עונש מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עונש מוות ברחבי העולם
מקרא צבעים: כחול: מבוטל לכל העבירות ירוק: מבוטל לכל העבירות, למעט כאלה שנעשו בנסיבות מחמירות (כגון עריקה בזמן מלחמה) כתום: מבוטל בפועל אדום: קיים באופן חוקי

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא הסוג הקיצוני ביותר של ענישה גופנית (למעט אולי עינויים קשים במיוחד), והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

עונש המוות במדינות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הדו"ח השנתי של ארגון אמנסטי הבינלאומי בשנת 2003 היו 1,126 הוצאות להורג ב-28 מדינות; 84% מן ההוצאות להורג אירעו בארבע מדינות: סין - 726 אנשים, איראן - 108 אנשים, ארצות הברית - 65 אנשים, וייטנאם - 64 אנשים, ב-2005 השתנתה המגמה, סעודיה חלפה על פני ארצות הברית ודחקה את וייטנאם מחוץ ל"מועדון הארבע", ב-2007 עלתה פקיסטן למקום הרביעי (135 הוצאות להורג) ודחקה את ארצות הברית למקום החמישי. ככלל ניכרת מגמה של עלייה בהוצאות להורג במדינות אסלאמיות בתחילת המאה ה-21.‏[1]

בתקופה שבין 1990 ל-2003 עמד המספר הממוצע של הוצאות להורג בשנה בעולם על 2,242. סין הוציאה להורג לפחות 20,000 איש בין 1990 ל-2001. ישנם גורמים הנוקבים במספרים גבוהים יותר באשר למספר ההוצאות להורג בסין. אחוז ההוצאות להורג לנפש הגבוה ביותר הוא בסינגפור, שם ישנו ממוצע של כ-70 הוצאות להורג בשנה, לאוכלוסייה בת כארבעה מיליון איש. רוב המוצאים להורג בסינגפור נמצאים אשמים בעבירות סמים.

ברוב המדינות שבהן נהוגה הוצאה להורג שמור עונש זה לענישת מבצעי פשעי מלחמה, ויש המטילות אותו על רצח. ישנן מדינות, כדוגמת סין, שבהן עבירות לא אלימות, כגון עבירות סמים ואף עבירות צווארון לבן, נושאות עמן את עונש המוות.

ברוב הארצות הדמוקרטיות אין עונש המוות נהוג כיום. כך בקנדה, באוסטרליה, בניו זילנד, בכמעט כל מדינות אירופה, ובחלק מארצות אמריקה הלטינית. אירלנד הייתה המדינה הראשונה בעולם אשר אסרה בשנת 1990 על עונש המוות בחוקתה, לאחר משאל עם. בעולם נאסר עונש המוות בשמונים מדינות, 22 מדינות לא הוציאו איש להורג בעשר השנים האחרונות, ובארבע עשרה מדינות נהוג עונש המוות רק לפשעים יוצאי דופן בחומרתם (לדוגמה, פשעי מלחמה). ב-78 מדינות, לרבות מדינות באפריקה, במזרח התיכון, באסיה, באיים הקריביים, וכן ביפן ובארצות הברית, עדיין נהוג עונש המוות. במדינות טוטליטריות נהוג לעתים להוציא להורג ללא משפט מתנגדים לשלטון.

בין השנים 1608 ל-1991 הוצאו להורג בארצות הברית (וקודמותיה בשלטון באזורים אלו) כחמישה עשר אלף איש. בין 1930 ל-2002 הוצאו להורג בארצות הברית 4,661 אנשים.

רק בשש מדינות נהוג עונש מוות לעבריינים קטינים, כלומר עבריינים שביצעו את העבירה טרם הגיעם לגיל 18. עד 2005 הנהיגה ארצות הברית באופן כמעט בלעדי את עונש המוות לקטינים בעולם, אך אז בוטל בהחלטת בית המשפט העליון. עם זאת, בשל האיטיות בה מתבצע ההליך המשפטי שקודם להוצאה להורג בארצות הברית, לא הוצא להורג לאחרונה אדם שגילו פחות מ-19 שנה. אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד אוסרת על עונש מוות לקטינים. אמנה זו נחתמה על ידי כל המדינות פרט לארצות הברית ולסומליה.

ישנן מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על עונש המוות, לדוגמה הפרוטוקול השישי לאמנה האירופית לזכויות האדם. אמנות אלו מחייבות רק את המדינות החתומות עליהן. המשפט הבינלאומי המנהגי מתיר הוצאה להורג.

