יוסף קסל

ז'וזף קסל
Joseph Kessel
	צילום מאת הנס חיים פין מ-7 ביוני 1948
לידה	10 בפברואר 1898; ראש פינה, ארגנטינה
פטירה	23 ביולי 1979 (בגיל 81); Avernes, צרפת
שם לידה	ז'וזף אלי קסל
מדינה	צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מקום לימודים	תיכון לואי הגדול
שפות היצירה	צרפתית, רוסית
פרסים והוקרה	פרס הנסיך פייר (1959); Paul Flat Prize (1924); הפרס לרומן של האקדמיה הצרפתית (1927); Ambassadors' Prize (1958); המדליה הצבאית הצרפתית; צלב המלחמה 1914–1918; צלב המלחמה 1939-1945; מפקד מסדר האמנויות והספרות; קצין גבוה בלגיון הכבוד ;

יוסף (ז'וזף) קסל (10 בפברואר 1898 – 23 ביולי 1979) היה עיתונאי וסופר צרפתי. היה חבר האקדמיה הצרפתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסל נולד למשפחה יהודית בווילה קלרה באנטרה ריוס שבארגנטינה. אביו היה רופא ממוצא ליטאי. בילדותו בין השנים 1905 ל-1908 באורנבורג שברוסיה, וב-1908 היגרה משפחתו לצרפת. למד ב-lycée Masséna בניס ובתיכון לואי הגדול בפריז.

קסל השתתף כטייס במלחמת העולם הראשונה, בה זכה באות ההצטיינות. הצטרף למפקדה הצרפתית בסיביר במלחמת האזרחים ברוסיה.

ב-1923 התפרסם הרומן שלו "הערבה האדומה" וקיבל פרס על קובץ סיפוריו "הלבבות הנקיים". הוא כתב בז’ורנל דה דיבא ובעיתונים אחרים, והיה ממייסדי השבועון הצרפתי גריגואר (צר'). טייל ברחבי העולם, ולאחר ביקורו בארץ־ישראל, פרסם את "ארץ האהבה" (Terre d’Amour) ב-1927.^[1]^[2]

היה טייס גם מלחמת העולם השנייה אז לחם במסגרת צרפת החופשית. קסל כתב מספר ספרים ורומנים, שחלקם עובדו בהמשך לקולנוע בהם יפהפיית היום (Belle de Jour; שעובד לקולנוע על ידי לואיס בוניואל ב-1967). ב-1943 הוא ואחיינו מוריס דרואון^[3] תרגמו לצרפתית את שיר הפרטיזנים Chant des Partisans (צר') של המשוררת הרוסיה אנה מרלי (רו'). השיר היה להמנון הלא רשמי של צבא צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה.^[4]

קסל נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1962.

הוא נפטר ממפרצת ב-23 ביולי 1979 בקומונה בעמק האואז ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. פרס יוסף קסל (צר') על שמו מוענק מדי שנה לספרים צרפתיים. הוא היה אביה של ניקול קסל.

האריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר האריה מסופר בגוף ראשון על הילדה הלבנה פטריסיה, גיבורת הספר, שגדלה בשמורת טבע ויוצרת קשרים מיוחדים עם כלל בעלי החיים ובמיוחד עם האריה שגידלה במשך מספר שנים עוד מהיותו גור זעיר, אשר מציית להוראותיה. הילדה בקיאה גם במנהגי השבטים האפריקניים שנודדים בסביבה היא מסרבת לצאת ללימודים בפנימייה למרות מאמצי הוריה, האב האחראי על השמורה ואשתו שמתגעגעת לחיים בפריס.

הספר עוסק ביחסים המורכבים בתוך המשפחה הגרעינית, ביחסים בין האדם הלבן לאדם השחור, ובין האדם לטבע. הסיפור מושך ומעניין ושפתו יפה מאוד עד שמגיע לסופו הטרגי הצפוי. על הספר זכה המחבר בפרס גונקור לספרות.

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום: ישראל פישמן, מכנו והיהודיה שלו, תל אביב: מוריה, 1930^[1]
תרגום: ח. מרין, במימי סין, תל אביב: פלס, 1950
צבא הצללים
- צבא הצללים, הוצאת משרד הביטחון, 1954
- תרגום: יצחק לבנון, צבא הצללים, תל אביב: מערכות, 1982
האריה
- תרגום: זאב זמירי, האריה, תל אביב: עידית, תש"ך
- תרגום: לנה קנטי, האריה, ירושלים: כתר, 1980
תרגום: י. בן שמואל, נאוות יום, תל אביב: דן
תרגום: איילה רהב, עוברת אורח בסן סוסי, רמת גן: כנרת זמורה ביתן, 1985