פקיעין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פקיעין
Peqiin COA.png
PKI.JPG
מראה כללי של פקיעין
שם בערבית البقيعة
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי מועצה מקומית
ראש המועצה גאזי פארס
גובה ממוצע ‎555‏ מטר
סוג יישוב יישוב עירוני בעל 5 - 10 אלף תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2012:
  - אוכלוסייה 5,435 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.0%‏ בשנה עד דצמבר 2012
  - צפיפות אוכלוסייה 945 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 5,753 דונם
מיקום פקיעין
פקיעין
פקיעין
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3942
פרופיל פקיעין נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
אתר המועצה
בכיכר המרכזית והעתיקה ביישוב
בית משפחת זינאתי - שומרי בית הכנסת העתיק
אכסניית "פקיעין לנצח" שעלתה באש באוקטובר 2007
פסל היונים בכניסה הצפונית לפקיעין
פסל סולטאן אל-אטרש (משמאל) בכיכר המעיין בפקיעין

פְּקִיעִיןערבית البقيعة, אלְ-בֻקַיְעַה) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958ברשות יוסף חסין עלי (בק)הוא היה ראש המעוצה הראשון בפקיעין. פקיעין שוכנת בגליל העליון מערבית לבית ג'ן ודרום-מזרחית למעלות-תרשיחא.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרבת היישוב התגלתה מערת קבורה כלקוליתית המעידה על התיישבות במקום שהתקיימה בין השנים 4,500 -3,500 לפנה"ס לערך. יש סברה ששם היישוב הקדום היה בקע ולא פקיעין. השיבוש הערבי בשמות המקומות נטה להחליף פ' שמית דגושה בפ' רפויה כדוגמת "פלסטין" שמקורה מהמלה "פלשתינה". רק פ' יוונית שונתה על ידי הערבים לב' כדוגמת בניאס (פניאס) ונבלוס (ניאפוליס). לכן לא סביר כי פקיעין תהפך לבקעיה.‏[1]

פקיעין בתקופת ההתנחלות בני ישראל ובית ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הארכאולוג יוחנן אהרוני בספרו התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת התנחלות בני ישראל בארץ במאה ה-13 לפנה"ס. כאן נמצאו מפעל לבניית כלים מברונזה וכן קנקנים עם "שפת צווארון" כמו שנמצאו בשילה וביהודה מאותה תקופה. על פי יצחק בן צבי בספרו שאר ישוב, תל חרשים הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות מתקופת בית ראשון כמו חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד.

תקופת הבית השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר בקע (בקה) מוזכר מספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמת היהודים כגבולו הצפוני של הגליל העליון‏[2]

תקופת המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט:

"מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום..."

ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסח הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי המשנה מצויה בין לוד ליבנה, הרחק מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון הוא "מפקיעין", אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. בספרות התנאים מקור נוסף שיש הנוהגים לראות בו כמדבר בפקיעין בימי המשנה.

במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נזכר כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מפני נמלטו השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י, יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא:

"רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש עשרה שנים בימי השמד)

ניתן לסבור שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. בפקיעין מערה המזוהה עם מערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע", וגם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגירסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה נאמר "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל".‏[3] גרסה זו ורבות אחרות שאינן מזכירות את הדיבור "במערתא דבקא" או "במערתא דפקא" אלא "במערתא" בלבד, מקשות על זיהוי פקיעין כמקום בו עוסקים המדרשים.‏[4] לאור זאת אין וודאות שפקיעין של ימינו היא היא פקיעין עיירתו של רבי יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. על פי יצחק בן צבי שמה של פקיעין בזמן בית שני היה "תקוע".‏[5]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים הגיעו אליו עם תחילתם של מסעי הצלב בסוף אותה מאה. פלחים (עובדי אדמה) יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה בעת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית העת החדשה כתב על קדושת מקום המערה בפקיעין המהר"ל מפראג כי "זהו מקום מיוחד בעולם לדברים קדושים אלוקיים".‏[6] רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני.

היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד"רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מידי פעם לקבץ נדבות - וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים. ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. בשנת ה'תקל"ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: "אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה - אביא את המשיח".‏[7] אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין.

בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה ומשה ריישר. ב-1883 אמד לורנס אוליפנט את מספרם בעשרים משפחות ואברהם בארג אמד את מספרם במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ועשרים ושתים משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים. לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו"ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי פקיעין בתחילת שנות ה-30

במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים. בשנת 1936 פסק היישוב היהודי בכפר, בעקבות המרד הערבי הגדול, ופעולתה של כנופיה ערבית באזור. בשנת 1948 חזרה לכפר משפחת זינאתי, אחת מהמשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין.‏[8]

מושב העובדים פקיעין חדשה הוקם בשנת 1955 צפונית לפקיעין ועל גבעה המכונה בפי הערבים ראש עובד (כנראה התייחסות לחורבת עובד). אחדים מבני משפחת זינאתי הצטרפו לגרעין המתיישבים אשר הורכב משתי קבוצות עולים ממרוקו. אדמות המושב נרכשו שנה קודם על ידי הקרן הקיימת לישראל. תושבי פקיעין סירבו בתוקף למכור את אדמותיהם ואולם לאחר שמשפחת ח'ורי הסכימה למכור חלק מאדמותיה, עשו זאת יתר התושבים.

בשנת 1955 הוקמה בפקיעין מועצה מקומית נבחרת. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתר שמונה על ידי הממשל הצבאי הישראלי. לפי ספרו של ד"ר הלל כהן, גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת מועצה נבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מפלגת מק"י ברחוב הדרוזי.‏[9]

מרקם האוכלוסייה ויחסי העדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2012, מתגוררים בפקיעין 5,435 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.0%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, המועצה המקומית מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011-2012) היה 89.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 5,935 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[10] 76% מאוכלוסיית פקיעין היא דרוזית, 22.3% נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות. בשנים האחרונות הסוכנות היהודית וקק"ל רכשו 12 מבנים נטושים במרכז הכפר במטרה לעבות את היישוב היהודי בפקיעין העתיקה, ואולם לא ניתן היה לאכלסם בשל מצבם הרעוע. במקביל, עסקו עמותות יהודיות ברכישת בתים ביישוב על מנת ליישב בהם יהודים.‏[11] מנגד לניסיונות לקיים דו-קיום הצטברו עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין לחלק מהיהודים המתגוררים בה ולקבוצות המבקרות במקום.‏[12]

באוקטובר 2007, התחוללו מהומות קשות ביישוב, ואלה גלשו לחטיפת שוטרת, פציעת שוטרים, גרימת נזק לניידות, וגניבת ציוד מתוכן, ולפגיעה גם בבתי היהודים. דו"ח הוועדה המשטרתית שחקרה את האירועים קבע שהרקע להם היה לאומני. כתוצאה מכך, נאלצו חלק מהמשפחות היהודיות לעזוב את היישוב.‏[13]

הכפר מח'ול - בוקייעה אל ג'רביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכפר מח'ול, הנקרא באופן רשמי בוקייעה אל ג'רביה או פקיעין המערבית, הוא כפר נוצרי המשתייך מוניציפלית לפקיעין ומצוי צפונית מערבית לפקיעין, במרחק כ-3 קילומטר. בין מח'ול לפקיעין נמצאת פקיעין החדשה. הכפר מח'ול הוקם על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ונחשב לכפר הערבי היחידי שהוקם לאחר הקמת מדינת ישראל. הכפר החל בבית אחד שנבנה על ידי נעים מח'ול, שבנה בית על אדמתו ללא היתר בניה. בג"ץ הוציא צו ביניים שמנע את הריסת הבית ולאחר מכן הושגה פשרה וניתן למח'ול להמשיך לקיים את ביתו. בהמשך, בהשתדלות של נשיא המדינה יצחק בן צבי, שהיה מקורב לאנשי פקיעין, ניתנו היתרי בנייה לעוד תושבים של פקיעין והכפר התפתח לכ-300 בתים בהם מתגוררים מעל 700 תושבים.‏[14][15]

אתרים בפקיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת העתיק של פקיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בפקיעין

בשנת 1873 (תרל"ג) שופץ ונחנך בית הכנסת במרכז הכפר, במימונו של יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו חקוקה על משקוף המבנה. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו-1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום. על שני לוחות האבן תבליטים: באחד של מנורה ולמרגלותיה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני תבליט שער מפואר ולצידו שני עמודים שמעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש.