מספר ארגונים בינלאומיים מתנים את ההשתתפות בהם באיסור על עונש המוות, ביניהם האיחוד האירופי ומועצת אירופה. מסיבה זו בוטל עונש המוות בטורקיה בשנת 2002, על מנת שתוכל לעמוד בדרישות להצטרפות לאיחוד האירופי. כתוצאה מכך אירופה היא יבשת שעונש המוות אינו נהוג בה, פרט לבלארוס.

ברוסיה, עונש המוות בוטל ב-16 במאי 1996, על פי צו נשיאותי של בוריס ילצין וב-19 בנובמבר 2009, בית המשפט העליון של רוסיה פסק כי לאף בית משפט ברוסיה אין תוקף וסמכות לגזור עונש מוות על נאשם.

עונש המוות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 "עולי הגרדום").

חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי בקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.

ב-10 בנובמבר 1949 אישר בית הדין לערעורים את פסקי דין מוות הראשונים, שהוצאו על ידי בית משפט ישראלי מאז הקמת המדינה. שני הנידונים למוות היו מוחמד אחמד קנדיל ואחמד עבדול והאב אל קוטה, שהורשעו ברצח ערבי[2]. עם זאת, גזר דין זה לא בוצע, שכן הנשיא חיים ויצמן המיר עונש זה בעונש של מאסר עולם, בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות[3].

עם קום המדינה הוצא להורג מאיר טוביאנסקי לאחר שנשפט במשפט צבאי מהיר ובלתי חוקי. בהמשך טוהר שמו של טוביאנסקי, והאחראים להוצאה להורג נשפטו.

עד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.

ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את אשמת הרצח באשמת הריגה.

ב-1952 נידון למוות קאפו יהודי בשם יחזקאל אינגסטר אשר הורשע במעשי פשע נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים‏[4]. אינגסטר היה הראשון שנידון למוות על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עונש זה בוטל בערעור לבית המשפט העליון.

ב-2 בדצמבר 1953 נידון למוות אליהו גולדברג באשמת רצח, לאחר שש שנים יצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה[5].

נאשמים נוספים נידונו למוות בגין עבירות פליליות אך עונשם לא יצא אל הפועל לאור המתנה לכנסת להחלטתה בדבר החקיקה הראויה‏[6]. כבר בדצמבר 48 הוחלט שפסקי דין מוות יעוכבו עד להחלטה עקרונית של מועצת המדינה.

ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א)[7]. ביולי 1950 הניח שר המשפטים פ. רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך, ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה[8].

ב-16 בינואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), התשי"ד-[9]1954. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.

על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט, כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית-המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (שיבוצע בתלייה) הן:

  • בגידה במדינת ישראל. בחוק הישראלי, מעשה לא נחשב לבגידה (או אף לעבירה) אם נעשה בתום לב (לפי סעיף 94 בחוק העונשין), וכמו כן, עונש המוות מוטל רק אם המעשים נעשו בתקופה של פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה (לפי סעיף 96 בחוק). במגבלות אלה, על פעולות הבגידה הבאות מוטל עונש מוות:
    • פגיעה בריבונות - ביצוע מעשה הפוגע בכוונה תחילה בריבונותה של מדינת ישראל, או הגורם בכוונה תחילה לכך ששטח כלשהו ייצא מריבונותה (סעיף 97 בחוק העונשין).
    • חרחור מלחמה - ביצוע מעשה המביא בכוונה תחילה לידי פעולה צבאית נגד ישראל, כדי לסייע לאויביה (סעיף 98 בחוק העונשין).
    • סיוע לאויב במלחמה - ביצוע מעשה המסייע בכוונה תחילה לאויב של ישראל במלחמתו נגדה (סעיף 99 בחוק העונשין).
  • עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 והחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם-1950).

לפי סעיף 21 (7) בחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל במסגרת סמכותו עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493 (א) לחוק זה עונש המוות יבוצע בירייה.

בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומתקו על ידי הרמטכ"ל. הראשונים‏[10] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומתק ב-1957[11], מחמוד חיג'אזי שהורשע בשנת 1966 בהסתננות ונשיאת נשק. הנאשם ערער לבית הדין הצבאי לערעורים שפסק על ניהול משפט חדש, בו נגזרו על המחבל 30 שנות מאסר. הוא שוחרר בשנת 1972 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון. בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז, לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית.‏[12].

