דחק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: סידור הערך ובעיקר המקורות - כולל הוספת תגיות ref. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
דחק (בשמו העממי - לחץ, באנגלית Stress) הוא מונח מתחום הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה המציין תחושת מצוקה הנובעת מפגיעה במצב-האיזון (הומאוסטזה, Homeostasis) כתוצאה מגירוי חיצוני מוחשי ופיזי או פסיכולוגי המתקיים רק בתודעתו או במחשבתו של אדם, שנתפס כמסכן או כמאיים על השלמות הפיזית או הנפשית שלו ישירות או בעקיפין דרך איום או סיכון של משאבים ואינטרסים. המונח דחק נטבע על ידי אנדוקרינולוג אוסטרו-קנדי בשם האנס סלייה (Hans Selye[1]) כחלק מפרדיגמה שפורסמה ב-1936 תחת השם (GAS) [1] General Adaptation Syndrome. מקור השם דחק בעברית בהקשר דומה למונח הפסיכולוגי, נזכר כבר במקורות קדומים, "וְאֶת לַחֶצֵנוּ - זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם" (הגדה של פסח), ויתכן שהוא שימש כמקור השראה לקובעי המונח הפסיכולוגי בעברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מודל התגובה (הרב-שלבית) המוכללת (General Adaptation Syndrome)
בסדרה של ניסויי מעבדה קליניים על חיות-מעבדה וחשיפתן לגירוי שלילי (אברסיבי) כגרימת כאב ונזק גופני, לשם בדיקת תגובתן, מצא ד"ר סלייה (Hans Selye), שתגובות בעלי-החיים השונים לגירויים השונים יוצרות דפוס דומה, ברור וקבוע המחולק לשלושה שלבים מובחנים:
שלב ראשון, מצוקה/סכנה (Alarm)
כאשר מזוהה גירויי חיצוני כמאיים, נכנס הגוף למצב מוכנות, הנקרא גם "תגובת הילחם או ברח" (fight or flight response) רווי אדרנלין וקורטיזול - בעקבות פעילות בציר ה-HPA axis) HPA) [2] – כחלק מאֶשֶׁד של שינויים קיצוניים בגוף שמפעילה המערכת הסימפתטית כחלק ממנגנון הישרדותי-אבולוציוני, אשר מכין את בן-האדם או את בעל-החיים להתמודד פיזית עם איום או סכנה מיידית, בנתבו מחדש את מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים להכרעתו של האיום על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות אל מול פני הסכנה.
שלב שני, התמודדות/התנגדות (Resistance)
שלב ההתמודדות אל מול הגירוי האברסיבי וניסיון להכריעו. המשך ניסיון של מנגנוני הגוף להעניק עוד ועוד משאבים חיוניים כדי להתאים את היכולות לצורך ולהתגבר על הסכנה. מנגנוני ההישרדות ממשיכים להזרים משאבי גוף כדי להתמודד עם האיום הנתפס כל עוד זה לא הוכרע או עד שמשאבי הגוף אוזלים כולם.
שלב שלישי, אפיסת-כוחות (Exhaustion)
השלב האחרון, המוגדר כשלב בו אוזלים משאבי-הגוף להתמודד עם מצב הסכנה ובפרט לתפקד כראוי. לרוב מופיעים מחדש סימפטומים פיזיולוגיים של מערכת העצבים האוטונומית כהזעה ועלייה נוספת בדופק בניסיון נואש ואחרון של הגוף להכרעה. אם שלב זה מתארך והגירוי האברסיבי מתמיד מתחיל ומצטבר נזק ארוך-טווח למערכות הגוף [2] ובפרט למנגנוני-התגובה כתוצאה מתהליכי פיצוי, בהם ירידה בתפקוד הבלוטות, המערכת החיסונית, וברשימה ארוכה של חוליים שנמצאו כקשורים בדחק, ובהשפעות קוגניטיביות (כבעיות ריכוז, קשב וזיכרון) ונפשיות (דיכאון ופגיעות למחלות נפש).
