מוות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גולגולת בגלוסקמה במנזר פודרומוס בהר אתוס. הכיתוב ברומנית: "Ce sunt eu, vei fi şi tu. Ce eşti tu, am fost şi eu" פירושו: "מה שאני – תהיה גם אתה, ומה שאתה הייתי גם אני".
אקג של אדם מת המשמש כהוכחת מוות.

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

מוות מבחינה ביולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוף חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. הגוף החי שומר על תנאים פנימיים (כגון טמפרטורה, מבחר החומרים, ריכוז החומרים וכדומה) השונים מהתנאים השוררים בסביבה החיצונית העוטפת אותו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.

אורגניזמים רב-תאיים מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יחידה חיה בפני עצמה, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.

גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.

תהליך המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוות באדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת המוות ברפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, תופעה המכונה "מוות לבבי", אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שלבם חדל לפעול‏‏‏[1]. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).

סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם בהלכה היהודית). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי - במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.

קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב מצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.

איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.

רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים. במהלך המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים של בני-אדם במידה רבה, אולם הנתונים הסטטיסטיים מאששים את הדעה שהייתה מקובלת כבר אלפי שנים קודם לכן - גיל מאה שנים הוא מעין גבול עליון לתוחלת החיים של האדם. גם בקהילות שבהן תוחלת החיים גבוהה מאוד, רק בני-אדם מעטים מצליחים להתקרב לגיל 100 שנה, ומעטים עוד יותר מצליחים לעבור אותו. רק אחדים הצליחו לעבור את גיל 120 שנה‏‏ ולא ידוע (אין הוכחות חותכות) על אדם שעבר את גיל 125‏‏[2]. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.

הסיבות למוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוות יכול להיגרם במספר נסיבות:

  • מוות טבעי: מוות שמקורו בגורמים שאינם בשליטה ישירה של האדם, ובפרט זקנה ומחלות. מוות מזקנה מכונה גם "מיתת נשיקה".
  • התאבדות: מוות הנובע מפעולה מכוונת של האדם להמתת עצמו.
  • מוות בתאונה: מוות הנובע מתאונה, כזו שהקורבן אחראי לה, או כזו שנגרמה על ידי אחר.
  • הוצאה להורג: המתתו של אדם בעקבות החלטה של רשות שלטונית על עונש מוות.
  • רצח: המתתו של אדם בכוונת זדון לגרום למותו.
  • הריגה או "גרימת מוות ברשלנות": המתתו או גרימה למותו של אדם ללא כוונת זדון לגרום למותו.

מוות עשוי להיות תוצאה של מחלה, חבלה, הרעלה וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). אולם ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.

במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלות זיהומיות נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסטמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם (מספר המתים מתייחס לשנת 2001):‏[3]

סיבות המוות במדינות העולם השלישי מספר מתים סיבות המוות במדינות המערב מספר מתים
איידס 2,678,000 מחלות לב איסכמיות 3,512,000
דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 2,643,000 מחלות בכלי הדם המוחיים 3,346,000
מחלות לב איסכמיות 2,484,000 מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 1,829,000
מחלות שלשוליות 1,793,000 דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 1,180,000
מחלות בכלי הדם המוחיים 1,381,000 סרטן ריאות/קנה הנשימה/סימפונה 938,000
מחלות ילדות 1,217,000 תאונות דרכים 669,000
מלריה 1,103,000 סרטן הקיבה 657,000
שחפת 1,021,000 מחלות לב הקשורות ללחץ דם גבוה 635,000
מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 748,000 שחפת 571,000
חצבת 674,000 התאבדות 499,000

הסיבות למוות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2010 היו הסיבות למוות בישראל לפי הסדר הבא:

  1. סרטן
  2. מחלות לב
  3. סוכרת
  4. שבץ מוחי
  5. מחלות כלי נשימה
  6. תאונות ורצח
  7. מחלות כליה

מבחינת גיל הנפטרים, 1.6% ממקרי המוות בישראל היו של תינוקות עד גיל שנה, 7% של בני אדם שמתחת לגיל 45, 79% של בני אדם שמעל גיל 65, 64% של בני אדם שמעל גיל 75, ו-34% של בני אדם שמעל גיל 85.

סיבת המוות הנפוצה ביותר אצל ילודים, תינוקות ופעוטות עד גיל 4 היא תוצאת סיבוכים בהריון ובלידה (כ-39.7% מכל מקרי המוות בגילים אלה). בגיל 45 עד 84 מהווה סרטן את סיבת המוות הנפוצה ביותר. מעל גיל 85 סיבת המוות הנפוצה ביותר היא מחלת לב לסוגיה השונים.

מחלות כסיבת המוות אצל נשים וגברים מופיעות במידה כמעט שווה. 49.8% מבני האדם שנפטרו כתוצאה ממחלות היו גברים ו-50.2% היו נשים‏[4].

הטיפול בגופת המת[עריכת קוד מקור | עריכה]


Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הלוויה, קבורה, בית קברות, טהרת המת, שריפת גופות, רקבון גופה

הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות המונותיאיסטיות (יהדות, נצרות, אסלאם ועוד) מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.