אדולף אייכמן במשפטו (1962)

ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, וכן נשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.

הפושע הנאצי ג'ון איוואן דמיאניוק נדון אף הוא למוות במדינת ישראל. דמיאניוק, אשר הוסגר לישראל מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שנידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מישראל ב-21 בספטמבר 1993.

שיטות להוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרדום מודרני
כסא חשמלי, שיטה שהייתה נפוצה מאוד בארצות הברית. כיום משתמשים במדינה בעיקר בזריקות רעל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוצאה להורג

במשפט העברי: צורות ההוצאה להורג המפורשות במקרא הן סקילה ושריפה בלבד (עונשים קולקטיביים כמו עיר הנידחת, אינם כלולים). במשנה מוזכרות שתי שיטות נוספות: הרג וחנק. שיטות אלו יחד עם המוזכרות במקרא מכונות 'ארבע מיתות בית דין'. המיתות תוארו אצל חז"ל כך: סקילה הינה השלכת הנידון ממבנה בגובה של כשתי קומות ורגימתו באבנים לאחר מכן אם עדיין לא מת, שריפה הינה שפיכת מתכת מותכת לגרונו של הנידון למוות, הרג הינו עריפת הראש, וחנק מבוצע על ידי כריכת רצועות בד סביב צווארו ומתיחתם.

הרומאים הנהיגו את עונש הצליבה, הנחשב לדרך אכזרית במיוחד להוצאה להורג. כן היו נוהגים להשליך נידונים למוות אל חיות טרף, ולשעשע בכך את ההמונים.

בימי הביניים הייתה שיטת ההוצאה להורג נבחרת על פי מעמדו של המוצא להורג. אצילים הוצאו להורג בצנעה ובאופן מהיר. פשוטי העם הוצאו להורג בשיטות איטיות ומכאיבות יותר, באופן פומבי בדרך כלל. בעוד ראשם של אצילים בדרך כלל נערף בחרב או בגרזן, בני המעמד הפשוט - שלרוב נענשו על גניבה - הוצאו להורג בתלייה, בתחילה על עצים ואחר כך בגרדום - מתקן ייעודי שנבנה לשם הוצאה להורג בתלייה וניצב בכיכר שליד בית הסוהר. אנשים שהואשמו בכפירה או בבגידה הוצאו להורג בהעלאה על המוקד, שנחשבה לשיטת ההוצאה להורג האכזרית מכולן.

מפנה בדרכי ההוצאה להורג חל בימי המהפכה הצרפתית, עם המצאת הגיליוטינה. הדרך המהירה בה עורפת הגיליוטינה את ראשי קורבנותיה גרמה לכך שההוצאה להורג נעשתה הליך מכני ומהיר, דבר שאיפשר טבח מהיר של האצולה הצרפתית (לרבות בית המלוכה) בימי "שלטון הטרור" של רובספייר.

בבריטניה הייתה נהוגה הוצאה להורג בתלייה (עד 1964).

בארצות הברית נהוגות מספר שיטות להוצאה להורג, על פי המדינה שבה נגזר העונש. יש מדינות המשתמשות בכסא חשמלי, המצאה אמריקנית ייחודית. מדינות אחרות מוציאות להורג מול כיתת יורים, בזריקת רעל, בתא גזים או בתליה.

בדרום אסיה ובדרום מזרח אסיה היה נהוג להשתמש במחיצה על ידי פיל במשך כ-4,000 שנה. גם באימפריה הרומית ובקרתגו השתמשו לעתים בשיטה זו להוצאה להורג.

במאה ה-19 ובמאה ה-20, היו נפוצות ברוב הארצות שיטות הוצאה להורג באמצעות תלייה או כיתת יורים. מדובר בשיטות זולות ופשוטות יחסית, שאפשר לממשן גם בתנאי שדה וגם בעת מלחמה.

השקפות הדת על עונש המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריגה הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארבע מיתות בית דין

במקרא עונש המוות מופיע כביעור הרע מקרב העם, וכדי שישמעו העם ויראו. כמו כן, לגבי רצח מופיע שהארץ "צריכה" כפרה על דם שנשפך בה, והכפרה לא תיתכן אלא בשפיכת דם השופך. למרות החשיבות המיוחסת לעונש מוות, התורה מדגישה שאין להמית בפחות משני עדים.

