הרבנות הראשית לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הרבנות הראשית לישראל

הרבנות הראשית לישראל היא המוסד הרבני העליון של מדינת ישראל. תחומי אחריותה כוללים מינוי רבנים ודיינים, התקנת תקנות, הפעלת מערכת הכשרות הממלכתית ועוד. בראש הרבנות הראשית עומדים שני הרבנים הראשיים. אחד מהם עומד בראש מועצת הרבנות הראשית והשני בראש בית הדין הרבני הגדול. מערכת הרבנות הראשית לישראל פועלת מכוח חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980‏[1]. בעבר שכנה הרבנות הראשית בבניין היכל שלמה ששמו הפך לשם נרדף לה. כיום היא שוכנת ברחוב ירמיהו בבית יהב סמוך לכניסה הראשית לירושלים.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדת הספרדים בירושלים הייתה רוב ביישוב היהודי עד ראשית שנות השבעים של המאה ה-19, והעדה היחידה המוכרת רשמית על ידי השלטונות העות'מאנים. בראש ההנהגה הרוחנית של העדה והיישוב היהודי בארץ ישראל עמד הרב הראשי, שכונה "הראשון לציון". סמכויותיו של הראשון לציון הוכרו רשמית על ידי הסולטאן העות'מאני כראש הרבנים לארץ ישראל, שמושבו בירושלים. הראשון לציון מינה רבנים ופיטרם, שימש כנציג העדה בפני השלטונות, נהנה מחסינות, והיה אחראי לגביית המסים בעבור השלטונות ולחלוקת הנטל בין תושבי הארץ היהודים. לעומת היהודים הספרדים בארץ, העדיפו היהודים האשכנזים להישאר בחסות הקונסולים האירופאים, במסגרת חוק הקפיטולאציות. הם היו מאורגנים על פי ארצות מוצאם ב"כוללים", והקימו לעדתם מערכות שירותי חינוך ודת נפרדים.‏‏‏[2]

הקמת הרבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב האשכנזי הראשי הראשון לישראל ודמות מפתח בעיצוב הרבנות הישראלית, בשנת 1924

כשהוקם הממשל האזרחי הבריטי והרברט סמואל מונה לתפקיד הנציב, התחדשה בין היתר הפעילות להגדרת מעמדו של היישוב היהודי, שהיה לא ברור עד לאותה עת. כך קרה שמשלחות של יהודים מהארץ ניגשו לנציב והציגו טענותיהם, והנציב, כתגובה, מינה 2 וועדות: אחת- שתבדוק את מעמדן של העדות הדתיות בארץ וסמכויותיהן. והשנייה-לבחינת בעיית ההנהגה הדתית של היישוב היהודי. במהלך הדיונים התברר שקיימת נטייה להקמת מוסד הרבנות הראשית לארץ ישראל. לאחר דיונים ממושכים סביב שאלת דרך בחירת הרבנים, ויחסי הייצוג בה, הוחלט על הקמת גוף בוחר ששני שליש מאנשיו יהיו רבנים, ושליש יהיו נציגי ציבור מרחבי הארץ. הגוף כונס לראשונה ב-24.02.1921, ובחר על פי הצעתה של הוועדה בשני רבנים ראשיים: האחד אשכנזי - הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והשני ספרדי - הרב יעקב מאיר. כך הוקמה הרבנות הראשית בשנת תרפ"א (1921), בחסות שלטונות המנדט הבריטי, במקום תפקיד החכם באשי שהתקיים תחת השלטון העות'מאני. בנוסף, מונתה מועצת רבנות בת ששה חברים: שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים. לצד מועצת הרבנות נבחרו שלושה יועצים חילוניים, שסמכותם הייתה לא מוגדרת, אך ביטאה את דרישות הציבור להתאמת ההלכה לתנאי הזמן.‏‏‏[3][4]

מעמדה של הרבנות ביישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלוקת זו התפלגה ל-3 עמדות:

עמדת הרבנות - הרב קוק שאף לכך שמוסד הרבנות יהיה גוף א־פוליטי המאחד ומאגד את כל הכוחות הפועלים ביישוב. משמעות הדבר היא שהרבנות צריכה לעמוד מעל כל המפלגות והארגונים השונים ביישוב ולהשפיע על אזרחי הארץ היהודים בכל תחומי החיים. בהתאם לתפישתו, היה הרב קוק מעורב ככל יכולתו בסוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות הקשורות לחיי היישוב, כגון עבודה עברית, חקלאות, עלייה, ביטחון, ועוד. בהתאם לשאיפות אלה, פעלה הרבנות לעצב את החיים היהודיים ביישוב וטיפלה בנושאי עבודה בשבת, רישום נישואין וגירושין, כשרות, מינוי רבנים, דיינים ושוחטים, והקמת מועצות דתיות לצורך שירותי דת בכל הקהילות בארץ.

