יוסף בן מתתיהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף בן מתתיהו
טיטוס פלאוויוס יוספוס
T[itus] Flavius Iosephus
Josephusbust.jpg
פסל רומי המציג, על פי השערה ספקולטיבית, פרוטומה של יוסף בן מתתיהו.‏[1](ראו גם: מבט מהצד, מבט מקדימה)
(מוצג במוזיאון המדע "Ny Carlsberg Glyptotek", קופנהגן, דנמרק)
תאריך לידה 37 או 38
תאריך פטירה בערך 100
שם מקורי יוסף בן מתתיהו הכהן
סופר
עיסוק מצביא, פוליטיקאי, היסטוריון
לאום יהודי
שפות היצירה ארמית, יוונית
סוגה ספרותית היסטוריה, אפולוגטיקה יהודית, אוטוביוגרפיה.
נושאי כתיבה היסטוריה של עם ישראל, היסטוריה של המרד הגדול.
יצירות בולטות ארבעת חיבוריו:
מלחמת היהודים
קדמוניות היהודים
נגד אפיון
חיי יוסף

יוסף בן מתתיהויוונית: Ιώσηπος, יוספוס[2]) או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס[3]לטינית: T[itus] Flavius Iosephus[4], מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה; יוספוס פלאוויוס;‏[5] 37 או 38 לספירה‏[6], ירושלים - 100 לספירה לערך, רומא) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב הערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית, דבר שהשפיע גם על השתמרות שאר חיבוריו עד לימינו.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורות חייו ידועים לנו רק על סמך חיבוריו, ובייחוד מספרו האוטוביוגרפי המכונה לימים: "חיי יוסף". על פי דבריו הוא נולד בירושלים למשפחת כוהנים יהודית מיוחסת, ואף מצד אמו הוא היה נצר למשפחת החשמונאים, דור שביעי ליונתן החשמונאי. הוא מתאר כי מנעוריו הוא היה ברוך כישרונות, וכי בגיל 16 החליט לבחון את 3 הכתות שהיו לדבריו ביהדות באותה העת; הצדוקים, הפרושים והאיסיים. לאחר מכן שהה כ-3 שנים במדבר במחיצת אדם בשם בנוס, אולם בגיל 19 הוא בחר להצטרף לפרושים.

בהיותו בגיל 26 הוא נסע לרומא, כדי ללמד זכות על כמה כוהנים ממקורביו, שאנטוניוס פליקס, נציב יהודה, שלח אותם לקיסר רומי שידון אותם לענישה. בדרכו לרומא, בעודו בים האדריאטי, טבעה ספינתו במים, אולם הוא הצליח להימלט מטביעה ולעלות על ספינה קירנאית. ברומא הוא פגש שחקן ממוצא יהודי בשם אליטורוס, אשר בקשריו סייע בעדו לפגוש את פופיאה, אשת הקיסר נירון, שעזרה לו לשחרר את הכוהנים ואף העניקה לו מתנות.

מפקד הגליל במרד הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הוקמה ממשלת המרד בתקופת המרד הגדול, הוחלט למנות את יוסף המתון, שהיה אז בן 29 וזה עתה שב מרומא, למפקד הגליל, וזאת למרות חוסר ניסיונו בארגון צבאי. יריבו הגדול בגליל היה יוחנן מגוש חלב, יצואן שמן עשיר שאף בנה את חומות גוש חלב מכספו. יריבות זו נבעה מרקע אידאולוגי ואישי כאחד. למרות היריבות החליט יוסף למנות את יוחנן למפקד גוש חלב. בן מתתיהו ארגן את החיים בגליל, ביצר ערים, הקים לצדו סנהדרין בת 70 זקנים, מינה מנהיגות מקומית בת 7 שופטים בכל עיר, ואסף צבא גדול שמנה מעל מאה אלף לוחמים.‏[7]

על רקע מתינותו ופשרנותו הוא נתקל באויבים ובעימותים. יוחנן מגוש חלב, מתנגדו, ניסה להתנקש בחייו, וכאשר יוסף בן מתתיהו נמלט, התלונן עליו יוחנן על ידי שליחים ששלח לממשלת המרד בירושלים, שכמה מהם החליטו לנסות לעזור ליוחנן להעביר את יוסף ממנהיגותו.‏[8] לאחר שציפורי השלימה עם רומא, ניסה יוסף לכבוש אותה אך נכשל בכך בשל ביצוריה שהוכנו במקור נגד הרומאים, ונכשל גם בשכנוע תושביה לחזור בהם מנטישתם את המרד.‏[9]

