אביר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל של אביר
דו-קרב בין אבירים בשריון לוחות, ציור מאת אז'ן דלקרואה.

אביר הוא תואר מכובד שמוענק לאדם על שירותו לממלכה. בימי הביניים, היו האבירים מעמד חברתי חשוב בימי הביניים באירופה המערבית והמרכזית. אבירים היו לוחמים רכובים על סוס ועטויי שריון. נחשבו בדרך כלל לחלק מהאצולה הזוטרה. לאחר ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, הפך אביר לתואר של כבוד, שמלכים וממשלות יכולים להעניק אותו למי שתרמו להם או לציבור תרומה מיוחדת. במובן זה קיים מוסד האבירות עד היום בחלק מארצות אירופה ובמדינות אחרות בעולם.

במהלך המאה ה-12, החלו לייחס לאבירים תכונות חברתיות ומוסריות מסוימות, שהיום אנו קוראים להן תכונות "אביריות". אחד מהגורמים שחיזקו את הייחוס הזה הייתה ספרות בסגנון אגדות המלך ארתור, אשר הנחילה את נורמות ההתנהגות האבירית אשר בשינויים כאלה ואחרים הפכו גם לנורמות המקובלות בחברה המערבית של ימינו.

אבירות ואצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ימי האבירות לא היה קשר הכרחי בין השתייכות למעמד האצולה והאבירות. האצולה הייתה קשורה לבעלות על קרקעות, ותוארי אצולה הוענקו על ידי המונרך. האבירות הייתה בעיקרה קבוצה מקצועית, שכל אדם חופשי (לא צמית), ובמקרים בודדים גם צמית, יכול היה להצטרף אליה אם עלה בידו להשיג את הממון הנדרש לרכישת סוס ושריון ואת ההכשרה הצבאית הנדרשת.

החל מסוף המאה ה-12, ובמקביל להתחלת ירידת חשיבותם הצבאית של האבירים, החל באירופה הקונטיננטלית איחוד בין מעמד האבירים למעמד האצולה. בצרפת, לדוגמה, החל מהמאה ה-13, האבירות החלה לעבור בירושה לבניו של אביר, ובמקביל, התקבלו יותר ויותר מגבלות על כניסה למעמד האבירות. לעומת זה, בבריטניה, המשיך מעמד האבירים להתקיים כמעמד נפרד.

שורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי מוסד האבירות מגיעים עד למעמד הפרשים ברומא. אבירים היו משרתי הכתר והאל, אך לעתים קרובות הם היו גם בני אריסטוקרטיה צעירים ועשירים. בימי הביניים התייחס המונח אביר לכל אדם חופשי (לא צמית) שהיה בידו די כסף לרכוש סוסים ושריון.

האביר הפיאודלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה העשירית החלו נדחקים כללי חלוקת הרכוש העתיקים של הגרמאנים, שכללו חלוקת רכוש האב בין כל בניו, מפני הסדרי פרימוגניטורה. בשיטת הורשה זו, קיבל הבן הבכור את הנחלה (פיאודום) העיקרית, בעוד שהבנים שאחריו לא היו זכאים לירושה כלשהי. מצב זה הביא למעבר של בניהם של וסאלים לשורות הכמורה או, במיוחד עבור הבנים הצעירים, לחיי לחימה. כך החלו מתגבשים אבירי ימי הביניים כמעמד של בני אריסטוקרטיה נטולי קרקע, שהפכו ללוחמים שכירים. רכושם העיקרי היה הסוס עליו רכבו, שריונם וחרבם, ואלו שאיבדו אותם היו פעמים רבות כמי שנדונו למוות.

אבירים שימשו אצל וסאלים שהיו מעוניינים בשירותיהם, לרוב בהסדר של שבועת אמונים (הומגיום) תמורת הבטחה לאדמה או תשלום, או ככנופיות של שודדים ובוזזים שתרו ברחבי אירופה. הסדר הפאקס דאי שנהגה להגנה על חסרי הישע (אנשי דת ועניים לא חמושים) היה ניסיון להגביל את האבירים לפעולה התקפית בינם לבין עצמם ולא נגד העם. מטרת חלק ממסעי הצלב הייתה תיעול את כנופיות האבירים השודדים לבצע את מסעות הביזה שלהם מחוץ לארצותיהם.

