התמודדות
התמודדות (באנגלית: Coping) היא מאמץ מתמשך לשינוי קוגניטיבי והתנהגותי, המכוון כדי לנהל דרישות ספציפיות חיצוניות או פנימיות שהוערכו כמכבידות או ככאלה שאינן עולות בקנה אחד עם כמות המשאבים שהפרט מעריך כזמינים לו.[1] התמודדות מתבצעת תוך שימוש באסטרטגיות התמודדות המוגדרות כפעולות קוגניטיביות והתנהגותיות אותן מפעיל הפרט במטרה לטפל במצבי דחק. תהליך ההתמודדות עם מצבי דחק מושפע מתהליכים פנימיים מודעים (המציאות המודעת) ומאלה הבלתי מודעים (מנגגוני הגנה שונים שהפרט מגייס).[1]
הספרות המקצועית מבחינה בין התמודדות כתכונה אישיותית יציבה (Trait) ובין זו שהיא דינמית ומשתנה בהתאם לסיטואציה (State).[1][2]
אסטרטגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המודל של לזרוס ופולקמן (1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]
המודל של ריצרד לזרוס (אנ') וסוזן פולקמן (אנ') מתאר התמודדות מול מצב דחק כמצב התלוי בתפיסת האדם את האירוע והערכת האדם את יכולותיו להתמודדות עמו. תהליך זה מכונה הערכה קוגניטיבית, והוא אחד התהליכים החשובים המתווכים בין האדם והסביבה. הערכה קוגניטיבית הוערכה במחקרים כגורם המשפיע על תחושת הדחק: הערכה חיובית או שלילית של אירוע (איום או אתגר) מלווים בהפחתה או הגברת רמת הדחק.[1]
תהליך ההערכה הקוגניטיבית מורכב משני שלבים: בשלב הראשוני האדם מעריך את משמעות האירוע, רלוונטיות הדרישה עבורו והפוטנציאל שיש בה לפגיעה, הנאה או רווח. הערכה זו קובעת את סוג התגובה הרגשית למצב ואת עוצמתה. בשלב השני האדם מעריך את יכולותיו להתמודד עם האירוע, הסיטואציה העומדת מולו ביחס ליכולותיו ומשאביו לשלוט ולנהל אותה, ואת ציפיותיו להתמודדות יעילה. שתי הערכות אלו תלויות זו בזו ומהוות גורם מתווך בין הפרט לבין האירוע, אשר משפיע על הרווחה הנפשית של הפרט, תגובתו הרגשית ועוצמת התגובה.[1]
מתוך הבנה שהתמודדות הנה תהליך מורכב, המערב תהליכים פנימיים וחיצוניים, מציעים לזרוס ופולקמן שתי אסטרטגיות מרכזיות להתמודדות:[1]
התמודדות ממוקדת בבעיה – המאמצים הקוגניטיביים וההתנהגותיים מופנים לשינוי ישיר של היחסים בין הפרט לסביבתו על ידי פתרון בעיות. הפרט יבחר באסטרטגיה זו כאשר יעריך כי התנאים הקיימים ניתנים לשינוי. התמודדות מסוג זה כוללת אסטרטגיות המכוונות כלפי שינוי פנימי אישיותי כגון: שינוי רמת שאיפות, גילוי איסוף מידע ולמידת מיומנויות התנהגותיות חדשות, כמו גם אסטרטגיות המכוונות כלפי שינוי חיצוני סביבתי כגון שינוי במשאבים החברתיים או הכלכליים.
התמודדות ממוקדת ברגש – המאמצים הקוגניטיביים וההתנהגותיים מכוונים לוויסות המצוקה הרגשית הנגרמת בעקבות האיום. התמודדות זו מופעלת כאשר הפרט מעריך בשלב זה של ההתמודדות כי צמצום המצוקה הרגשית טמון בפעולות כגון פורקן רגשי ופחות בפעולות אקטיביות שנועדו להביא לשינוי בתנאי ההתמודדות. התמודדות זו כוללת מספר אסטרטגיות כגון הימנעות, יצירת מרחק, מינימיזציה של האיום, יצירת השוואות חיוביות עם מצבו של האחר ומציאת ערך חיובי לאירוע שלילי, בנוסף לאסטרטגיות התנהגותיות כגון חיפוש תמיכה רגשית.