המצור על יודפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יודפת, אחד מ"משגבי הארץ" אותם ביצר יוסף מבעוד מועד,‏[7] הייתה לאחת הערים הבצורות ביותר בגליל.‏[10] ניצחון של הרומאים על המבצר הזה יכל לגרום לרפיון ידיים אצל כל המורדים בגליל ואולי אף לדכא את המרד כולו. על כן הרומאים משקיעים מאמץ רב בכיבוש העיר. בעת ההכנות למצור של אספסיאנוס על יודפת המבוצרת, הגיע אליה בן מתתיהו מטבריה ופיקד עליה בזמן המצור.‏[11] במהלך המצור רצה לעזוב את העיר עם חייליו, אך תושבי העיר הניאו אותו מהמעשה.‏[12]

ביום ה-47 למצור, התרוממה הסוללה הרומאית מעל לחומת העיר. אחד מתושבי העיר יצא אל הרומאים וסיפר לאספסיאנוס כי רק מעטים נשארו להגן עליה והם חלשים מאד. הוא הציע כי הרומאים ינסו להתנפל על העיר באשמורת האחרונה (אשמורת הבוקר), בשעה שהשומרים לא יעמדו ערים על משמרתם. אספסיאנוס הטיל ספק בכך שהאיש אכן דובר אמת, מאחר שאחד הפליטים, שנתפס עוד קודם לכן, "לא הוציא אף הגה מפיו" למרות שעונה למוות על הצלב. אף על פי כן החליט להאמין לו ולעשות כעצתו, כי העריך שהסיכון אינו גדול, גם במקרה של נפילה בפח. הרומאים עלו על החומה במועד המתוכנן על פי המידע שמסר הבוגד. טיטוס עלה ראשון עם חייליו, ואלה שחטו את הצופים הישנים ונכנסו אל העיר, שהייתה באותו זמן בתוך ענן-ערפל. החיילים הרומאים, מלאי זעם על התלאות שעברו עליהם בזמן המצור, "לחצו את העם מראש העיר אל המורד בחמת רצח". יוסף בן מתתיהו טוען כי מקרב הרומאים נפל רק חלל אחד, אנטוניוס שר המאה. בקרב היהודים, נהרגו לטענתו בכל תקופת המצור קרוב ל-40 אלף איש ונלקחו 1,200 שבויים. אספסיאנוס ציוה להרוס את העיר עד היסוד ולשרוף את מצודותיה.‏[13]

עם נפילת יודפת (בשנת 67), יוסף ועשרות מאנשיו ברחו למערה. כאשר התגלו על ידי הרומאים ביום השלישי להסתתרותם במערה, שלח לשם אספסיאנוס שני שרי-אלף כדי לשכנע את יוסף להיכנע. לאחר שנכשלו במשימתם, שלח אספסיאנוס את ניקנור, שר-אלף שלישי ו"אחד ממיודעי יוסף ואנשי שלומו לפנים", שהפציר ביוסף "כי אילו חרש אספסיאנוס עליו רעה, לא היה שולח אליו את אוהבו לחלל את מידת האהבה, הטובה בכל מידות האדם". אנשי יוסף, שלא רצו ליפול בשבי הרומי, בחרו להתאבד בדקירה והטילו פור ביניהם הקובע את סדר הריגתם (שיטה שנודעה לאחר מכן כבעיית יוספוס). בן מתתיהו נשאר האחרון מבין המגנים ביחד עם לוחם נוסף, ושניהם החליטו שלא להתאבד ולמסור את עצמם לרומאים על מנת להציל את חייהם.‏[14]

בשבי הרומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו נאסר בידי הרומאים, אולם חייו ניצלו בעקבות נבואה שניבא לאספסיאנוס, שנזכרה גם אצל ההיסטוריון הרומאי סויטוניוס:

"אחד השבויים מבני האצילים, יוספוס שמו, בשעה שנאסר בשלשלאות, טען בביטחון ובתקיפות-הדעת, כי עוד מעט ואספסיאנוס יתיר את כבליו, אלא שאותה שעה כבר יהיה קיסר."‏[15]