עמדת השלטון המנדטורי - השלטון המנדטורי, לאחר שהבין את מורכבות הבעיה בפלשתינה-א"י, צמצם את הבטחתו בדבר הקמת בית לאומי ליהודים והחליט לדבוק בהכרה אתנית-דתית, ובהתאם, שאף להעניק לרבנות עצמאות חלקית בלבד. על פי הגדרה זו, הרבנות הראשית היא המייצגת בפועל של הקהילה היהודית, אך עם זאת היו נושאים שבהם לא קיבלו השלטונות את עמדת הרבנות.

עמדות בתוך היישוב - הציבור החילוני-ציוני לא קיבל את עמדתו של הרב קוק בדבר מעמדה של הרבנות. בעיני ציבור זה, מוסד הרבנות לא היה עליון וגם לא שווה ערך למוסד ההנהגה החילוני-פוליטי. אולם הייתה הבנה רחבה בקרב ציבור זה, שאין הם יכולים לצאת כנגד הרבנות, מכיוון שההכרה של מוסד הרבנות בתנועה החילונית הייתה חשובה הן למטרות פוליטיות חיצוניות והן למטרות פוליטיות פנימיות. בעיניהם, תפקידיה של הרבנות היו צריכים להסתכם בהענקת שירותי דת.

אף כי רוב הציבור הדתי עמד מאחורי הרבנות הראשית, קבוצה קטנה הביעה התנגדות, מסיבות אחרות, לרבנות הראשית. בראש המתנגדים עמדו הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין, וההתנגדות זאת יחד עם התנגדות למינויו של הרב קוק לרבה האשכנזי של ירושלים הובילה להתפרדות מהקהילה הדתית של ירושלים, והקמת העדה החרדית כעדה יהודית נפרדת. התנגדותם למעמדה של הרבנות נבעה הן מהתנגדות עקרונית לרבנות ראשית כלל-ארצית, והן מחששם ממיסוד קשר שוטף בין הממסד החילוני לרבנות, אשר עלולה להביא לידי התערבותו בחינוך ובהלכה הדתית.

לאחר קום המדינה, נחקקו חוקים שהסדירו את מעמדה של הרבנות הראשית‏[5]:

  • חוק שיפוט בתי הדין הרבניים‏‏‏[6] - הדין הדתי יהיה תקף לגבי תחום המעמד האישי (קרי נישואין, גירושין וכו).
  • חוק הדיינים[7] - חוק שיוצר הפרדה בין הרבנות לבין מוסדות השיפוט הדתיים: א. הדיינים בבתי הדין יהיו קבועים, ויומנו על ידי ועדת מינויים הכוללת בין היתר אנשים מקצוע, לא בהכרח דתיים. ב. הרבנים הראשיים יהיו, כל אחד בתורו, אב בית הדין הרבני לערעורים.
  • אין העדפה רשמית בחוק לדת היהודית על פני דתות אחרות.
  • הוקם משרד ממשלתי לענייני דת, שתפקידו למלא תפקידים שהיו בעבר בתחומי סמכותו של הנציב העליון.
  • בצה"ל הוקמה רבנות ראשית. תפקידה של הרבנות הראשית של צה"ל הייתה הוראה בתחום הדתי, סיפוק צרכיו של החייל הדתי, ושמירה על הוראות דתיות המופיעות בפקודת המטכ"ל.

חוק הרבנות הראשית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980, התש"ם, נחקק "חוק הרבנות הראשית לישראל"‏[1], שמפרט את דרכי בחירתם של הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות ואת משך כהונתם.

מועצת הרבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מועצת הרבנות הראשית

מועצת הרבנות הראשית היא הגוף העליון של הרבנות הראשית לישראל. אחד הרבנים הראשיים מכהן כראש המועצה (חברו מכהן כנשיא בית הדין הרבני הגדול, ולאחר חמש שנים השניים מתחלפים בתפקיד).