על פי פולקמן ולזרוס איון לסווג את מידת היעילות של האסטרטגיות רק לפי סוגן, כי אם על פי תוצאות ההתמודדות. כלומר, בהתאם למידת ההפחתה במצוקת הפרט הנובעת מתהליך ההתמודדות שלו.[1]
משאבי התמודדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחירת אסטרטגיית התמודדות והמשמעות שהפרט מייחס לאירוע הדחק, מושפעות גם מתפיסת הפרט את המשאבים הפנימיים והחיצוניים העומדים לרשותו כחלק מתהליך של הערכה שניונית. משאבי התמודדות פנימיים כוללים משאבים אישיותיים כמו מיקוד שליטה, הערכה עצמית ורמת אופטימיות בנוסף למשתנים דמוגרפיים, כמו גיל, רמת השכלה, ארץ מוצא והתנסויות קודמות בהתמודדות עם מצבי דחק. רמתם וזמינותם של של המשאבים אינן קבועות והן תלויות בשלב החיים בו הפרט נמצא.[1]
משאבי התמודדות חיצוניים כוללים תמיכה בלתי פורמלית כמו קרובי משפחה, חברים, קבוצות לעזרה עצמית, וכן תמיכה פורמלית כמו רווחה ושירותי בריאות.
קוהרנטיות אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הציע פרופסור אהרון אנטונובסקי, פרדיגמה חדשה לחשיבה על חולי ובריאות ועל גורמי לחץ כגורמי סיכון פתוגניים. הוא הציע את התאוריה הסלוטגנית במקום הגישה הפתוגנית.[3] ההנחה הפילוספית הבסיסית של התאוריה היא המהווה ההבדל, את השוני במוכוונות; במקום לתפוס את המערכת האנושית כמערכת תקינה, אלא אם כן תקף אותה גורם פתוגני כל שהוא, הגישה הסלוטגנית רואה את המערכת האנושית כמערכת בלתי תקינה מיסודה, המותקפת תמידית ידי תהליכים וגורמים מפריעים שאינם ניתנים למניעה (כולל המוות הסופי של המערכת הזו). הגישה בבסיס התאוריה היא שכל אדם חי בעולם של גירויים דוחקים מתמידים ובלתי נמנעים. תשובתו של אנטונובסקי לשאלה הסלוטגנית הוא תחושת הקוהרנטיות.[3]
תחושת קוהרנטיות אישית היא משאב התמודדות פנימי המסייע לפרט להמשיג את העולם ומאפשר לו תפיסה כללית עליו.[3] המשאב כולל רכיבים קוגניטיביים, רגשיים והתהנגותיים. זהו מונח המתאר תפיסת עולם, אוריינטציה קוגניטיבית המבטאת את הנטייה לראות את העולם כמקום הגיוני וסביר, עולם שאיננו כאוטי ואשר ניתן לניהול רגשי ואינסטרומנטלי. שלושת המרכיבים של תחושת הקוהרנטיות הם מובנות, נהילות ומשמעותיות:[3]
- מובנות – המידה שבה הרפט תופס את העולם כניתן לניבוי
- נהילות – המידה שבה הפרט תופס שיש לו גישה למשאבים המתאימים להתמודדות
- משמעותיות – המידה שבה הפרט מוצא משמעות רגשית בחייו
כשאדם, משפחה, או קהילה עם תחושת קוהרנטיות גבוהה נדרשים להתעמת עם גורם דחק, הם יאמינו שהאתגר הוא מובן (מובנות) ושיש להם המשאבים הנדרשים להתמודד עמו (נהילות) וישאפו להתמודד (משמעותיות). בהתאם למודל זה, אדם עם תחושת קוהרנטיות גבוהה יתפוס לחץ כמאיים פחות, יתמודד היטב עם המצב ויישאר ברמת בריאות טובה.[3] ממצאים מכל העולם, לאורך יותר מ-30 שנה, מאששים כי תחושת הקוהרנטיות תורמת לבריאות נפשית בכל מצב שהוא, ובפרט במצבי לחץ.[4]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Lazarus, R. S., & Folkman, S. (1984). Stress, appraisal, and coping. New York: Springer.
- ^ C. S. Carver, M. F. Scheier, J. K. Weintraub, Assessing coping strategies: a theoretically based approach, Journal of Personality and Social Psychology 56, 1989-02, עמ' 267–283 doi: 10.1037//0022-3514.56.2.267
- ^ 1 2 3 4 5 Antonovsky, A. (1996). The Salutogenic Model as a Theory to Guide Health Promotion. Health Promotion International, 11, 11-18.
- ^ M. Eriksson, Antonovsky's sense of coherence scale and the relation with health: a systematic review, Journal of Epidemiology & Community Health 60, 2006-05-01, עמ' 376–381 doi: 10.1136/jech.2005.041616