במקרא מופיעים עונשי מוות על העבירות הבאות:

  • על קללת אלוהים, עבודת אלוהים אחרים, הסתה לעבודת אלוהים אחרים ונבואה בשם אלוהים אחרים.
  • על חילול שבת, שימוש בכוחות מאגיים כגון כישוף.
  • על גילוי עריות מסוימות, ניאוף, רצח, חטיפת בן העם ומכירתו.
  • על פגיעה בסמכויות, כגון חכם הממרה את פי הסנהדרין והמתנבא שקר.
  • על פגיעה בסמכות ההורים; הכאתם, קללתם או המראתם.
  • אנשים שהעידו שקר וזממו להרוג אדם, נהרגים, כשם שנענשים בכל עונש שזממו לגרום לנידון.

אצל חז"ל, ניכרת מגמה להימנע ככל האפשר מביצוע עונש מוות. אף על פי כן באופן כללי צידדו בו, ואף ברכו על איבוד הרשעים מן העולם. על תפיסת חז"ל את עונש המוות ניתן ללמוד מכך שנקבעו חומרות מיוחדות בהלכות סדרי הדין בדיני נפשות, משום כובד הראש הנדרש בהם. וכן מזה שהנידון נדרש להתוודות על עוונותיו, משום שעונש המוות נתפס ככפרה ורק על ידי הוידוי יהיה לו חלק לעולם הבא. כמו כן ההלכה דאגה שהנידון ייהרג במיתה קלה ומכובדת על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

הנסיון להימנע מלבצע עונש מוות בוטא בהצהרות של התנאים, כגון: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית", דעה אחרת גורסת שאפילו אם הרגה אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית, ו"רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". אך אחרים הביעו הסתייגות מעמדה זו לכל הפחות ביחס לרוצחים, עד כדי שאמר התנא רבן שמעון בן גמליאל על חכמים אלו: "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל”[13]. מקור לחילוקי דעות ביחס לעונש מוות על גניבה, שלפי המקרא אין עליה עונש מוות, מצוי באגדה המספרת על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה מוסר גנבים למלכות רומי שהייתה תולה אותם. שלח לו‬ ‫רבי יהושע בן קרחה: "חומץ בן יין! עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה?!” השיב לו: "קוצים אני מכלה מן הכרם!" שלח לו: "יבא בעל‬ ‫הכרם (=אלוהים) ויכלה את קוציו!" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד ב') דוגמה אפשרית לביטוי המגמה שלא להעניש במוות היא ההלכה שאם הוכרע לזכותו אין לערער על הפסיקה.

מן ההלכות המבטאות את הזהירות וכובד הראש שיש לנהוג בדיני נפשות, אפשר למנות את ההלכות הבאות:

  • דיני נפשות נידונים בעשרים ושלושה דיינים, לעומת דיני ממונות שנידונים בשלושה.
  • בדיני נפשות פסיקה לחובה מצריכה רוב של לפחות שני מחייבים יותר מן המזכים.
  • אין לפסוק גזר דין לחובה באותו יום של הדיון הסופי אלא רק למחרתו.
  • הדיינים 'מאיימים' (=מזהירים) את העדים ומבהירים להם את האחריות הכרוכה בהריגת אדם: 'דיני ממונות - אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות - דמו ודם זרעיותיו (= דם ההרוג וצאצאיו) תלויים בו עד סוף העולם... כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא'.
  • כדי לוודא שהעבריין חטא במזיד ואכן חייב מיתה, אין הורגים אותו אלא אם כן העדים התרו בו והבהירו לו את חומרת מעשיו, ואילו הוא הגיב בצורה שמוכח ששמע והבין את ההזהרה, והמשיך לחטוא 'אף על פי כן'.
  • אם הדיינים מצאו אפילו סתירה קלה בדברי העדים, עדותן בטלה.
  • פסיקתה של המשנה כי "כל המרבה בבדיקות, הרי זה משובח".
  • אם לאחד מתלמידי החכמים היושבים בקהל בזמן הדיונים יש ללמד על הנאשם זכות, בית הדין מעלהו ומושיב אותו בין הדיינים ושומע דבריו.
  • אם בזמן ההליכה לעבר ההוצאה להורג נזכר המוצא להורג בסנגוריה כלשהי, מחזירים אותו לבית הדין ודנים בטענתו, ובלבד שיש בה ממש.