[עריכה] סוגי דחק
ריצ'רד לזרוס (Lazarus) [3] חילק את הדחק לשני סוגים. על-פי מודל זה שהציע לזארוס ב-1974, כאשר דחק מניע לפעולה (Enhances Function) בין אם פיזית או מחשבתית, או לפעילות לשיפור כתגובה כאתגר או כאימון - יש לראות בו "לחץ חיובי" או "מתח טוב" (Eustress) [4]. בעוד שכאשר דחק אינו נפתר בדרך של תגובה, שינוי או התרגלות והתאמה - הוא נחשב כ"לחץ שלילי" (Distress) [5] מאחר ואינו מניע לפעילות אלא דווקא להתנהגויות נסיגה קליניות כדיכאון וכחרדה.
ההבדלים בחוויה הסובייקטיביים תלויים בפערים שבין החוויה (האמתית או הנתפסת) לבין הציפיות האישיות מחד ומשאבי ההתמודדות מאידך.
דחק כתוצאה מפערים אלו ניתן לכן לפתור (לרוב באופן לא מודע) על ידי שינוי (שלא לומר הנמכת) ציפיות והתאמתן למציאות או לחוויה הנוכחית ולתנאיה.
בין האירועים יוצרי תחושת הדחק ניתן למנות טראומות, אירועים משני חיים כגון שכול וגירושים, ומצב כרוני של קושי ואי שביעות רצון, כמו בעבודה מתסכלת ובנישואים לא מאושרים ואף חוויות דרמטיות פחות, כמו למשל פקק תנועה, או התנגשות מקרית.
ככל שמאורע הוא פחות נשלט, כך הוא יוצר תחושת דחק מרובה יותר. ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים שנחשפו לאירוע העורר לחץ הגיבו טוב יותר, אם ניתנה להם האפשרות להפסיק את החשיפה, גם אם לא עשו בפועל שימוש באופציה זו וגם אם תחושת השליטה הייתה נתפסת בלבד ובפועל לפעולתם לא הייתה השפעה אמיתית על החשיפה.
אירועים משני חיים הם בדרך כלל מעוררי לחץ. סולם [3] שפותח בידי הפסיכולוגים הולמס וריי[6] דירג את מידת השינוי שמביאים עימם אירועים בחיי הפרט, ותחת ההיסתיגות שנמצאו הבדלים בין אישיים גדולים בסקלה זו, במבט חברתי כולל - נמצא שאובדן בן-זוג הוא המאורע הנתפס כמעורר הלחץ ביותר, אחריו, ובהתאמה, גירושין, כליאה, מחלה, נישואין, פיטורין, לידה, קשיים בחיי המין, בעיות בעבודה ועוד.
[עריכה] רקע פיזיולוגי
מקובל לומר שהניורו-כימיה המעורבת בתהליכים האמורים מובנת וידוע למדע כבר זמן רב, למרות תהומות המסתורין שעוד נותר לחקור בתחומי האינטראקציה שבין שלל מערכות הגוף לבין המוח המנהל אותן.
תגובת הגוף לדחק [4] הינה הפעלה של ציר ה-Hypothalamic-Pituitary-Adrenal Axis)[7] HPA) , מערכת התגובה העיקרית המשלבת את ההיפותלמוס (השולח אות מתאים לגזע המוח) ולבלוטת-היותרת והאדרנל, המהווה את חזית התגובה לדחק בשלטו במאזני כימיקלים בגוף, משחרר מבלוטות האדרנל ובלוטות יותרת הכליה שעל הכליות למחזור הדם הורמונים קטקולמינים (אפנפרין ונוראפנפרין) והורמונים גלוקוקורטיקואידים (קורטיזול וקורטיזון) שתפקידם, כ"הורמוני הסטרס", להכין את גוף האדם להתמודדות ולמלחמת הישרדות קצרת זמן במחיר תשלום גבוהה על חשבון תהליכים של שמירה על בריאות ואיזון פעילות מערכות הגוף השונות.