עד 1980 היו חברים במועצה, מלבד הרבנים הראשיים, שישה חברים, מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים. מאז 1980 נקבע בחוק שהמועצה מורכבת מ-16 חברים: שני הרבנים הראשיים, אחד מהרבנים הראשיים של הערים ירושלים, חיפה, תל אביב ובאר שבע ברוטציה, כך שיהיו מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים ועשרה רבנים נבחרים (חצי אשכנזים, חצי ספרדים). מקום מושבה של הרבנות הראשית על פי החוק נקבע להיות בירושלים. עד שנת 2011 שימש הרב הצבאי הראשי כמשקיף במועצה, אולם בשנת 2011 תוקן החוק והרב הצבאי הראשי משמש כחבר ה-17 של המועצה וזאת בתנאי שהוא בעל "כושר" לרבנות עיר.

מועצת הרבנות הראשית הנוכחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבניה הראשיים של מדינת ישראל כיום הם: הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף.

חברי מועצת הרבנות הראשית הנוכחית (תשע"ד) הם‏[8] שני הרבנים הראשיים לישראל (הרב יוסף והרב לאו), רבני שלוש מתוך ארבע הערים האמורות (הרב ישראל מאיר לאו רבה של תל אביב יפו, הרב שלמה שלוש רבה של חיפה והרב יהודה דרעי רבה של באר שבע - שכן לעיר ירושלים אין רב ראשי מכהן), הרב הצבאי הראשי תת אלוף הרב רפי פרץ וכן עשרה רבנים (מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים) אשר נבחרו לכהונה בשנת ה'תשע"ד:

  • הרבנים האשכנזים:
  1. הרב יעקב שפירא (ראש ישיבת מרכז הרב)
  2. הרב יצחק דוד גרוסמן (רבה של מגדל העמק, ראש מוסדות 'מגדל אור')
  3. הרב יוסף גליקסברג (רבה של גבעתיים)
  4. הרב יעקב רוז'ה (נציג הרבנות הראשית במכון הלאומי לרפואה משפטית)
  5. הרב יצחק רלב"ג (לשעבר יו"ר המועצה הדתית בירושלים)
  • הרבנים הספרדים:
  1. הרב שמעון אליטוב (רב המועצה האזורית מטה בנימין)
  2. הרב אברהם יוסף (רבה של חולון)
  3. הרב רצון ערוסי (רבה של קריית אונו)
  4. הרב שמואל אליהו (רבה של צפת)
  5. הרב יצחק פרץ (רבה של רעננה)

הרבנים הראשיים לדורותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, בביקורם במחנה צה"ל בתל השומר בראשית שנות ה-50

בישראל ישנם שני רבנים ראשיים, אחד אשכנזי ואחד ספרדי. שני הרבנים הראשיים ועשרת הרבנים הנבחרים למועצה ממונים על ידי בחירות ישירות, חשאיות ואישיות על ידי גוף של בוחרים המכיל 150 איש, בתוכו 80 רבני ערים, מועצות ושכונות, דיינים, הרב הצבאי הראשי ועוד 70 נציגי ציבור: ראשי ערים, ראשי מועצות, שרים, ח"כים ואחרים.

רב ראשי מכהן 10 שנים, ואילו חבר מועצה נבחר לתקופה של 5 שנים (לפי הלוח העברי). עם כניסתם לתפקיד מחויבים כולם לחתום אצל נשיא המדינה על הצהרת אמונים למדינת ישראל. על הרבנים להיות אזרחי המדינה או תושביה.

הנושאים בהם מטפלים הרבנים הראשיים במסגרת תפקידם נוגעים בתחומים שונים וביניהם: אחריות על מערכת בתי הדין הרבניים בישראל, הפיקוח בנושאי כשרות על: מוסדות ציבור, אולמות אירועים, קייטרינג, בתי מלון מסעדות, רשתות שיווק, הפיקוח על איטליזים ומשחטות, כשרות מוצרי המזון והבשר המיובאים, מצוות התלויות בארץ, בחינות לדיינות, רבנות, לתפקידי מוהלים, לשוחטים, הסמכתם של כל הנ"ל ועוד.

