המועדון היעקוביני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

לאחר פרשת בריחתו של המלך לואי ה־16 התגבשה באסיפה הלאומית קבוצה קיצונית מן השמאל שאנשיה כונו יעקובינים. היעקובונים נקראו כך על שם המקום שנהגו להתכנס בו – מנזר הקדוש הנוצרי יעקוב.

ראשיתו של המועדון היעקוביני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המועדון היעקוביני במועדון הברטוני (מחוז בצרפת) שנוסד בוורסאי כקבוצת נציגים ברטונים לאסיפת המעמדות של שנת 1789. אם כי בתחילת דרכו היה המועדון מתון בדעותיו, לאחר מותו של אונורה מירבו הפך קיצוני יותר והיה מוכר כמה שהיה ידוע באותה תקופה כ"האגף השמאלי".

"היעקובינים" נקראו כך על שם המנזר "יעקב הקדוש" בפריז, ששימש מרכז להתכנסות עבורם (אין כל קשר בין האידאולוגיה של המועדון והמנזר דתי). אם כי בתחילה ניתן להם השם כשם לעג על ידי מתנגדיהם, לאחר ההכרזה הפומבית של חוקת 1791 הם אימצו את השם.

מטרות המועדון והתפתחותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמיקמו את מרכז פעילותם בפריז, עבר המועדון שינויים רבים. הם החלו להתרחב ולרשום פעילים כחברים במועדון, בנוסף למנהיגים, וב-8 בפברואר 1790 המועדון נוסד באופן רשמי על ידי אימוץ חוקה שנכתבה על ידי אנטונין בארנב, והיא פורסמה עם חתימתו של נשיא המפלגה. בחוקה זו הוגדרו מטרות המועדון:

  • דיון מוקדם בשאלות שידונו באסיפה הלאומית
  • חתירה לכתיבת חוקה ברוח החוק וזכויות האדם
  • התכתבות עם אגודות נוספות בעלות דעות דומות, שצריכות להתגבש ברחבי הממלכה

לאחר פרסום חוקת המועדון, הוא החל להתארגן באופן מינהלי. מונה נשיא רשמי שנבחר בבחירות, גזבר, מזכירות ותפקידים אחרים. כל חבר שהביע דעה מנוגדת במילים או במעשים לזו של המועדון סולק, ובשלב מאוחר יותר התבצע תהליך "טיהור" שסילק את האלמנטים המתונים במועדון. במשך השנים הבאות הרחיב המועדון את שורותיו, והפך בתקופת משטר הטרור של רובספייר לאחד המוסדות החזקים בצרפת. בשיאו מנה המועדון בין 5,000 ל-8,000 סניפים ברחבי צרפת, ומספר החברים בו מוערך בכ-500,000.

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהפכה הצרפתית סימלו היעקובינים את השמאל הרדיקלי. הם שאפו לשוויון מלא ולשלטון ריכוזי והיו מוכנים להקריב את חייהם לשם כך. הם נלחמו לביטול התניית זכות הבחירה ברכוש, וחיפשו דרכים להקלת מצוקתם של ההמונים. היעקובינים היו מקורבים אל ההמון, הבינו לרוחו וסחפו אחריהם רבים. הם סברו כי על המדינה מוטלת החובה לפקח על מפקיעי המחירים ולהשליט בכוח שוויון חברתי וכלכלי, אפילו על ידי פגיעה בחירות האישית. הם גם סברו כי יש להשליט את עקרונות המהפכה בכל מחיר. למרות דעותיהם הקיצוניות, הפכו היעקובינים לכוח המוביל באספה המחוקקת.