מערכת העצבים הסימפתטית (Sympathetic) פעילה בעיקר בעיתות חירום, כאשר האדם נמצא להערכתו במצב של לחץ ואיום פתאומי וקיומי. היא אחראית להפעלת "תגובת הילחם או ברח", שמטרתן התמודדות עם מצב חירום המאיים על בריאות, שלמות, הישרדות או אף על טובתו של האדם.
במצב כזה ישנו ניתוב מחדש של מערכות הגוף לטובת ריכוז המשאבים אך ורק במערכות ואיברים החיוניים בהכרעתו של המצב הקיומי העכשווי על חשבונן של מערכות שיגרה שאינן חיוניות להישרדות המיידית.
הפעילות הסימפתטית כוללת עלייה בקצב פעילות הלב, העלאת הדופק, לחץ הדם ורמת הסוכר בדם, שינויים בזרימת הדם לטובת שרירי השלד ובמקביל להפסקת פעילויות העיכול, התחזוקה תאית והחיסונית, כיווץ של כלי הדם בעור למניעת דימום מפגיעה, הרפיה של שרירי הנשימה, הפרשת אדרנלין (המוליך העצבי נוראדרנלין), הרחבת אישונים ועוד. פעילות זאת באה על חשבון מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic) האחראית בעיקר על פעילות של שימור, עיכול, הפרשה, הגדלת מאגרי אנרגיה, התחדשות של תאים, הפרשת הורמונים ובניה עצמית והתחזקות.
[עריכה] נסיבות הדחק
היכולת לנבא התרחשות מעוררת דחק מקלה על ההתמודדות עימה. לכך ניתן לתת שני טעמים: ראשית, אם יודעים על בואו המתקרב של המצב הלא נעים, ניתן להיערך לקראתו. שנית, אפשר לחוש רגיעה וביטחון בתקופה שבה יודעים שהדחק אינו צפוי לבוא.
אפילו עכברים שהוכנסו לתוך מערך ניסויי מתאים הפגינו העדפה לדחק בר ניבוי על פני דחק שאינו בר ניבוי.
[עריכה] תגובות לדחק
התגובה הקשה ביותר לדחק, המתעוררת כתוצאה מאירועים כמו מלחמה (הלם קרב), אונס, ודומים להם בעוצמתם, היא הפרעת דחק פוסט טראומתית.
תגובות אחרות הן תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. זעם הדרכים, התפרצויות אלימות הנובעות מפקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. כאשר האדם אינו מסוגל להתעמת עם מקור התסכול, הוא עלול לפרוק את כעסו על אחרים.
תיתכן גם תגובה הפוכה של אדישות ודיכאון. תגובה זאת, קשורה על-פי רוב לתופעה אחרת, הנקראת חוסר ישע נלמד [8] (Learned Helplessness) [5] , שגילויה וחקירתה בידי הפסיכולוג מרטין זליגמן [9] (Martin Seligman) דרשה חשיבה חלוצית ואמיצה מאחר שהשערותיה מנוגדות (והפוכות) לחשיבה הבהיביוריסטית הסקינרית ששלטה אז; זליגמן, כחלק משורה של מחקרים שביצע בחקר הדיכאון [6] , גילה שניתן בדרך של התניה ללמד חוסר-ישע וליצור באורגניזם תפיסה של חוסר-אונים. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו נזעי חשמל (שוקים חשמליים) (בצמוד לגירוי נטראלי) בלי שניתנה להם דרך לשלוט או להימנע מנזעי החשמל פיתחו אפתיה לנזעי החשמל ולגירוי הנטראלי הנלווה). כאשר מאוחר יותר ניתנה להם ההזדמנויות לנסות וללמוד כיצד להימנע מהגירוי האברסיבי או להפסיקו הן לא יכלו לעשות כן.
