יהושע בן חנניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהושע בן חנניה
דור	דור שני לתנאים
בית מדרש	בית הלל
רבותיו	רבן יוחנן בן זכאי
חבריו	רבן גמליאל דיבנה, רבי אליעזר בן הורקנוס
תלמידיו	רבי עקיבא, רבי ישמעאל

רבי יהושע בן חנניה, תנא, ראש ישיבה בפקיעין שבגליל.

כל רבי יהושע שמוזכר במשנה ובתלמוד בלי הזכרת שם אביו הוא רבי יהושע בן חנניה.

עוד בהיותו ילד קטן, הובא על ידי אמו לבתי מדרשות, ועל כך שבחו רבו - רבי יוחנן בן זכאי "אשרי יולדתו"^[1]. המהר"ל מסביר בחיבורו "דרך החיים" על מסכת אבות, שרבי יהושע קיבל מאימו נטיות גופניות טהורות, שלא הפריעוהו בעבודת ה', והיה בעל מידות טובות, ולכן אימו משובחת בעניין.

אחרי שגדל התמחה בנגינה ועבד בבית המקדש השני כלוי משורר. היה ידוע כגדול המתווכחים היהודיים עם פילוסופים בדורו.

ר' יהושע היה פחמי, כלומר התפרנס ממכירת פחמים.

תלמידו הגדול היה רבי עקיבא.

תוכן עניינים

1 משנתו החינוכית
2 מחלוקות מפורסמות
- 2.1 המחלוקת בנושאי עיבור החודש
- 2.2 המחלוקת בנושא תפילת ערבית
3 הערות שוליים
4 קישורים חיצוניים

[עריכה] משנתו החינוכית

רבי יהושע העריך כדבר המשפיע על דרכו של האדם את החברות. להשגת שלימות האדם מבחינת "דרך ישרה שיבור לו האדם" קבע את המדד לפי התחברות עם אדם טוב ואת הדרך שיתרחק ממנה האדם - התחברות עם אדם רע.

אמרה שמצוטטת משמו במסכת אבות היא:

"רבי יהושע אומר, עין רעה, ויצר הרע, ושנאת הבריות, מוציאין את האדם מן העולם."

דרכו של רבי יהושע הייתה מתונה, הן בחיים האישיים והן בהנהגה הציבורית. את המתינות הפוליטית קיבל כנראה מרבו ריב"ז, והיה בין אלו שעזרו לו לעזוב את ירושלים הנצורה, כדי להדבר עם הרומאים, ולהציל מה שניתן (גיטין נ"ו א'). לאחר החורבן מסופר כי רבי יהושע מנסה להחזיר את החיים לתלם, מנחם את היהודים, ומדריך אנשים לא להתאבל יותר מדי על החורבן.

כאשר הקיסר אדריאנוס ביטל את כוונתו לבנות את בית המקדש והיהודים התכנסו בבקעת בית רימון בכוונה למרוד בו, ביקש להרגיעם והשתמש במשל האריה והחסידה ממשלי איזופוס, ואמר 'דיינו שנכנסו ללוע הארי ויצאנו בשלום'. (ב"ר פס"ד). אך הניסיון להרגיע את המרד לא צלח בידו. במדרשים מסופר על שיח והתפלמסויות שונות שהיו בין רבי יהושע לאדריאנוס.

[עריכה] מחלוקות מפורסמות

לרבי יהושע בן חנניה היו שלוש מחלוקות עם רבן גמליאל דיבנה בנושאי קדושת בכור, עיבור החודש ותפילת ערבית. מפורסמת מאוד מחלוקתו עם רבי אליעזר בן הורקנוס בעניין תנורו של עכנאי.

[עריכה] המחלוקת בנושאי עיבור החודש

במשנה במסכת ראש השנה^[2] מסופר כי חלק על רבן גמליאל בעיבור החודש, וסבר כמו רבי יוחנן בן נורי ורבי דוסא בן הרכינס, שטענו שהעדים שקיבל רבן גמליאל היו עדי שקר ולכן ההכרזה על ראש השנה מקורה היה בטעות. כאשר שמע על כך רבן גמליאל הנשיא, שלח לו "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונך." ולאחר שרבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס שכנעוהו שגם אם מדובר בטעות יש להשמע לרבן גמליאל מטעמים שונים, "נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל, ביום שחל יום הכיפורים להיות בחשבונו."

מעבר הלימוד על מקור הסמכות של נשיא ישראל גם כשטועה, נראה שיש פה עדות ואולי אף ביקורת על מוסד הנשיאות שעבר מדור לדור, גם כאשר ממשיכי השושלת לא היו בדיוק גדולי החכמים שבדור, ולא ידעו לעבר את השנה כראוי, ועל ענוותנותו של רבי יהושע שהיה מבית הלל.

[עריכה] המחלוקת בנושא תפילת ערבית

במסכת ברכות^[3] מסופר על תלמיד אחד שבא ושאל את רבי יהושע בן חנניה האם תפילת ערבית היא רשות או חובה? רבי יהושע ענה לו: רשות. (התפילות באות להחליף את קורבן התמיד ביום, ואלו הן תפילות שחרית ומנחה. לעומת זאת, תפילת ערבית היא כנגד איכול איברי הקורבן על המזבח במשך הלילה.) אותו תלמיד הלך ושאל את הנשיא, רבן גמליאל: "תפילת ערבית - חובה או רשות?" רבן גמליאל השיב: חובה, והתלמיד ענה לו שרבי יהושע בן חנניה אמר שהתפילה היא רשות. בעקבות זאת התעמת רבן גמליאל עם רבי יהושע למחרת, אף שרבי יהושע הסכים לדעתו, והכריח אותו לעמוד בזמן הלימוד. רבי יהושע בן חנניה שהיה חכם גדול בתורה ואדם זקן והעמידה במשך הזמן הרב של הלימוד הייתה קשה לו.

מעשה זה של רבן גמליאל, שהצטרף לשורת מעשים שנועדו לצער את רבי יהושע, הרגיזו את העם ואלה דרשו מחוצפית המתורגמן, להפסיק בתרגום דבריו של רבן גמליאל, והחליטו להעביר מתפקידו את רבן גמליאל ומינו במקומו לתקופה קצרה את רבי אלעזר בן עזריה שהיה לפי המסורת בן 17 באותו הזמן. עוד מסופר בגמרא שלאחר מכן, פייס רבן גמליאל את ר' יהושע, והושב לנשיאות, כשהוא משמש בתפקיד שני שבועות בכל חדש, ואלעזר בן עזריה שבוע אחד.