חזון טנוגדלוס
_-_Tondal_Suffers_a_Seizure_at_Dinner_-_Google_Art_Project.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
Marcus  |
| שפת המקור |
לטינית של ימי הביניים |
| סוגה |
פרוזה |
  | |
חזון טנוגדלוס (לטינית: Visio Tnugdali) הוא טקסט דתי נוצרי מהמאה ה-12, בו מסופר על חזונו של האביר האירי טנוגדלוס (שלעיתים מכונה גם טונדולוס, טונדלוס או טונדל), שמשמעות שמו באירית עתיקה היא "רצון גבורה" או "גבורה עזה". טקסט זה נמנה עם אחד מהטקסטים האסכטולוגיים הפופולריים ביותר בימי הביניים, והוא תורגם מלטינית ל-15 שפות עד המאה ה-15, כולל לנורדית עתיקה על ידי המלך הוקון הרביעי.
הסיפור מתרחש בעיר קורק שבאירלנד בשנת 1148. מסופר בו על האביר טנוגדלוס, שחוזר ממסע ציד ומארגן משתה חגיגי. ברגע שהוא שולח את ידו אל הלחם שעל השולחן (שידוע כאחד מסמליו של ישו), הוא מאבד את הכרתו לשלושה ימים, במהלכם מסייר איתו מלאך בגן העדן ובגיהנום. טנוגדלוס נחשף לפורגטוריום ולעונשיהם הקשים של החוטאים.
המלאך דורש מטנוגדלוס לספר את אשר ראה לאנשים סביבו, ולאחר שמתעורר מהתרדמת, הוא שב לחיות חיים צנועים ולבסוף מגיע לגן העדן.
