העבד המורד (מיכלאנג'לו)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| פַּסל | מיכלאנג'לו |
| תאריך יצירה | 1513 (לא גמור) |
| טכניקה וחומרים | שיש |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
0.49 מ'  |
| גובה | 215 |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
הרנסנס הגבוה |
| מספר יצירה |
MR 1589 (Department of Sculptures of the Louvre) |
| מיקום |
מוזיאון הלובר פריז שבצרפת |
  | |
העבד המורד (באיטלקית: Schiavo ribelle) הוא פסל שיש לא גמור של הפסל מיכלאנג'לו, שנוצר בשנת 1513. הוא נחצב בגודל טבעי (גובה 215 ס"מ) ומוצג במוזיאון הלובר בפריז.[1]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני פסלי העבדים, העבד המורד והעבד הגוסס, הוזמנו על ידי יורשי האפיפיור יוליוס השני בחודש מאי 1513 עבור מצבה מפוארת, שאמורה הייתה להיות מוקמת עבורו בבזיליקת פטרוס הקדוש.[2] המצבה לא הוקמה מעולם ובמקומה הוקמה מצבה צנועה יותר (סן פייטרו אין וינקולי), ששני הפסלים לא נכללו בה. מיכלאנג'לו מסר אותם בשנת 1546 לרוברטו סטרוצי כהוקרה על שאירח אותו בנדיבות בביתו ברומא, בעת מחלתו בין השנים 1544–1546.
סטרוצי עקר לליון שבצרפת בשנת 1550 ולקח איתו את הפסלים. בשנת 1578 הם הוצגו במונמורנסי ליד פריז. בשנת 1632 נמכרו לקרדינל רישלייה שהציב אותם באחוזתו. יורשיו העבירו אותם לפריז בשנת 1749. בשנת 1793, בעקבות המהפכה הצרפתית, הפסלים הוחרמו על ידי ממשלת צרפת והועברו למוזיאון הלובר.
תיאור היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבחינה סגנונית הפסלים נשענים על פסלים יוונים עתיקים, כמו פסל לאוקואון שהתגלה בשנת 1506 ליד רומא ואשר זוהה על ידי מיכלאנג'לו.
המשמעות האיקונוגרפית של שתי הדמויות היא תעלומה. יש מעט רמזים מלבד דמות מחוספסת של קוף ליד העבד הגוסס. ג'ורג'ו וזארי בספרו חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר זיהה אותם כמייצגים מחוזות משועבדים שהיו בשליטת יוליוס השני. משמעויות נוספות שהוצעו: יצרים משועבדים, האמנות אשר שונמכה לעבדות עקב מות האפיפיור (יוליוס השני היה פטרונם וידידם האישי של אמנים רבים, כולל מיכלאנג'לו), האמנות שמנסה להשתחרר מכבליה או הנפש האנושית שמנסה להשתחרר ממגבלות הגוף.[1]
שני העבדים, הכלואים בשלשלאות, מבטאים רגשות שונים לחלוטין. העבד הגוסס הוא צעיר ונאה להפליא, וככל הנראה בשינה עמוקה. לעומתו, העבד המורד הוא דמות גסה יותר שכל גופה נראה מעורב במאבק אלים.[1] העבד המורד מוצג כאשר הוא מעוות את פלג גופו העליון ואת ראשו, בניסיון להשתחרר מן האזיקים שכובלים את ידיו מאחורי גבו. הכתף והברך המורמות יוצרות את הרושם שהפסל מתקדם לעבר הצופה, מה שמגביר את הנוכחות המרחבית שלו.
העבד המורד מביט מעלה, כאילו מנסה להשתחרר מהמגבלות הארצית ולהתאחד עם האל. גופו מתפתל בתנוחת נחש המבדילה אותו מן העבד הגוסס. הראש נע בכאב מעלה ואחורה בכיוון ההפוך לתנועת הכתפיים. והכתפיים נעות בכיוון ההפוך לתנועת המותניים. פסל זה מדגים בצורה הטובה ביותר עד כמה הגוף יכול להפוך להבעה אצל מיכלאנג'לו.[3]
שני הפסלים לא גמורים. עם זאת, "נון-פיניטו" היה תמה חוזרת אצל מיכלאנג'לו. במסעו אחר אמת מוחלטת באמנות, הוא נטש יצירה כאשר חש כי אינו יכול להשיג את האידיאל שלו, לפיכך הוא השאיר את סימני הכלים שלו (פטיש, אזמל, פצירה) גלויים לעין. עדות חיה למאבקו הבלתי פוסק עם גוש השיש, כדי לשחרר את הדמות הכלואה בתוכו.[1]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 "Captive". מוזיאון הלובר. (באנגלית)
- ^ Panofsky, Erwin (1937). "The First Two Projects of Michelangelo's Tomb of Julius II". JSTOR. (באנגלית)
- ^
Michelangelo, The Slaves, סרטון בערוץ "Smarthistory", באתר יוטיוב (אורך: 3:16) (באנגלית)
