פסל (מקצוע)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הפסל אהרון אשכנזי עם פסלו

פַּסָּל הוא אמן היוצר פסלים, כלומר עוסק בפיסול, כמקצוע או כתחביב.

ההיסטוריה של מעמד הפסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת הפסל בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת הפסל בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנות הנוצרית של ימי הביניים תפש הפסל והפיסול בכלל תפקיד משני, פעמים רבות בתור תבליט או תבליט אדריכלי (בעיקר בכנסיות). הפסלים לא נתפשו כ'אמנים' אלא עבדו בקבוצות שנדדו בין אתר בנייה אחד למשנהו (ייתכן שהיו אלה קבוצות של מורה ותלמידיו). עם זאת, נורית כנען-קידר כותבת בספרה, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, כי הפסלים והסתתים היו מהראשונים שקיבלו מעמד עצמאי (באופן יחסי) על רקע החברה הפיאודלית של המאה ה-11. כנען-קידר מאבחנת ביצירתם של אותם פסלים שילוב בין דרישות המעסיק של אותם סתתים (קרי הכנסייה) לבין אמונות עממיות ומוטיבים של פיסול קלאסי ופגאני.

תפיסת הפסל מתקופת הרנסאנס - עליית מעמדו של האמן "גאון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת הפסל באמנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של "מגע היד" של האמן בתפיסה של האמנות עד המאה ה-20 הייתה מכריעה. כך לדוגמה הואשם רודן כי יצר את פסלו 'עידן הברונזה' (1875 - 1876) על ידי יציקתו ישירות על גופו של הדוגמן. כדי להוכיח את הפער בין ההעתקה הפשוטה לבין עבודתו, צילם רודן את הדוגמן באותה פוזיצה של הפסל, כדי להצביע על ההבדלים ביניהם.

במאה העשרים, במסגרת האמנות המודרניסטית ואוונגרדית, התערערו התפיסות המקובלות אודות האמנות בכלל ובכללן תפיסת הפסל והפיסול. סוג אחר הוא התערערותם וחוסר הרלוונטיות של מושגים כגון 'מונומנט' (אנדרטה). רוזאלינד קראוס, במאמרה "פיסול בשדה המורחב" טוענת כי בתקופה המודרנית הפיסול מתקיים מתוך מצב של העדר-מקום (להבדיל מן האנדרטה). לפיכך, על הפיסול פועל "מתוך התייחסות לאבדן הזה של אתר, ויוצרת את המונומט כהפשטה, כמסמן טהור או כבסיס, שהוא חסר-מקום באופן פונקציונאלי, ובמידה רבה מתייחס לעצמו ("סלף רפרנט")".

סוג אחד של ערעור על מעמדו המסורתי של הפסל ניתן לראות בכניסתן של טכניקות פיסול חדשות שמקורן בתעשייה או במלאכות אחרות. טכניקות אלו, מערערות על תפיסת הפיסול והאמנות בכך שהן מחדדות את השאלה האונטולוגית - 'מה היא אמנות?' או 'מה ראוי להיות אמנות?'. חלק מן הטכניקות מקורן במלאכה ובתעשייה. כך לדוגמה, משמש תהליך של ריתוך מתכות ליצירת אסמבלאז', (כלומר קולאז' תלת ממדי) או פיסול במתכות תעשייתיות. בין האמנים שהשתמשו בטכניקות כאלה ניתן למצוא את הפסל ריצ'רד סרה ואת הפסלים הישראלים יגאל תומרקין ויעקוב דורצין. טכניקה אחרת היא תפירה. בעזרת טכניקה זו, שנחשבה לעיסוק נשי שאינו שייך לתחום האמנות, יצר הפסל והאמן האמריקאי קלאס אולדנבורג, פסלים גדולי ממדים, שאותם כינה "פסלים רכים", שהציגו דימויים ביתיים ויומיומיים. טכניקות נוספות חדרו אל הפיסול מתחום האדריכלות והבנייה. מתוכן צמחו תחומי פעולה כמו פיסול אדמה (land Art).

טכניקות אחרות מהוות שיבוש של הטכניקה המסורתית. דוגמה לכך אפשר למצוא בפסלי השוקולד של האמנית ז'נין אנטוני המצויים באוסף מוזיאון ישראל. בפסלים אלו, הפיגורה מפוסלת בשוקולד על ידי כירסומו. טכניקות כאלו דוחקות את הטכניקות המסורתיות של הפיסול - הכיור, החציבה והיציקה, מתוך מגמה להרחיב את אופני הביטוי של האמנות.

מטרה מוצהרת כזו ליוותה גם את האמן מרסל דושאן אשר הכניס לשפת האמנות את המושג 'התקה' של 'רדי מייד' ובמסגרתו הפעולה הפיסולית היא לקיחת אובייקט יום-יומי והצגתו בקונטקסט של אמנות. כך לדוגמה קנה דושאן משתנה והציג אותה בתערוכה תחת השם 'מזרקה'. דושאן מעביר את המשקל מן העשייה הפיזית אל הרעיון ובכך פתח פתח לקיומה של אמנות מושגית (קונספטואלית).

נסיון נוסף להרחבת אופן הפעולה של הפסל ניתן למצוא בסוגות אמנותיות חדשות שהתפתחו החל משנות ה-60 של המאה ה-20. סוגה אחת היא מיצג (פרפורמנס), כלומר, אירוע אמנותי שבו יש שילוב של מדיה שונות. בסוגה זו יש הדגשה של הקשר עם הקהל, לעתים תוך שימוש בטכניקות מעולם התיאטרון. סוגה אחרת היא מיצב.

לימודי פיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיסול נלמד בבתי ספר המתמחים בכך. בתי הספר העיקריים בישראל למטרה זו הם בצלאל, המדרשה לאמנות ומכון אבני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטיבן א. נאש (עורך), מאה שנות פיסול מודרני, הוצאת דביר ומוזיאון תל אביב, 1989.
  • ג'ובאן פייטרו בלורי, "האידאה של הפסל, הצייר והאדריכל", בתוך: משה ברש (מתרגם); פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1989.
  • זביגנייב הרברט, "אבן מהקתדרלה" בתוך: ברברי בגן, הוצאת כרמל, ירושלים, 2004. - זו היא מסה על אופני הבנייה של הקתדרלות בימי הביניים ועל מעמדם של בוניהן. למרות שהמידע בה די מדויק אין זה ספר 'מדעי'.
  • נורית כנען-קידר, תחייתו של הפיסול המונומנטלי באירופה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2002
  • רוזאלינד קראוס, פיסול בשדה המורחב, מוזות, גיליון 5/6, פברואר 1989, עמ' 50-55.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]