בערך בסוף המאה השלוש עשרה, כאשר חשיבותו של מעמד האבירות כמעמד החלה דועכת וההימנות עם המעמד הפכה בהדרגה ממסלול חיים לתואר טקסי יותר, החלו להתפתח כללי התנהגות ולבוש אחידים יותר לאבירים, והחלו להופיע ספרים וכתבים המדריכים את האבירים באופן ההתנהגות הנכון. בהדרגה, הפכו האבירים מאריסטוקרטים ללא אדמה לאנשי צבא המועסקים באופן קבוע אצל שליטים או במסגרת מסדר צבאי.

האביר הדתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מסעי הצלב קמו בארץ ישראל ואירופה מסדרים צבאיים דתיים שחבריהם נשבעו אמונים לאל ולא לאציל כלשהו. מסדרים אלה הוכפפו לאפיפיור ואורגנו בהתאם למסדרי כמורה או מנזרים. האבירים-נזירים נשבעו לאורח חיים סגפני ומלחמה למען הצלב. המשמעת הגבוהה שלהם הפכה אותם לצבא יעיל. אף על פי שבועתם לנזירות וצניעות, אגרו מסדרים אלה כוח פוליטי וכלכלי רב, וכן צברו הון עתק, דבר שגרם למלכי אירופה החילוניים לקנא בהם. מסדר הטמפלרים נפל כיוון שמלך צרפת חמד לעצמו את אוצרותיהם[דרוש מקור]. מסדרי האבירים הדתיים המפורסמים ביותר מאותה תקופה היו מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), הוספיטלרים והמסדר הטבטוני.

חניכת האביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס אקולייד, בו נסיכה מכתירה אביר. ציור מאת אדמונד בלייר לייטון

ספרות ימי הביניים מלמדת על תהליך החניכה הקשה שעברו נערים מבני האצולה בדרכם לאבירות. בגיל 12 החלו הנערים את האימונים הצבאיים הממושכים. האימונים היומיומיים כללו:

בגיל 15, כשסיימו הנערים את האימונים הצבאיים, הפכו לנושאי כליהם של אבירים. האבירים חונכו לערכים של אומץ, גבורה, יוזמה אישית, כוח סבל, נאמנות, נדיבות, כבוד, ענווה והגנה על החלש.‏[1] האביר גם למד לדבר כראוי, לשחק שחמט, למזוג יין, לחתוך בשר, לשיר, לפרוט בכלי מיתר ולנהוג בנימוס בחברת נשים.

שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריון לאביר וסוסו בשדה הקרב

בימי הביניים היוו האבירים הרכובים על סוס את הכוח המתמרן העיקרי. מאחר שהם נימנו על מעמד האריסטוקרטיה הם היו בדרך כלל מצוידים הרבה יותר טוב מאשר חיל הרגלים, אשר גויסו מפשוטי העם. (באותה העת ציוד הלוחמים היה בבעלות הלוחמים, ולעתים קרובות לא סופק להם על ידי מעסיקם כבצבאות המודרניים) האבירים הרכובים היו חמושים בשריון כבד (שריון שרשראות ומאוחר יותר שריון לוחות), קסדה, מגן, חרב, רומח פרשים, אלות, פטיש קרב, כוכב השחר (מורג פרשים) ועוד.

שינויים בטקטיקה צבאית, כגון השימוש המוצלח בקשתות ארוכות, הפחיתו מחשיבות האבירים בשדות הקרב. בעקבות פיתוח שריוני הלוחות, שסיפקו הגנה טובה מפני חרבות וחצים, פותחו כלי נשק ייעודים לפיצוח שריונות הכוללים גרזן דו-ידני (Pollaxe), רמחים (Pikes) ארוכים ומחודדים, רובה קשת כבד, פטיש קרב, האלברד ומגוון נשקי מוט שצוידו ב"פותחני קופסאות" שיועדו להפעיל מנוף על השריון, או להבים משוננים. למרות השינויים האלה, האבירים שמרו על מעמד הבכורה בשדה הקרב עד סוף ימי הביניים.

