות שפגעו בזכויות האינבסטיטורה של הקיסר וב-1075 חיבר מסמך בשם "דיקטטוס פפה" (התכתיב האפיפיורי). סעיף 12 בדיקטט קובע ש"מותר לו (לאפיפיור) להדיח קיסרים". הקיסר באותה עת היה היינריך הרביעי, אשר לא ראה בעין יפה את התנהלותו העוינת של האפיפיור. אנשי הכנסייה מלאו תפקידים רבים שאינם דתיים, והקיסר לא יכול להרשות לעצמו להפקיד תחומים הנוגעים לגביית מיסים והקצאת קרקעות בידי אנשים שאינם אנשי אמונו, ואף נבחרו על ידי יריבו האפיפיור.

היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס סינוד בוורמס בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור. בתגובה, נידה האפיפיור את היינריך ב־22 בפברואר 1076, ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו. בכירי הוואסאלים הודיעו שאם לא יימצא פתרון לסכסוך, ייאלצו לבחור קיסר אחר. גם הבישופים שנבחרו על ידי היינריך החלו להסס באשר להמשך התמיכה בו. ערעור על סמכות האפיפיור לא היה דבר של מה בכך באירופה הנוצרית האדוקה.

הקיסר החליט לבקש סליחה מהאפיפיור, כדי להציל את כיסאו. כאשר היה האפיפיור בדרכו לוועידה באוגסבורג, שמע כי היינריך בדרכו אליו. מאחר שחשש מהתקפה, מצא מחסה בטירת קנוסה, שהשתייכה למטילדה רוזנת טוסקנה. עם זאת, כוונתו של היינריך הייתה לבקש מהאפיפיור מחילה כדי לבטל את החרמתו. הוא שלח אליו שליחים מספר פעמים, אך האפיפיור סירב לקבלם. לבסוף בא היינריך בעצמו, בלוויית אחדים מאנשיו, אל שער הטירה, ובמשך שלושה ימים ניצב שם בשלג, כרע ברך לפני שערי הטירה, כשהוא יחף ולבוש בגדי צמר של איכר וביקש מהאפיפיור רחמים ומחילה. בסופו של דבר ניאות האפיפיור להסיר את החרם ולמחול לו. אנשי הפמליה האפיפיורית הפצירו בגריגוריוס לסלוח לקיסר, וטענו שאל לו לנהוג באכזריות, אלא במידת הרחמים.

בסופו של דבר הסיר גריגוריוס את החרם מעל הקיסר וסלח לו, אך שלל ממנו את זכויות האינבסטיטורה.

אולם, בזאת לא נגמר הדבר; היינריך מכנס וועדה אשר מכריזה שוב חרם על היינריך הרביעי, אך הפעם, החרם נותר ללא תוצאות, מכיוון שהחליטו האנשים לבטוח בהיינריך ולא באפיפיור יותר, בשל אי ההחלטיות שלו. כתגובה, היינריך החל במבצע צבאי אשר במהלכו כבש את מדינת האפיפיור והיה היינריך בדרך לרומא. תוך כדי, היינריך מעניק חסות לערים אשר תומכות בו ומסייע לאיטלקים. כאשר היינריך מגיע לרומא - שם אותה במצור, ולאחר כ-7 חודשים, במרץ 1084, נופלת רומא לידיו. היינריך מכריז על אפיפיור אחר - כחדש, עקב אי הסכמתו של האפיפיור הנוכחי, גרגוריוס השביעי, למנותו בטקס רשמי לקיסר האימפריה. גרגוריוס כתגובה, מזמין את השבטים הנורמנדים לעזרתו, אולם השבטים שמגיעים לרומא, לאחר שהיינריך כבר עזב אותה כשידו על העליונה, מדינית וצבאית ומאחר והשיג את מטרתו, הורסים, מציתים ופוגעים בה ובכלכלתה קשות. הציבור תופס את האפיפיור אשם במלחמה המיותרת הזאת. האפיפיור אינו זוכה לתהילת עולם כפי שביקש ברפורמה, אולם, הרפורמה הצליחה ושליטים חילוניים אינם מעורבים במינוים בכנסייה.

אי-השקט נמשך לאחר קנוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברם, בכך לא תם המאבק בין הכוחות. מיד עם שובו של המלך לגרמניה התגבש מחנה שכלל גם בכירי כנסייה בצד סניורים פיאודלים, שתמך דווקא בזכותו של המלך למינויים כנסייתיים. אי השקט נמשך עד לאחר מותם של שני היריבים. באיטליה התרכזו בראשית המאה ה-12 תומכי שני המחנות במפלגות הגואלפים (תומכי האפיפיור) והגיבלינים (תומכי הקיסר).

בשנת 1122 נחתם בהסכם וורמס, בין האפיפיור קליקטוס השני לבין היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ההסכם סימן סיום הלחימה בין הצדדים והגדיר את תחומי הסמכות של שני הגורמים הללו.

רק לאחר כ- 150 שנה, ב- 1309 הייתה יד המלוכה על העליונה והאפיפיורים סולקו מרומא לאביניון שבצרפת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]