משה פיינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב משה פיינשטיין

הרב משה פיינשטיין (ז' באדר ה'תרנ"ה, 1895י"ג באדר ב' ה'תשמ"ו, 1986) היה תלמיד חכם, פוסק הלכה נודע ומשפיע ביותר וראש ישיבה. מחשובי הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית במאה ה-20, ראש מתיבתא תפארת ירושלים בניו יורק ויושב ראש מועצת גדולי התורה בארצות הברית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של הרב משה פיינשטיין בהר המנוחות

נולד ברוסיה בשנת תרנ"ה (1895) לרב דוד - רבה של העיירה אוזדה וסטארבין מצאצאי הגר"א, ופייא גיטל שהייתה מצאצאי השל"ה. נולד ביום הולדתו ופטירתו, של משה רבנו - ז' באדר, ונקרא על-שמו. בילדותו למד אצל הרב איסר זלמן מלצר בישיבת סלוצק, וכשהתבגר החליף את אביו ברבנות העיירה אוזדא וליובאן שברוסיה, עד הגירתו לארצות הברית בשנת תרצ"ז (1937). בארצות הברית שימש כראש ישיבת "תפארת ירושלים" בניו יורק וכנשיא ארגון עזרת תורה.

הרב פיינשטיין נפטר בניו-יורק בשנת תשמ"ו (1986). בניגוד לדעתו שאין לקבור תושבי חו"ל בארץ ישראל ("ארץ ישראל איננה בית קברות"[דרוש מקור]), החליטו צאצאיו להשתמש בפסקו שלו בהתייחס לרב אחר, שלגביו פסק שאם לא יקבר בארץ ישראל עלול להיגרם ביזיון המת, מכיוון שנהוג בארצות הברית שגדולי תורה נקברים בארץ ישראל. בהלוויתו שהתקיימה בשושן פורים בירושלים השתתפו מאות אלפים. נקבר בהר המנוחות סמוך לקברו של רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז.

היה מגדולי הדור ונערץ על רבים, על מצבתו נכתב בין היתר: "עמוד ההוראה גדול הדור אב לחכמים ראש המדברים לכל דבר שבקדושה, נשא משא הדור בחכמה ותבונה באומץ וגבורה ובסבלנות אין קץ, בכל אשר פעל ועשה, הדריך הנהיג הורה ולימד, מסר נפשו להעמדת האמת שעלתה לו מעמלו כל ימיו אצר אוצרות של תורה בספריו אגרות משה ודברות משה והעלה אור חדש בלמוד התורה ובהבנתה. מקור ההלכה לכל המבקש תורת חיים משענת ומבטח להם בעבודת השי"ת השפיל והמציא עצמו לכל נזקק ונדכא לשמוע לצרכיהם להשתתף בצערם ולסעדם ונקש על דלתי רחמים בתפילתו לישועתם אמיץ לב בגבורים להציל כל עשוק. קדוש וטהור חכם ועניו אהוב למעלה ואהוב למטה ומקובל לכל".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו מיוחסת לגר"א, השל"ה, הרב יום-טוב ליפמן הלר והרב יחיאל היילפרין.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב משה פיינשטיין מעביר שיעור

הרב פיינשטיין היה מוכר כפוסק החרדי הבולט והמשפיע ביותר בארצות הברית. אלפי תשובותיו בהלכה הופצו בעולם היהודי כולו ורוכזו בסדרת הספרים אגרות משה. בין היתר הוא דן בתשובותיו בבעיות טכנולוגיות מודרניות, רפואה והלכה, ואף בעיקרי היהדות.

כמו כן היה פעיל בענייני ציבור וחינוך בקהילה היהודית. התנגד בחריפות לתנועה הרפורמית ולקונסרבטיבית, אך מדבר זה יצאה קולא, שכן לא החשיב לעניין ממזרות נישואים שנערכו בטקס רפורמי או קונסרבטיבי ונישואים אזרחיים. בפסיקה הסתמך על עומק סברתו בתלמוד ובראשונים, יותר מאשר על פסיקות האחרונים. כפי שהוא מסביר בהקדמת הספר.