לדוגמה, יש הטוענים שתחושת חוסר-ישע זו פוגעת בין השאר גם בנשים מוכות רבות, שלעתים נדמה שאינן מנסות לשפר את מר גורלן.
[עריכה] דחק, שחיקה ותוצאותיהם
בעוד השחיקה (Burnout), מונח פסיכולוגי מעולם העבודה המתאר הוויה של הידללות משאבים כרונית כתוצאה מדחק (Stress) מתמשך המביא למצב של תשישות נפשית (רגשית) או פיזית - הרבה דחק אינו בהכרח מביא לשחיקה.
יש להבחין בין תופעת הדחק והשחיקה; שחיקה יכולה להיות תוצאה של דחק מתמשך אך אינה זהה לחוויה של דחק עודף.
דחק הוא תוצר של חציית סף מסוים - בין של יותר מדי גירויים ובין אם של יותר מדי דרישות, התנהגותיות או פסיכולוגיות - אנשים "לחוצים" (הנמצאים במצב של דחק) עדיין מאמינים בעצמם וביכולותיהם ושבהינתן משאבים נוספים תהיה הקלה במצבם ובפרט אם תינתן בידם השליטה הם ירגישו טוב יותר. שחיקה, לעומת זאת, מבוססת על תחושה של ריקנות, חוסר באנרגיה, בכוחות ובמוטיבציה, המשולבת לרוב בתחושות קשות של דיכאון, הגוררות עימן את איבוד הביטחון-העצמי ואת מעט המשאבים שעוד נותרו זמינים.
על-כן, זיהוי והבנה טובה יותר של הגורמים שבכוחם לגרום, לזרז או לעודד את הדחק מלהיהפך לשחיקה ובפרט למצוא פתרונות כיצד למנוע מתהליך זה מלהתרחש כלל הינם קריטיים הן לשוק העבודה והן לנו כפרטים, כעובדים, וכחברה של פרטים הנחשפים יום יום לדחק ולשחיקה ובכל-זאת שואפים לאושר.
דחק ובפרט שחיקה פוגעים בבריאות. רבות מהמחלות המוכרות קשורות בלחץ (Stress-Related). ראשית כמובן, מעצם כך שמערכת החיסון בעצמה היא הראשונה שפעילותה נפגעת מחשיפה לדחק. דוגמה מעניינת לכך היא העלייה במקרי השפעת אצל הסטודנטים בתקופות המבחנים.
הבנת תהליכים אלה תאפשר להסביר ולהבין תופעות חשובות ורלונטיות לחיינו שעשויות להראות מפתיעות, כמו הממצא שקבוצת הסיכון למחלות קשורות-דחק אינה מורכבת לרוב מנהלים בכירים וראשי ארגונים, למרות הלחץ הרב עימו הם מתמודדים אלא דווקא עובדים מדרגות נמוכות יותר, שנמצאו פגיעים במיוחד לבעיות בריאות פיזית ונפשית בעטייו של הדחק. "ככל שגדל מספר האנשים שאומרים לך מה לעשות, גדל הסיכוי שלך לקבל התקף לב", ניסח זאת אחד החוקרים.
בטבע נמצא שהצלחתם של קופים שולטים להתגבר על מצבי לחץ קשורה להתאוששות מהירה במיוחד של מאזן הטסטוסטרון בגופם.
דרך אחרת בה מתמודדים אנשים עם דחק (ובפרט עם חוסר שליטה) היא על ידי השגת שליטה במימד אחר זמין - על גופם שלהם - גם במחיר בריאותם ובמקרים קיצוניים חייהם. כך צריכה מוגברת של משקאות חריפים, עישון, חוסר שינה והזנחת הכושר הגופני הם סימפתומים מוכרים וקלים יותר של התופעה שעלולה להתבטא גם לעתים באנורקסיה, במין לא מוגן ובשימוש בסמים מסוכנים.