ביהדות מקובל לרחוץ את גופת הנפטר בתהליך המכונה 'טהרה', לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים. מנהגים דומים נהוגים גם באסלאם. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.

על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר. על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו ישו מת. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה היה מקובל אצל יהודים עד תקופת המשנה, שאף מתייחסת למנהג, אך כיום אינו מקובל. באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه - האל ייטיב את אדמתו (האדמה שבה נקבר).

המוות בתרבות ובאמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר "צעדת המוות" מאת בואונמיקו בופלמקו

מיתוסים רבים מנסים להסביר את התכלית שבמוות. בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת ישנה גישה בתנ"ך, שישנם אנשים שחסינים למוות כמו חנוך ואליהו הנביא, שעל פי המסופר עלו לשמים בעודם בחייהם.

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות המוות נתפס כרצונו של האל, וכדבר שיש לקבלו בהשלמה. כאשר מגרש האל את אדם וחווה מגן עדן ומפרט להם את עונשם, הוא אומר: "כי עפר אתה - ואל עפר תשוב", ויש בכך ביטוי לאמונה כי המוות הוא מעין עונש על חטא קדום, עונש שיש לקבלו בהשלמה. בימי האמוראים, מחברי התלמוד, התפתחה אמונה כי לאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, אולם יש המפרשים אותו באופן מטאפורי, כביטוי לשחרור עם ישראל מגלות בבל.

ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". במגילת קהלת מופיע רמז לאמונה בחיים שלאחר המוות:

Cquote2.svg

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

Cquote3.svg
– קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א

גרימת מותו של אדם נתפסת ביהדות כעניין שבידי האל בלבד, או בידי מי שמוסמך לפעול בשם האל כמו חכמי הסנהדרין. לפיכך, רצח הוא עברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. מאז ביטול הסנהדרין בוטל למעשה עונש המוות בהלכה. תפיסות אלה מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן.

במיתוסים של המזרח הקדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות מוֹת. בפנתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, וזהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות - עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.

במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גלגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית, אולם בתנ"ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף. מהתנ"ך עולה כי המוות הוא ההבדל העיקרי בין האדם לאֵל - בעוד שהאל נצחי, האדם חייב למות.

האפוס השומרי-בבלי עלילות גלגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא יתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגלגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.

הפרדה בין גוף לנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אמנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. גישה זו קרובה לאמונה בחיים לאחר המוות. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.

גלגול נשמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלגול נשמות

במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.

האנשה של המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האנשה של המוות
תופעת המוות הייתה קשה לעיכול עבור האנושות. אחת הדרכים להתמודד איתה, מלבד הדת והאמונה בעולם הבא, היא האנשה של המוות. ההאנשה הפופולרית בתרבות המערבית היא תיאור המוות כשלד עם חרמש הלוקח את הנשמה של אדם שמת.

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.

בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחורדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.

ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופארודיה בסרטי קולנוע הוליוודים.

המוות בשפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המוות בשפה העברית

המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז, ובהם נפטר, הלך לבית עולמו, הלך לעולמו, נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו, נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו, הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ, הוציא את ימיו, שבק חיים לכל חי, יצא לחופשי, החזיר נשמתו לבורא, נקרא לישיבה של מעלה.

לאחר שמו של אדם שנפטר נהוג להוסיף את הביטוי "זיכרונו לברכה"‏[5] או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות ז"ל. לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו נהוג להוסיף 'זכר צדיק לברכה' - זצ"ל, וביתר הידור - "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה) או "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א)‏[6].

ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח, נהוג לאמר "השם ייקום דמו" (הי"ד).

לשמותיהם של אנשים שנואים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "ימחה שמו" (ימ"ש) או "ימחה שמו ושם זכרו". יש המעדיפים "שם רשעים ירקב" (שר"י), הנדיר יותר.

כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן". או "להבחל"ח" = להבדיל בין חיים לחיים, כלומר בין החיים לחיי עולם הבא לבין החיים בפועל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספר מלכים (מלכים ב', פרק ד', ל"ב-ל"ה) מתואר מקרה שבו מצליח אלישע להחיות נער שנראה מת, בדרך המזכירה טיפול החייאה, אולם שם ההתייחסות לעניין היא כאל אירוע יוצא-דופן ובלתי-שגרתי.‏
  2. ^ ‏במצרים העתיקה היה מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 110 שנה, ואילו בתרבות היהודית מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 120 שנה.‏
  3. ^ על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת-2001. [1]
  4. ^ זאב קליין, ‏הרוצח מספר 1 בישראל: סרטן, באתר ישראל היום, 6 בספטמבר 2012
  5. ^ מקור הביטוי במסכת קידושין לא ע"ב.
  6. ^ בספרות הרבנית של ימי הביניים שמות-עצם בעלי סיומת -וּת נתפסו כבעלי מין דקדוקי זכר, ולכן התקבע הביטוי "זכותו יגן" ולא "זכותו תגן".