למרות הזהירות והמגמה להפחית את ביצוע העונש, מצינו ביטויים המברכים על מות המורשעים, כגון: לאחר שמזהירים את העדים לומר את האמת מתייחסים לחשש האפשרי שלהם לגרום למותו של אדם: "ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר 'ובאבוד רשעים רינה' ”[14]. ואף הצהירו בצורה כללית שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם[15], כלומר הנאה להם – שחטאם מתכפר ושלא יוכלו לחטוא עוד, והנאה לעולם – כיון שהחטאים שנהרגים עליהם נתפסים כפוגעים בחברה, ובמותם לא יוכלו להמשיך לפגוע בחברה.

הריגה אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוץ מהסמכות שיש לבית הדין לשפוט אנשים שעוברים על חוקי התורה, יש סמכות למלך להוציא להורג עבריינים שעברו על חוקי המלך, סמכות זו נקראת מורד במלכות חייב מיתה. הוא גם רשאי לצוות להוציא להורג אף מי שרק פגע בכבודו. המלך לא כפוף לכל ההגבלות שבית דין כפוף להם, ולכן אין חובה בשני עדים, אלא מספיק שהמלך השתכנע שהם עברו על חוקי המלך, מכח סמכות זו המלך יכול לתקן את החיים האזרחיים, ולשמור על חיי ורכוש האזרחים. (בעצם ההבדל בין רוצח שנשפט על ידי בית דין לבין רוצח שנשפט על ידי מלך, הוא שבית דין שופטים את הרוצח על זה שהוא עבר על חוק התורה "לא תרצח", ולא בגלל שהוא עשה עוולה אזרחית, (כמו שמחלל שבת לא עשה עוולה אזרחית), ואילו המלך שופט את הרוצח על העוולה האזרחית שבמעשיו).

הענישה ביהדות למעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך מתוארים מספר מקרים של עונש מוות, ביניהם עונשים על פי צו המלך:
מסופר על עונש המוות שניתן למקושש העצים בשבת ולמגדף שקילל את אלוהים. כמו כן, נהרגו עובדי עגל הזהב[16], ועובדי בעל פעור ‏‏[17]. בתקופת יהושע הוצא להורג עכן שמעל בחרם ולקח שלל מלחמה ומשפחתו. לאחר מכן, בתקופת המלכות, הורג שאול המלך עיר כוהנים שלמה כי חשד בהם במרד ‏‏[18]. הוא הוציא להורג את האובות והיידעונים ‏‏[19] וגם בנו יהונתן כמעט הוצא להורג עקב הפרת שבועה. דוד הוציא להורג את מי שבישר לו על מות שאול והשלים את מיתתו, ואת הקושרים שרצחו את איש בושת, בנו של שאול. שלמה המלך הוציא להורג את אחיו, אדוניה בן חגית, באשמת קשר, את יואב בן צרויה על רצח, ואת שמעי בן גרא על שביזה את אביו דוד. ‏‏[20].
לפי חז"ל ביצוע עונשי מוות בטל ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.

הגישה הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישו הנוצרי הוצא להורג בצליבה. מותו הוא מוטיב נפוץ באמנות הנוצרית, והצלב הוא סמל לאמונה הנוצרית. לנוצרים רבים די בכך על מנת להתנגד לעונש המוות, אך ישנם רבים אחרים אשר אינם מתנגדים לעונש המוות. באימפריה הביזנטית לא היה עונש המוות נהוג, ובמקומו נהוגה הייתה הטלת מום. הנוצרים התומכים בעונש המוות בדרך כלל נוהגים לצטט פסוק מהברית החדשה שבו תומך ישו בעונש המוות לפוגעים בילדים קטנים.

הגישה המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשריעה - הדין הדתי המוסלמי, נהוג עונש המוות שנקרא קיסאס. חכמי ההלכה רואים שיש שתי מטרות לקיסאס: התגמול וההרתעה. לפי השריעה ניתן להוציא להורג מוסלמי על רצח של מוסלמי אחר. אולם חלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים סברו שאין להטיל עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים, אם הרצח נבע מעוינות דתית ומשיקולי מלחמה בין שני הצדדים על בסיס אידאלוגי דתי. עם זאת אסכולות שהיו מזוהות עם השלטון המוסלמי, כמו האסכולה החניפית הטילו עונש מוות על מוסלמים אשר רצחו לא מוסלמים בתחומי המדינה המוסלמית. אסכולות אלו ראו שיש להחיל את עונש המוות מבלי להפלות אנשים על מוצאם הדתי או השבטי.