[עריכה] אסכולות בהסבר הדחק
הגישה הפסיכואנליטית מקשרת את הדחק לקונפליקטים המתרחשים בלא מודע בין תשוקותיו של האדם לבין הסופר אגו המרסן אותן. גישה זו אינה פופולרית היום כפי שהייתה בעבר, ומבכרים על פניה גישות ביהביוריסטיות הסבורות שדחק הוא נלמד ונרכש כתוצאה מהתניות שליליות, וגישות קוגניטיביות המסבירות דחק באמצעות תאוריות ייחוס. לפי הגישה הקוגניטיבית, אנשים הנוטים להילחץ הם בעלי דפוסי ייחוס פסימיים, המפרשים כישלון כנובע מסיבות יציבות, פנימיות וגלובליות (לדוגמה - אדם הסובר שלא הצליח במבחן במתמטיקה משום שהוא טיפש בכל תחום), לעומת אחרים שימצאו לקושי נימוקים בני חלוף, חיצוניים ולא גלובליים (לדוגמה - אדם שיאמר שנכשל במבחן משום שבכיתת הבחינה היה ריח לא נעים, ובכלל - במקצועות שאינם מתמטיקה אין סיכוי שייכשל).
נמצא קשר בין דפוסי ייחוס פסימיים ופסימיות בכלל להתגברותן של מחלות ובעיות בריאות שונות. אופטימיות, מצד שני, היא לרוב בעלת תרומה חיובית.
התאוריה הקוגניטיבית מדגישה גם את החשיבות של מציאת משמעות בקושי, ואכן, רבים שעברו אירוע חיים טראומטי מדווחים שיצאו ממנו מחוזקים במידה כזו או אחרת. מתברר שבעלי תחושה כזו ייפגעו פחות מהטראומה. גם כאן רואים קשר בין דרך החשיבה לבין מצב הבריאות. ראו גם הבעיה הפסיכופיזית.
גישה אחרת מחלקת בין טיפוסים המאופיינים בקולניות, בתזזיתיות ובנמרצות יתר, טיפוסי Type A, לבין טיפוסים שלווים ורגועים מסוג TYPE B. בני הטיפוס הראשון צפויים ליותר התקפי לב ולחיים לחוצים יותר. היום מקובל יותר להניח שלא התזזיתיות כשלעצמה היא הבעייתית, אלא דפוסים של כעס ותוקפנות המתלווים אליה לפעמים, ושבנוסף לנזקיהם הפיזיולוגיים גם מצמצמים את המעגל החברתי של האדם.
[עריכה] דרכי התמודדות
יש כמה דרכים להתמודד עם דחק. דרך אחת היא מוכוונת בעיה - האדם מתכנן את הטכניקות שבאמצעותן יתגבר על הקושי שלפניו. החיסרון בשיטה זו הוא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם מצב רוחו הירוד של האדם שבדחק מכביד על סיכויי הצלחתו למצוא תשובה לבעייתו.
אלו המנסים לנקוט בהתמודדות מוכוונת רגש מתמקדים בניסיון להקל על הרגשות השליליים המתלווים לדחק. שיחה עם חברים והיעזרות בהם, וכן העלאת הדברים על הכתב הן שיטות יעילות ואף תורמות לבריאות. מנגד, שקיעה בהרהורים אודות הצרה רק מפחיתה מרווחתו של הפרט.
הטיפול הפסיכולוגי הקוגניטיבי מעודד שימוש יעיל בסוגי ההתמודדות השונים ובנוסף מנסה לחולל שינוי בדפוסי ייחוס פסימיים, שכאמור לעיל מאפיינים אנשים לחוצים במיוחד.
טיפולים שמטרתם לסייע לטיפוסי Type A מבוססים על יצירת שינוי בדפוסי החשיבה שלהם (האם תחרותיות כל כך חשובה? האם מי שלא ממהר מפסיד?) וכן על אימונם במטלות הדורשות סבלנות (למשל עמידה ממושכת בשורה). לטיפולים כאלו יש הצלחה גדולה בהורדת שיעור מחלות הלב בקרבם.