חזית בית הכנסת מופיעה על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח, מכיוון שיצחק בן צבי שדיוקנו מופיע על השטר, חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין.

מערת הרשב"י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערת רבי שמעון בר יוחאי

על פי המסורת בפקיעין נמצאת מערה בה התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מפני הרומאים, ובה כתבו את ספר הזוהר.

כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. על פי המדרש עץ חרוב גדל ליד המערה ומעיין פרץ בסמוך לה כדי לספק את צרכיהם, עד היום קיים עץ חרובים ענק בפתח המערה. עד היום, המקום נחשב לקדוש גם בעיני תושביה הלא יהודיים של פקיעין. תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים מכנים את המערה בשם “בני יעקב”. יהודים וערבים כאחד מניחים נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה.‏[16]

קבר רבי יוסי דמן פקיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציון בפקיעין. יש המייחסים אותו לרבי יוסי דמן פקיעין, ויש לרבי יוסי בן לקוניא.

בשיפולי פקיעין נמצא קברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, שנקרא על שם המקום. בספר הזוהר מובא שרבי יוסי דמן פקיעין נקבר בידי התנא אלעזר וה"חבריא". כיום מסביב לקבר יש גינות ירק ונובע מעין "אל-בלד".‏[17]

על פי המסורת כל מי שהייתה לו התלבטות מיוחדת היה פוקד את הקבר ומבקש שיצליח בזכות הצדיק. האגדה מספרת שרבי אברהם (ראבה) תומא שהתגורר בפקיעין, ראה פעם פתח קטן במערת הקבר, תומא הכניס מקל כדי לבדוק את עומק המערה ומייד הרגיש שהמקל נמשך מידו. באותו לילה נגלה אליו הצדיק ואמר לו בגלל שהפרעת לי באמצע תפילת שמונה עשרה, בנך ייפטר מן העולם, וכך היה.‏[18][19]

מסורת אחרת קושרת את מקום קבורתו של רבי יוסי דמן פקיעין עם קבר הממוקם ביער ביריה, בואכה צפת.‏[20] ולטענתם הקבר בפקיעין הוא של רבי יוסי בן לקוניא (חמיו של רבי אלעזר בן רשב"י).‏[21]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פקיעין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.zeevgalili.com/?p=13803 השתמרות שמות יישובים בארץ ישראל כבסיס לחקירת עברה. ד"ר יואל אליצור
  2. ^ מלחמת היהודים, ספר ג' פרק ג' פסקה א'.
  3. ^ פסיקתא דרב כהנא, מהדורת בובר, דף פח ע"ב, ס"ק קה.
  4. ^ ראו: תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א', בראשית רבה עט ח, מדרש אסתר רבה ג ד"ה "ממתים ידך ה'", תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  5. ^ שאר ישוב
  6. ^ חידושי אגדות, חלק ג, רט"ז.
  7. ^ רוזנצוייג, בלום תשס"ו, אוצר ישראל השלם, רסב
  8. ^ טוביה כרמל, היא לא עזבה את פקיעין, מעריב, 7 בספטמבר 1966
  9. ^ הלל כהן, ערבים טובים, עמ' 197.
  10. ^ פרופיל פקיעין באתר הלמ"ס
  11. ^ לילי גלילי וג'קי חורי, עמותות ימין מנסות לייהד את פקיעין, באתר הארץ
  12. ^ התלמידים הותקפו; בית הספר הסתיר
    ynet הסיפורים מפקיעין: שנים של התנכלויות
  13. ^ חגית רוטנברג, ‏"הדרוזים צריכים לסלול את דרכנו חזרה הביתה", באתר בשבע - ערוץ 7, 8 באוקטובר 2007
  14. ^ יוסף אלגדי, אבן היסוד הראשונה של נעים, באתר הארץ, 29 בינואר 2003
  15. ^ ארנון מגןגליל הגויים משווע ליהודים, דבר, 17 באפריל 1979
  16. ^ המערה, אתר פקיעין
  17. ^ [1]
  18. ^ [2]
  19. ^ [3]
  20. ^ אתר Mytzadik
  21. ^ להרחבה ראו ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל" בהוצאת אהלי צדיקים, כרך א עמוד 70.

קואורדינטות: 32°58′36.84″N 35°20′3.84″E / 32.9769000°N 35.3344000°E / 32.9769000; 35.3344000