נוסף על תפקידים פרקטיים אלו, יש לרבנים הראשיים גם תפקיד ייצוגי והנהגתי: הרבנים מופיעים בפני הציבור הישראלי המגוון, ונותנים הרצאות במגוון נושאים אקוטיים הרלוונטיים לחיי היומיום הישראלי חברתי-לאומי: יחסי דת ומדינה, אלימות במשפחה, שבת, דאגה לזולת ולנזקקים ועוד. כמו כן, מקיימים הרבנים הראשיים פגישות עם מנהיגי דתות העולם בניסיון להביא להפגת מתחים דתיים ולקירוב השלום‏[4].

להלן רשימת הרבנים הראשיים לישראל מאז כינון הרבנות הראשית‏‏‏[9]:

בית הדין הגדול לערעורים של הרבנות הראשית, שנת 1959, ירושלים

אבני דרך בפועלה של הרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמאות להחלטות ופסיקות של הרבנות הראשית שעוררו בשעתן הד גדול:

  1. פסק הדין של הרב גורן ועוד תשעה דיינים שדנה בדבר ממזרותם של האח ואחות לנגר. הפסיקה קבעה שהאח והאחות לנגר אינם ממזרים בניגוד לפסיקה קודמת, לאחר שטען כי הגיור של הבעל הראשון לא היה תקף וממילא אמם לא הייתה אשת איש.
  2. פסק הדין של הרב עובדיה יוסף כי הפלאשים (ביתא ישראל) הם יהודים ויש להעלותם ארצה. בעקבות פסק הדין פעלה הסוכנות היהודית להעלותם ונערכו מבצע שלמה ומבצע משה.
  • עם הקמת הרבנות הראשית הוחלט על הקמתו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים המקומיים. הסדר זה נתקבל על דעת הרב קוק וחבריו במידה מסוימת בלחץ השלטון המנדטורי הבריטי.
  • מזונות ליבמה - יבם שסירב לקיים פסק בית-הדין שחייבו לחלוץ ליבמתו, יהא חייב מאותו יום במזונות ליבמתו. תקנה שתיקנו הרב הרצוג והרב עוזיאל בחודש טבת תש"ד.
  • מזונות הילדים - תקנה המחייבת את האב בחיוב משפטי גמור, גם אם יש צורך בכפיה עליו, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל 15. עיקר הצורך והחידוש שבתקנת המזונות לילדים עד גיל 15, היה בקביעת חובת המזונות מדין ולא מצדקה.
  • נשואי בוסר - אסור לאיש מישראל לקחת לו אישה לנישואין כשהיא קטנה מגיל שש-עשרה שנה ויום אחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זרח ורהפטיג, "חוקה לישראל דת ומדינה", המרכז העולמי של המזרחי, הוצאת מסילות, ירושלים 1988
  • הרב שאול ישראלי, "הרבנות והמדינה", אברהם כהן - ארז הוצאה לאור, ירושלים תשנ"א
  • מנחם פרידמן, "בזירה הפוליטית", מדינה וממשל, בתוך ד. כספי (עורך), כרך א' 3, ירושלים 1972
  • הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "כבודה של תורה", התור תרפ"א
  • זרח ורהפטיג, "הרבנות הראשית-רבנות לעם כולו", חוקה לישראל דת ומדינה, הוצאת מסילות, ירושלים 1998
  • איתמר ורהפטיג, ושמואל כץ, "הרבנות הראשית לישראל - 70 שנה להיווסדה", ירושלים תשס"ג
  • אריה מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ-ישראל - ייסודה וארגונה, ירושלים תשל"ג
  • גלעד מרלין, עשה לך רב - שבעים שנה לרבנות הראשית לישראל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ‫חוק הרבנות הראשית לישראל,‬ ‫תש"ם-1980, באתר הכנסת
  2. ^ ‏(ורהפטיג, 1990)‏
  3. ^ ‏(ורהפטיג, 1990)
  4. ^ 4.0 4.1 הרבנים הראשיים לישראל, באתר הרבנות הראשית לישראל
  5. ^ ‏(ורהפטיג, 1990)‏
  6. ^ קובץ חוקים, באתר "בתי הדין הרבניים"
  7. ^ חוק הדיינים, תשט"ו-1955, באתר תקדין לייט
  8. ^ חברי מועצת הרבנות הראשית, באתר הרבנות הראשית לישראל
  9. ^ (ורהפטיג וכץ, 1990)