בין השיטות היעילות נגד דחק נמצאות גם פעילות גופנית, המפחיתה הן את הדחק עצמו והן את סכנותיו הבריאותיות, וכן שיטת הביופידבק המלמדת לשלוט במערכת הסימפתטית ולהפחית את התגובות הפיזיולוגיות הנובעות מתחושת הלחץ.
[עריכה] עוררות
ראיית התהליכים האמורים כשריד אבולוציוני מיושן ומיותר היא מוטעית מעיקרה.
אומנם, מנגנונים אלו מעט גסים ולא מותאמים לסביבת החיים המודרנית בה אנו ניתקלים בנמר או בדוב לעתים נדירות בלבד (ולרוב מאחורי סורג ובריח) אך הם אלו המאפשרים שימור פעילות תקינה ואקטיבית של חשיבה והתנהגות.
ללא שימור רמות תקינות של עוררות לא תתאפשר יציאה מההומסטזיס שכופה מערכת העצבים הפאראסימפתטית (Parasympathetic nervous system) על הגוף.
מאזן זה, הידוע בשם חוק יארקס-דודסון (Yerkes-Dodson law) [10] [7] , הנושא את שמם של הפסיכולוגים החוקרים רוברט יארקס (Robert M. Yerkes) [11] וג'.די. דודסון (J. D. Dodson) [12] שפרסמו ב-1908 את העקרון המדעי המעוגן בתחומי הביופסיכולוגיה והניורופסיכולוגיה - מתאר את מערכת הקשרים העדינה והמורכבת שבין עוררות וביצוע.
כראייה לכך, שיעור חשוב כיצד היו נראים חיינו ללא "מינונים בריאים" של תגובות לדחק ניתן ללמוד מסבלם של בעלי פגיעה תפקודית בבלוטת האדרנל (Adrenal Insufficiency) - מחלה גנטית נדירה שכתוצאה מאורך החיים המודרני והלחוץ החלה ללכוד קורבנות נוספים - הבאה לידי-ביטוי בעייפות כרונית, אפאטיות ודיכאון.
בלא פעילות תקינה של שלל מערכות העוררות (ובפרט חשיפה לגריה ולדחק) - שלא לומר ללא קיומם - היה זה גורל כולם.
[עריכה] סִמּוּכִין
1. Seyle, Hans (1936). "A syndrome produced by diverse nocuous agents". Nature 138 (July): 32.
2. Seyle, Hans (1950). "Diseases of adaptation". Wisconsin medical journal 49 (6).
3. Holmes, T.H. and Rahe, R.H. (1967). The social readjustments rating scales. Journal of Psychosomatic Reasearch 11:213-218.
4. Ron de Kloet, E; Joels M. & Holsboer F. (2005). "Stress and the brain: from adaptation to disease". Nature Reviews Neuroscience 6 (6): 463-475. PMID 15891777.
5. Petersen, C., Maier, S.F., Seligman, M.E.P. (1995). Learned Helplessness: A Theory for the Age of Personal Control. New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-504467-3
6. Seligman, M.E.P. (1975). Helplessness: On Depression, Development, and Death. San Francisco: W.H. Freeman. ISBN 0-7167-2328-X
7. Anderson, K. J., Revelle, W., & Lynch, M. J. (1989). Caffeine, impulsivity, and memory scanning: A comparison of two explanations for the Yerkes-Dodson Effect. Motivation and Emotion 13:1-20
8. Seligman, M.E.P. (1990). Learned Optimism. New York: Knopf. (Reissue edition, 1998, Free Press, ISBN 0-671-01911-2).
9. Rippetoe-Kilgore, Mark and Lon. 2006. Practical Programming for Strength Training. ISBN 0-9768-0540-5
