טיוטה:תרומת איברים בהלכה

תרומת איברים בהלכה כרוכה במספר שאלות, והיא תלויה בין תרומת איברים מאדם חי לבין תרומת איברים מאדם מת.

בתרומת איברים מאדם חי, השאלה העקרית בה דנו פסוקי ההלכה, היא בדבר קביעת רגע המוות על פי ההלכה, שאלה זו נידונה רבות בספרות ההלכתית, ונאמרו לגביה מספר קרטריונים שונים.

בתרומת איברים מאדם מת עולות שאלות של איסור הנאה מהמת, וכן איסור ניוול המת. שאלות אלו נידונות גם ביחס לתועלת מהתורנה, האם מדובר רק בישפור חייו של החולה הנתרם, או שמא מדובר במקרה של פיקוח נפש.

תרומת איברים מאדם מת

אקג של אדם שליבו פסק מלפעום - נחשב כהוכחת מוות.

כאמור, הדיון ההלכתי בנושא תרומת איברים כרוך בעיקר בשאלה באיזה איבר תלוי מותו של אדם על פי ההלכה היהודית וכיצד נקבע רגע מותו, שהרי תרומות איברים רבות ובכללן כל השתלות הלב מבוצעות באמצעות איברי אנשים שהוגדרו כמתים.

קביעת רגע המוות

כאמור השאלה המרכזית היא, בדבר קביעת רגע המוות על פי ההלכה, שכן ייתכנו מקרים שעל פי הרפואה האדם נחשב כמת, אך על פי ההלכה יש להחשיבו כאדם חי, וכאשר נוטלים ממנו איברים חיונים כדגומת הלב, מהווה הדבר מעשה רציחה ממש, ומשכך אין היתר לבצע תרומה זו.

הפוסקים הדנם בשאלה זו מסתמכים בעיקר על דברי הברייתא במסכת יומא, העוסקת באדם שנפלה עליו מפולת ("גל") בשבת. הברייתא קובעת ש"מפקחים עליו את הגל" עד שהגיעו למקום החוטם; משהתברר שהאדם איננו נושם, אין להמשיך לחלל עליו את השבת. ממקור זה עולה שהמדד לקביעת מותו של אדם הוא היעדר נשימה, כלומר ההלכה רואה במוות מוחי כמוות לכל דבר. מקור נוסף הוא בדיני הטיפול בגוסס: מבחינת ההלכה אין שום חשיבות לכך שמדובר בחיי שעה, ואסור לעשות אף מעשה שיקרב את המוות. על פי מקור זה יוצא שאם האדם המוטל לפנינו איננו "מת" אזי שהוצאת איבר ממנו אסורה מצד שהיא מקרבת את המוות.

דברי הפסוקים

פוסקים רבים התבקשו להתייחס לשאלה:

• הרב שמואל הלוי וואזנר קבע כי "אין מיתת המוח קובע אלא מיתת הלב, היא מיתת האדם" ועל-כן אדם שליבו פועם (ואפילו באמצעות מכונת לב-ריאה) נחשב כחי, ואסור לנתקו מן המכשירים לצורך תרומת איבריו.
• לדעה זו מצטרף הרב אליעזר ולדינברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', הקובע בעקבות הרמב"ם ש'החיות תלויה בלב'.
• הרב משה פיינשטיין כתב: "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש". מנגד היו שציטטו ממכתב המיוחס אליו: "והנה אף שהלב עדיין יכול לדחוף לכמה ימים, מכל מקום כל זמן שאין לחולה כוח נשימה עצמאית, נחשב כמת, וכדבארתי בתשובתי בא"מ יו"ד ג' סימן קל"ב".
• דעת הרב שלמה זלמן אוירבך הייתה שמות המוח כולו ייחשב כמוות, ולכן אדם שהרופאים קבעו שמוחו מת, מותר לנתקו ממכשירי ההנשמה, כדין 'מסיר המונע'. אך ככל שליבו עדיין פועם, רק 'קרוב לוודאי' שפעולת הלב היא רק מחמת המכשירים, ולכן יש לראות בו ספק גוסס, ואין ליטול ממנו איברים אפילו לצורך מניעת מוות ודאי של חולה אחר. מותו של אדם שכזה יכול להיקבע רק אם לאחר הפסקת פעימות ליבו יישאר ללא תזוזה וללא נשימה במשך שלושים שניות. אזי גם אם הלב יוחזר לפעולה באמצעות מכשירים, יישאר האדם מוגדר כמת. כמו כן בדיקות המצריכות הזזת האדם או הזרקת חומרים לגופו לשם קביעת מותו לטובת חולה אחר, אסורות בספק גוסס מחשש שהוא חי ויקרבו את מותו.