סופו המוחלט של האביר כגורם בקרב הגיע עם אבקת השריפה וכלי הירי, דבר שגרם להעלמות הדרגתית של שריון הלוחות שעטו האבירים, מאחר שלא היה יכול לעמוד בפני עוצמתם של הכדורים שנורו מהרובים, והיו זולים בהרבה מציוד האבירים הקלאסי, אשר הפך לחסר תועלת, והקטין את ההבדל בין האבירים ובין פשוטי העם בלחימה.

במאות ה-17, ה-18 וה-19 עדיין שירתו בצבאות אירופה חילות פרשים אך הם לא הוגבלו למעמד האצולה בלבד. חלקם שמרו על שריון הקיראס והם חומשו בחרבות, רמחים קלים, אקדחים ולעתים גם רובי קרבין.

טורנירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתות שלום בימי הביניים המאוחרים, ואפילו עד לסוף המאה ה-16, תפקידו של האביר הולל והואדר בטורנירים מסוגננים מאוד, שהיו רחוקים מלהדמות למלחמות האמיתיות שבהן לחמו בעבר "האבירים הטיפוסיים".

בתחילה, התחרויות המוקדמות דמו למעשה למלחמות וכללו משתתפים רבים שנלחמו אלו באלו במלחמת-דמה חסרות סדר. אולם עם הזמן הן התפתחו וכללו מספר אירועים, בהם:

איור מ-Codex Manesse המתאר אבירים בדו-קרב הפלה ברומח
  • דו-קרב חרבות.
  • "אדון הגשר" אביר חוסם גשר ועל השאר מוטל לעברו.
  • השחלת רומח לתוך טבעת תוך כדי דהירה.
  • "משחק הסרצאני" בו על האביר לפגוע במטרה מסתובבת עם הרומח ולדהור מספיק מהר בשביל להימלט מהאלה הכבדה שחוזרת עם סיבוב המטרה.
  • קליעה למטרה בחץ וקשת.
  • תחרויות הפלה ברומח: אלה התחרויות המוכרות והפופולריות ביותר, בהן שני אבירים רכובים על סוס וחמושים ברומח מסתערים ומנסים להפיל אחד את השני. בגרסאות מסוימות מספיק להפיל את היריב בשביל לנצח, בגרסאות אחרות יש בנוסף להכריעו (ואף להרגו) גם אחרי שנפל על הקרקע.

כשהתחרויות יצאו מהאופנה, התנתקה האבירות והלחימה, ונותרה כסמל של מעמד חברתי בלבד.

שימוש מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבירות מוענקת כיום כהכרה בשירותים שסיפק מקבל התואר לקהילה, שירותים שאינם קשורים עוד בהכרח בלחימה. תוארי אבירות עדיין מוענקים בין השאר בממלכה המאוחדת, (בריטניה) בהולנד (ridder), בדנמרק, במלזיה ובוותיקן. בחלק מהמדינות האבירים משתייכים למסדרי אבירות.

תארי אבירות מוענקים גם במספר רפובליקות. בצרפת ישנם מספר מסדרים, שהמפורסם בהם הוא מסדר ליגיון הכבוד. הדרגה הנמוכה ביותר בכל המסדרים היא אביר (שבלייה- Chevalier).

בממלכה המאוחדת, האבירים רשאים להוסיף לשמם הפרטי את הקידומת "סר" (Sir) לגברים, ודיים (Dame) לנשים.

אל התואר נלווה השם הפרטי, וניתן לצרף גם את שם המשפחה. לפיכך, לאלטון ג'ון אפשר לקרוא "סר אלטון" או "סר אלטון ג'ון", אך לא "סר ג'ון"; בדומה דיים ג'ודי דנץ' או דיים ג'ודי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לאבירים המקוריים לא היו כללי התנהגות. כשהכנסייה סברה כי האבירים הפכו צמאי-דם ובלתי-נשלטים, היא התערבה והחלה להדגיש את חשיבות המידות הטובות, עד שהכנסייה נקשרה במוסד האבירות