הליקובקטר פילורי

הֶלִיקוֹ‏בַּ‏קְטֶר פִּילוֹרִי (שם מדעי: Helicobacter pylori) הוא חיידק גראם שלילי שצורתו מפותלת או סלילונית בעל 6-4 שוטנים בקצהו. אורכו כ-3 מיקרומטר וקוטרו כ-0.5 מיקרומטר. בגוף החי הוא מפתח מושבות ברובד העמוק של רירית הקיבה והתריסריון ומחליש את עמידות הקיבה לסביבתה החומצית. מושבות ההליקובקטר הפילורי הן הגורם העיקרי להתפתחות דלקות וכיבים בתריסריון ובקיבה (כיבים עיכוליים) והוא גם קשור להתפתחות סרטן הקיבה. מסוגלותו להתפתח ברירית הקיבה, למרות החומציות הגבוהה שלה, נעוצה ביכולתו לייצר את האנזים אוריאז אשר הופך שתנן - המצוי בשפע בנוזלי הקיבה - לביקרבונט (מלח הכולל את האניון ^-HCO₃) ולאמוניה והללו יוצרים עננה בסיסית שבתוכה יכול החיידק להסתתר בפני חומציות הקיבה.

החיידק נמצא ב-95%-100% מהחולים עם כיב בתריסריון, וב-75%-85% מהחולים עם כיב קיבה. חשוב לציין שרק 15% מנשאי החיידק יפתחו כיב פפטי, והשאר יוותרו אי-תסמיניים.

מחקרים מן השנים האחרונות מצביעים על כך שפגיעתו של ההליקובקטר פילורי היא תוצאה של הפרשת רעלני תאים. קיימים למעלה מ־17 גזעים של הליקובקטר פילורי הנבדלים ביניהם בהפרשת הרעלנים. ארגון הבריאות העולמי קבע שהליקובקטר פילורי נחשב כיום כחיידק השכיח ביותר בעולם בגרימת זיהומים באדם.

מעריכים כי כחצי מאוכלוסיית העולם נגועה בחיידק זה - בחלוקה שונה בין ארצות רווחה לארצות מתפתחות. תפוצתו היא בין 60%-50% בארצות הרווחה, ואילו בארצות מתפתחות היא מגיעה עד 90%. התפוצה רבה יותר בשכבות בעלות רקע סוציו-אקונומי נמוך. במקרים רבים הוא עובר בין בני אותה משפחה. ההידבקות בחיידק היא כבר בילדות, לרוב לפני גיל עשר. ההדבקה נעשית על ידי העברתו בצורה ישירה מאדם לאדם באמצעות מגע פומי (אוראלי) עם רוק או צואה. עיקר פגיעתו היא בגיל מבוגר (60-50 ומעלה).

מיני הליקובקטר נוספים נמצאו ביונקים כגון קופים, חיות מחמד וחיות משק. חלקם גורמים לתופעות הדומות לאלו הקיימות באדם.

קיימות ארבע בדיקות לזיהוי הימצאותו של החיידק. הראשונה היא באמצעות תבחין נשיפה, שבו נוטל הנבדק איזוטופ UREA - C13, איזוטופ יציב לא-רדיואקטיבי: במקרה שהחיידק קיים, האיזוטופ מתפרק בקיבה, ומתקבלים בנשיפה תוצרי פירוק: אמוניה ופחמן דו-חמצני. בדיקה זו קלה, מהירה ונוחה לנבדק. אפשרות שנייה, שאף היא קלה ומהירה, היא בדיקת נוגדנים בדם לחיידק זה. רמת נוגדנים גבוהה מצביעה על הדבקה פעילה של החיידק. בבדיקת צואה ניתן לגלות, ב-94% מהמקרים, חלבונים הקשורים לחיידק. בדיקה נוספת שנחשבת למהימנה ביותר היא ביופסיה הנלקחת במהלך בדיקת גסטרוסקופיה. לדגימה מוסיפים אוראה, ואם נמצא החיידק, מתקבלת שוב אמוניה. בדיקה זו חודרנית, וקשה מהבדיקות הקודמות, שכן היא מחייבת נתינת סם הרגעה ועלולה לגרום לכאבי גרון בימים שלאחר הבדיקה.

מכיוון שהחיידק עמיד יחסית לאנטיביוטיקה, מטפלים בו בשילוב של שני תכשירי אנטיביוטיקה ואף שלושה, ביחד עם תכשיר נוגד חומציות.

את החיידק גילו בארי מרשל ורובין וורן, רופא ופיזיולוג אוסטרלים. הם גידלו ב-1982 תרבית של החיידק והעלו את ההשערה כי הוא קשור לאולקוס ולסרטן הקיבה. השערתם לא זכתה לאמונה של הקהילייה המדעית, עד שב-1984 שתה מרשל צלחת פטרי מלאה בחיידק ופיתח במהרה תסמינים של דלקת רפידת הקיבה, שנעלמו לאחר שנטל אנטיביוטיקה. מחלתו והבראתו, לאחר נטילת תרבית חיידקים שמקורם בחולה, תאמו לאקסיומות של קוך מבחינת הקשר בין הליקובקטר פילורי לבין דלקת רפידת הקיבה, אך לא בינו לבין כיב פפטי. תוצאות הניסוי התפרסמו במאמר ב-1985 שזכה לציטוטים רבים. בגין הגילוי זכו השניים בפרס נובל לרפואה לשנת 2005.

קישורים חיצוניים

• הערך הליקובקטר פילורי - Helicobacter pylori, באתר ויקירפואה
• ד"ר דנה פלורנטין, הכל על הליקובקטר פילורי, אתר הכללית
• פרופ' בן-עמי סלע, הידבקות בחיידק הליקובקטר פילורי וכיבי קיבה: על חזרתם של חיידקים למרכז הזירה הרפואית, אתר טבעלייף
• תבחין נשיפה להליקובקטר פילורי, אתר מרכז רפואי שיבא
• מידע נוסף על הליקובקטר פילורי

הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.