לדעת הפרופסור הרב אברהם שטינברג לאחר שמסכם את כלל הדעות, היא כי כיום בישראל, שהרופאים אינם נוהגים על פי הנחיות ההלכתיות, "והרי יודעים שחייבים להתנהג על פי ההלכה", אסור להיות מועמד לקבל תרומת איברים. אך "בחוץ-לארץ, הואיל והרופאים והחולים רובם ככולם נוכרים, שמתנהגים על פי המדע הרפואי והערכאות שלהם - מותר ליהודי להיות מושתל, ולקבל איברים להצלת נפשו, אפילו אם ידוע שתורם האיברים הוא יהודי."

החלטת הרבנות הראשית

בהחלטה משנת 1987 אימצה ועדה של הרבנות הראשית לישראל את אובדנה המוחלט והבלתי הפיך של יכולת הנשימה העצמונית כקריטריון לקביעת מותו של אדם, והתירה השתלת איברים ממתים בכפוף לתנאים הבאים:

1. הוכחות קליניות מפורטות שגזע המוח נהרס לחלוטין.
2. הוכחות אובייקטיביות על הרס גזע המוח, כגון בדיקת BAER.
3. הוכחה שנשימה העצמונית נפסקה לגמרי ולא חל כל שינוי במשך 12 שעות.
4. לרופאים הקובעים את המוות אין שום קשר ישיר או עקיף לרופאים המשתילים את האיברים בחולה.
5. שיתוף נציג הרבנות הראשית בצוות הקובע את המוות (נציג זה יכול להיות רופא המכיר את ההלכה, שיקוליה ודרך חשיבתה).

עד לשנת 2008 לא התחייב המרכז הלאומי להשתלות לעמידה בתנאים אלו, ובפרט לא מולא התנאי האחרון, ולכן נמנעה הרבנות הראשית מלתמוך בתרומות איברים. עם זאת, מתאמות ההשתלות בבתי החולים דאגו לערב סמכות רבנית בפרטי מקרים בהם זו נדרשה לשם שכנוע המשפחה להסכים לתרומת האיברים.

בשנת 2002 נוסף בכרטיס אדי סעיף המאפשר לתורם, אם יסמנו, להתנות את התרומה בהסכמת איש דת שיבחר על ידי משפחתו.

בשנת 2009 אישרה מועצת הרבנות הראשית כי החוק משנת 2008 עונה לדרישות הרבנות הראשית משנת 1987, אך קראה לכבד גם את המשפחות שלא מקבלות את המוות המוחי כמוחלט.

ניוול המת ואיסור הנאה

כאמור, לגבי תרומת איברים מהמת ישנה גם מחלוקת סביב איסור ניוול המת ואיסור הנאה מגופת המת, כשלעומתה הכלל הידוע של "פיקוח נפש".

תרומה איברם מאדם חי

דיונים הלכתיים נוספים ישנם בשאלת תרומת ריאה או (אונת) כבד מן החי, וזאת לאור מידת הסיכון הקיימת לתורם בניתוחים אלו. בתרומת כליה מאדם חי, ששיעור הסיכון בה נמוך, אין מחלוקת שמותר הדבר ואף מצווה לעשות כן.