בפסיקות רבות נחשב למקל:

  • התיר במקרים מסוימים הפריה מלאכותית של אישה מזרע של גבר לא יהודי,‏[1] דבר שאחרים ראו בו ניאוף לכל דבר והתקיפוהו על כך.‏[2]
  • התיר לצרף מחלל שבת למניין בתנאים מסוימים, כאשר הוא מביא ראיה מהמרגלים.‏[3]
  • בניגוד לאיסור המקובל על חלב נוכרי, התיר חלב נוכרי (בארצות הברית בלבד) בשל הפיקוח הקפדני של הממשלה על חלב.‏[4]

מדבריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

"והצערעמאניע (ceremony, טקס) של בת מצווה הוא ודאי רק דברי רשות והבל בעלמא ואין שום מקום להתיר לעשות זה בבית הכנסת … ואי איישר חילי (לו היה לי הכוח) הייתי מבטל במדינתנו גם סדר בר המצווה של הבנים".‏[5]
"בין לתוספות, בין להרמב"ם ואף לרש"י … איסור רציחה מ"לא תרצח" גם על עובר … ואסור להורגו אף לפיקוח נפש … ורק להצלת אמו שלא תמות בלידתו הוא ההיתר …"‏[6]
טען שאין בידינו להועיל להומוסקסואלים המבקשים לעצמם היתר. את דברי חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"א, עמוד ב') על כינוי התורה "תועבה" ("תועה אתה בה"), פירש הרב: "במשכב זכר אין כלל תאווה מצד הטבע, וכל המתאווה לזה הוא רק תועה מהטבע..."‏[7]
"מלכות של חסד שכל מטרתה הוא להטיב לכל תושבי המדינה" (בתשובה בה הוא מזהיר למנהלי מוסדות תורה לא לנסות לקבל תמיכה יותר ממה שקבעה הממשלה)‏[8]
(בהתייחסות לעניין תליית דגל ישראל בבית הכנסת) "ולכן אף שודאי לא מן הראוי הוא להכניס בבית הכנסת שהוא מקום קדושה, וכל שכן שאין להניחו שם בקביעות וכל-שכן לא אצל ארון הקודש, אבל איסור ממש לא שייך לומר על זה אלא שהוא עניין הבל ושטות, ואם אפשר באופן של שלום לסלקם מביהכ"נ היה זה דבר טוב אבל לעשות מחלוקת בשביל זה אסור. ואם היה כח בלא מחלוקת לעקור עניין הדגל כדי שלא יהיה זיכרון למעשה הרשעים היה ג"כ אולי נכון לעשות, אבל חס-ושלום לעשות מחלוקת בזה."‏[9] אמנם, הוכח שבמשך הזמן, גישתו כלפי מדינת ישראל נעשתה יותר חיובית‏[10].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיבור החשוב ביותר שהוציא לאור בחייו היה "אגרות משה" (תשעה כרכים) המכיל מכתבי תשובות הלכתיות שמהוות אבן דרך בפסיקה הלכתית, ובהתייחסות ההלכתית לבעיות החדשות. הכרך השמיני של "אגרות משה" יצא לאור לאחר פטירתו, על ידי חתנו, הרב משה דוד טנדלר, וחתנו של הרב טנדלר, הרב שבתי רפפורט. יש שטענו כי כרך זה כולל דברים שהרב לא רצה להדפיס והיו בגדר הוראת שעה.‏[11]

כמו כן הוציא לאור ספר בשם "דרש משה" בענייני דרוש ואגדה, וכמה כרכים של "דברות משה" הכוללים שיעורים על המסכתות הישיבתיות בתלמוד, אך אלו פחות התקבלו בציבור הלומדים יחסית לספרי השו"ת בשל האריכות והעמקות הרבה בה הוא מעיין בכל נושא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב שבתי רפפורט, זכרו תורת משה עבדי - לדרכו של הגר"מ פיינשטיין בפסיקה בשאלות זמננו, בתוך: "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עמ' 384-366, ירושלים תשמ"ט.
  • דניאל אידנסון, יד משה - מפתח לכל חלקי האגרות משה, ירושלים תש"ס.
  • יואב שורק, הרב משה פיינשטין: חלב גוי, הוצאת ראובן מס, תשס"ז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שו"ת אגרות משה, אבן העזר, א, עא.
  2. ^ כתב העת האמריקאי "המאור" פרסם מספר מאמרים על גישתו המקלה; מ' עמסל "עוד פרטים נחוצים באיסור ההזרעה המלאכותית" המאור טז (1965) 147.
  3. ^ שו"ת אגרות משה, אורח חיים, ב, יט.
  4. ^ שו"ת אגרות משה, יורה דעה, א, מז.
  5. ^ ‏שו"ת "אגרות משה", אורח חים, א, קד.
  6. ^ ‏שו"ת "אגרות משה", חושן משפט, ב, סט.
  7. ^ שו"ת "אגרות משה", אורח חיים, ד, קטו.
  8. ^ ‏שו"ת "אגרות משה", חושן משפט, ד, רמד‏.
  9. ^ שו"ת אגרות משה חלק אורח חיים תשובה מו. הובא בספר "A Threat from Within: A Century of Jewish Opposition to Zionism" מאת יעקב מ. רבקין (2006), עמ' 166 ב-Google Books.
  10. ^ א' שבט, "דגל ישראל במקורות היהדות", אורשת א (תש"ע), עמ' 313- 315
  11. ^ ראו הדיון [\בפורום ספרים וסופרים] ו[בפורום אוצר החכמה]