רובם ככולם של חכמי ההלכה מסכימים ביניהם על עונש מוות על ניאוף - אם ישנם לכך ארבעה עדים, ויש חילוקי דעות ביניהם על ביצוע דין מוות על המרת דת האסלאם, הרשעה שלישית בשתיית אלכוהול והרשעה חמישית בגניבה. בעוד שמרביתם ככולם של חכמי ההלכה סבורים שיש להטיל עונש מוות על לא מוסלמים אשר רצחו מוסלמים, הרי היו חילוקי דעות ביניהם על הטלת עונש מוות על ניאוף. היו חכמי הלכה שהתנגדו לעונש מוות מצד שלטון מוסלמי על עבירות ניאוף שבוצעו על ידי לא מוסלמים. הסיבה קשורה שלפי הסכם החסות שהוענק ללא מוסלמים, המדינה המוסלמית אינה רשאית להטיל עונשי מוות על עבירות דתיות של הלא מוסלמים כמו עבירת הניאוף. אולם היו חכמי הלכה אחרים שטענו שגם לפי היהדות והנצרות, הוטל עונש מוות על ניאוף ובכך ביצוע דין המוות עליהם לא נחשב כהתערבות דתית בענייני דת, אלא היא בעצם אכיפת החוק הדתי של הקהילה הלא מוסלמית, תוך הסכמת הלא מוסלמים עצמם.

עונש המוות נתפס כזכות של המשפחה של הנרצח ולא זכותה של המדינה המוסלמית. בכך המשפחה של הנרצח יכולה לוותר על עונש המוות אם היא רצתה להתפשר עם משפחת הרוצח באמצעות הסכם של סולחה, שבו בדרך כלל שילמה משפחת הרוצח פיצוי כספי שנקרא בשם דיה למשפחת הנרצח במקום עונש המוות.

בארצות רבות שבהן יש רוב למאמינים באסלאם אין השריעה נוהגת, במיוחד בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי מערבי.

הגישה הבודהיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיני הבודהיסטים, עונש המוות שולל מהאדם את האפשרות לעבור שינוי רוחני ולכפר על פשעו. לכן בדרך כלל רואים הבודהיסטים את עונש המוות בשלילה. עם זאת, במדינות רבות בעלות מסורת בודהיסטית, כסין וכיפן, נהוג עונש המוות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איבון קוזלובסקי-גולן, עד שתצא נשמתך : עונש המוות בארצות הברית - היסטוריה, משפט וקולנוע, רסלינג, תל אביב, 2010.
  • זאב ויסמן,עם ומלך במשפט המקראי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.פרק תשיעי:מקומו של העם בביצוע גזרי דין מוות, עמ' 184-175.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמנסטי אינטרנשיונל: עונש מוות 2013 - מדינות ספורות גרמו לעלייה בהוצאות להורג בעולם, באתר של אמנסטי אינטרנשיונל, 27 במרץ 2014
  2. ^ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813.
  3. ^ שאול הון"מיתת-תליה" - חודש הסעיף שבוטל, מעריב, 17 בפברואר 1961
  4. ^ פסק דין מוות ראשון נגד קאפו, דבר, 6 בינואר 1952
  5. ^ שאול הוןהנידון למוות -שוחרר מהכלא, מעריב, 18 במרץ 1959
  6. ^ שאול רוזנפלדשבעה הלובשים אדומים, מעריב, 25 ביולי 1950
  7. ^ "הממשלה מציעה ביטול עונש מוות, "הארץ", 12.7.1949
  8. ^ "החל הדיון בחוק ביטול עונש המוות", "הארץ", 4.7.1950
  9. ^ ליטל לוין, "היום לפני 56 שנה / הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים", "הארץ", 16.2.2010
  10. ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
  11. ^ שאול הוןהומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
  12. ^ ניר הר-זהב, ‏התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
  13. ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה י'
  14. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה ה'
  15. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ח', משנה ה'
  16. ^ ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ז
  17. ^ ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק ה'
  18. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט
  19. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ג'
  20. ^ ספר מלכים א', פרק ב'