ה"נבואה" המחמיאה‏[16] והסיוע לרומאים בכיבוש הארץ, כנראה הצילו את חייו, שכן הרומאים נהגו לצלוב את ראשי המורדים למען יראו וייראו. יוסף בן מתתיהו נשבה, אך שוחרר מן השבי לאחר שנבואתו לגבי אספסיאנוס התגשמה (אספסיאנוס נעשה בשנת 69 קיסר רומא) ונשלח עם פמליית המצביאים הרומיים למצור של טיטוס על ירושלים והיה עד לדיכוי המרד. את ספרו "מלחמת היהודים" כתב לאחר מכן, בעיר רומא‏[17], שם חי בחסות הקיסרים ממשפחת הפלביים (בארמון הקיסרים אספסיאנוס וטיטוס), בדומה לביוגרפיה של ההיסטוריון היווני פוליביוס, אשר הוחזק ברומא כבן ערובה בשנת 168 לפנה"ס, כשיוון נכבשה על ידי הרומאים. הוענקה לו האזרחות הרומית ועל פי הנוהג המשפטי של רומא זכה יוסף בן מתתיהו לשלושה שמות: הצמד הראשון היה טיטוס פלאביוס (על שם משפחת הקיסר, הפטרון החדש של יוסף) והשם השלישי היה פשוט "יוסף" (או "יוספוס" בתעתיק היווני-רומי).

רעיתו של יוסף בן מתתיהו נהרגה במהלך המלחמה, אך טיטוס סיפק לו שבויה יהודיה, שתהיה לו לרעיה. הוא התגרש מאשה זו ונישא לבת אלכסנדריה, ממנה נולדו לו שלושה ילדים, אך רק אחד מהם שרד. בשנת 75 התגרש גם מבת אלכסנדריה ונישא ליהודיה בת כרתים, שילדה לו שני בנים, פלוויוס יוסטוס (Flavius Justus) ופלוויוס סימונידס אגריפה (Flavius Simonides Agripa).

על ייחוד מעמדו של יוספוס ניתן ללמוד מהפסל שנבנה בדמותו בספרייה הציבורית שברומא. יוסף בן-מתתיהו נפטר זמן קצר לאחר שנת 100. זמן מותו המדויק שנוי במחלוקת.

שאלת בגידתו של יוספוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל החלטתו של יוסף בן מתתיהו במערה לצאת לשבי ולא להתאבד, כמו גם בשל העברת נאמנותו למצביאים הרומאים, רבים ראו בו בוגד בעמו. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה. לשאלת בגידתו של יוספוס קיימות השלכות לא רק בראי התקופה - ימי המרד, אלא היא רבת משמעות גם לגבי המוסר האנושי כיום, אמינות כתביו (בהתחשב בעובדה שכתבי יוספוס הם המקור העיקרי כיום לידע על תקופת הבית השני והמרידות ברומאים), וצדקת המעבר לצד הרומאי בראייה של ימינו. מרבית החוקרים של המאות הקודמות סברו שמעברו של יוספוס לצד הרומאי אכן היה בגידה. חלק מן החוקרים[מי?] סוברים שיוספוס עשה יד אחת עם הרומאים עוד בביקורו הראשון ברומא וקיבל על הבגידה תשלום נכבד וכבוד אצל הרומאים. אחרים סוברים שבמהלך המרד השתנתה דעתו והוא חשק בצד הרומאי. אולם עם השנים השתנתה דעת החוקרים ורבים מן החוקרים החלו מצדיקים את מעשיו. חלק מהחוקרים (לדוגמה יעקב נפתלי שמחוני ודוד פלוסר) בוחנים את מעשהו של יוספוס בראי מעשיהם והשקפתם של בני התקופה. הללו בוחנים כיצד התנהגו מנהיגי המרד האחרים כמו יוחנן מגוש חלב או שמעון בר גיורא. האם גם הם היו נאמנים לאידאולוגיה שלהם שאמרה שיש למות בכבוד, מוות של גיבורים, או שגם הם השאירו את מלאכת המוות לסרדיוט הרומאי? גם ביחס לרבן יוחנן בן-זכאי ומעברו לצד הרומאי קיימת שאלה במה שונה מעשה יוספוס ממעשה ריב"ז? האם רק משום שבתחילה תמך במרד שלאמתו של דבר מרבית העם תמכו בו? בשאלת השפעת יוספוס על ההיסטוריה יש שרואים (לדוגמה יוסף קלוזנר) במעשה של יוספוס צעד מוצדק וזאת בשל תרומתו הספרותית הגדולה הן באותה תקופה - בהצגת היהודים באור חיובי (אברהם שליט) ומניעת האנטישמיות, והן בימינו שספריו של יוספוס מאפשרים לנו לחקור את תקופת הבית השני. כנימוק לדעתם הם מביאים את נבואתו של יוספוס ואת רגשותיו אותם הוא מתאר ב"מלחמות" תיאור רגשות המחויבות לצאת לצד הרומאי כדי לקיים את דבר האל, ומכיוון שתרומתו אכן הייתה גדולה, טענת יוספוס שבגללה הוא עבר לרומאים נכונה ומוצדקת.

ההיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו רואה בנוכחותו באירועים נקודת זכות היות שכתב רק על מה שראו עיניו ומה ששמע מיד ראשונה, עניין שנחשב בזמנו כאחד התנאים ההכרחיים להיחשב כהיסטוריון טוב. תוקידידס כתב על כך לראשונה, וממשיכיו אחריו. וכך מעיד יוספוס: "אולם אני כתבתי על המלחמה כולה ועל כל מאורעותיה בפני עצמם ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים הנקראים בקרבנו בשם הגליליים".‏[17]

בספרו "חיי יוסף" כותב יוסף בן מתתיהו כי בספר "מלחמת היהודים" נמנע מלספר דברים מסוימים הקשורים ליוסטוס איש טבריה, אולם לאחר שיוסטוס כתב עליו שקרים בספרו (לטענתו של יוסף), החליט לחשוף את אותם דברים, לאחר שנימק מדוע הסתירם מלכתחילה: "אגלה דברים אשר כיסיתי עליהם עד הנה. ואל יתפלא איש על אשר לא הודעתי זה כבר; כי אמנם על סופר דברי הימים לכתוב את האמת, אולם הרשות בידו להימנע מהוציא משפט על תועבות אנשי רשע, לא מפני חיבתו אליהם כי אם בגלל מידת המתינות שהיא חובה עליו".‏[18]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום אנגלי מהמאה ה-17 של עבודותיו של יוסף בן מתתיהו על ידי תומאס לודג'
יוספוס מספר כי כתב מלכתחילה את הספר ב"שפת אבותיו", ככל הנראה ארמית, ולאחר מכן תרגמו ליוונית. אולם מלשון החיבור היווני נראה שאין זה תרגום כפשוטו, אלא יצירה בפני עצמה. לא שרדו בידינו כיום ממצאים מהחיבור ב"שפת אבותיו".
  • "נגד אפיון" (ידוע גם בתור קדמות היהודים) - ספר נוסף המגן על היהדות. מדובר ביצירה אפולוגטית (מתגוננת), אשר נכתבה כחזית ביקורתית מול מסע ההשמצות של קבוצת סופרים מאלכסנדריה אשר השחירה את פני היהודים בכלל ותקפה את היצירה "קדמוניות היהודים" בפרט. בחיבור זה מבליט יוסף בן מתתיהו את קדמוניות העם היהודי ואת ההיבטים המוסריים של חוקיו, הלכותיו ומנהגיו.
  • "חיי יוסף" - חיבור אפולוגטי אף הוא, הנכתב כאוטוביוגרפיה של בן מתתיהו. היצירה מותחת ביקורת על האשמותיו של ההיסטוריון היהודי יוסטוס איש טבריה. הלה הטיל את האחריות לפרוץ המרד בגליל על יוסף בן מתתיהו. בספר מודגשת מערכת היחסים בין יוסף בן מתתיהו לבין ההנהגה הירושלמית. זו האחרונה הקשתה לא מעט על מפקד הגליל למלא את משימותיו כפי שצריך.
  • בספר "קדמוניות היהודים", ציין יוסף בן מתתיהו שהחיבור הבא שבכוונתו לכתוב יהיה על "המנהגים וטעמיהם", שיעסוק בחוקים שהשאיר משה, שנהוגים בין היהודים,‏[19] אולם הוא ככל הנראה לא הספיק לכתוב אותו.

ספריו בראייה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו של יוסף בן מתתיהו זכו לתפוצה רחבה כבר בעת העתיקה. סווטוניוס (מאות 1-2 לספירה) מזכיר אותו בכתביו‏[20] ואוסביוס, מאבות הכנסייה (מאות 3-4 לספירה), מצטט ממנו רבות‏[21], תוך שהוא מדגיש את מעלת חיבוריו ואף מוסיף לציין כי יוספוס היה המפורסם ביותר בין היהודים בתקופתו, לא רק בין בני עמו, אלא גם בין הרומאים, כך שזכה להצבת פסל לכבודו ברומא וספריו הוערכו כראויים למקום בספרייה בעיר‏[22]. פטרוס קומסטור בן המאה ה-12, מחבר ספר הלימוד ההיסטורי הנפוץ ביותר בימי הביניים Historia Scholastica ("היסטוריה לימודית"), השתמש בכתבי יוספוס כמקור עיקרי‏[23].

ספרי בן מתתיהו לא היו נפוצים ביותר בקרב היהודים, אך ספר היסטוריה עברי שכונה ספר יוסיפון, המבוסס על כתבי בן-מתתיהו ואף מיוחס לו, זכה לתפוצה רחבה בקרבם.

ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותיהם מחוץ לספר זה הן קלושות ביותר. בנוסף, בספר "קדמוניות היהודים" ישנה התייחסות לישו וליוחנן המטביל, אם כי הסברה המקובלת היא כי הספר עבר עריכה נוצרית, ולא ברור מה הדברים נכתב במקור (ראו העדות הפלוויאנית).

ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים הפלאביים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. כמו כן הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי. בנוסף, טען גדליה אלון[מראה מקום] כי במקרים רבים טישטש את הממדים האמיתיים של האלימות הרומית כלפי תושבי יהודה, אלימות שגבלה ברצח עם, ואת אכזריותה. כנגד השגות אלה הובאו מראי מקום בכתביו, בהם מעביר בן-מתתיהו ביקורת נוקבת על השלטון הרומי.

תיאורי הארץ אצל יוספוס די מדויקים. המחקר הארכאולוגי גילה מספר מכובד של ממצאים אשר מאששים את תיאוריו של יוספוס, אך גם מספר ממצאים[דרושה הבהרה] אשר סותרים את דבריו (לדוגמה - סיפורו המפורט אודות מצדה, אשר ישנם חוקרים‏[24] החולקים על מהימנותו ההיסטורית). המחקר הארכאולוגי יוצא גם נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק יחסית של הטופוגרפיה, אשר לא השתנתה מאז תקופתו באופן ניכר, ועל כן מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.

הפרוטומה המזוהה עם יוספוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון מגן ברושי מביא במאמר שכתב‏[25] את סיפור זיהויה של הפרוטומה המוכרת של יוסף בן מתתיהו. פרוטומת השיש שנשתמרה יפה, נרכשה בשנת 1891 על ידי מוזיאון Ny Carlsberg Glyptotek בקופנהגן מהנסיכה פיומבינו (Piombino) לבית בורגזה. בעת הרכישה, לא הייתה ידועה זהותו של האיש שבפסל וגם לא מקורו. כשתמונת הפסל פורסמה לראשונה בקטלוג המוזאון ב-1925, הוא הוצג כ-"ללא ספק יהודי צעיר". שום סיבה לא ניתנה לקביעה זו, אולם ב-1930, חוקר יהודי-אוסטרי בשם רוברט אייזלר (אנ') כתב מאמר הגנה מפורט לזיהויו של האיש כיהודי, בו אף הוסיף וטען ש"היהודי הצעיר" הוא לא אחר מאשר יוספוס פלביוס‏[1].

הראיות שעליהן התבסס אייזלר לכך שמדובר בפסל של אישיות יהודית, נשענו על תוי פנים "אופייניים": "אף עקום או 'שבור', שהוא די עבה בחלקו התחתון, שונה מאד מהאף הנשרי שניתן למצוא לעתים קרובות אצל הרומאים", וכן עיניים "יהודיות", אותן אפיין כ"עצובות, חסרות-שקט ודרוכות".

אם ואכן מדובר באישיות יהודית, ומכיוון שלא ידוע לנו על תמונות כלשהן של אישים יהודים מהעת העתיקה (מלבד כמה פורטרטים של אישים מהשושלת ההרודיאנית המופיעים על מטבעות ברונזה), יש מקום להשערתו של אייזלר כי מדובר ביוסף בן מתתיהו, השערה שיכולה להתבסס על עדותו של אוסביוס, על כך שפסל לכבודו של יוסף עמד ברומא‏[22].

ברושי דוחה את הזיהוי. הוא טוען שאין בעדותו של אוסביוס כדי לאמת את השערתו של אייזלר ובלא תיעוד עובדתי, ביסס אייזלר את הזיהוי שלו על ראיות קלושות כמו צורתם "היהודית" של האף והעיניים ובכך אימץ אייזלר, יהודי בעצמו, סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים.

מהדורות של חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המלחמה היהודית (Περί τού Ίουδαίκοΰ πολέμου)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדמוניות היהודים (Ἰουδαϊκῆς ἀρχαιολογίας)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מהדורת אינטרנט של מהדורת "ניזֶה" (B. Niese, Berlin, 1892), מהדורה מדעית של נוסח המקור היווני, באתר פרויקט פרסאוס.
  • תרגומו של קלמן שולמאן: ימי עם עולם: הוא ספר קדמוניות היהודים (ספרים א-ד), דפוס ראם, ווילנא, תרמ"ז 1886; תרע"א; קדמניות היהודים (ספרים י"א - ט"ו), ווילנא 1864.
  • קדמוניות היהודים, מתורגמים מיוונית, עם מבוא והערות מאת אלכסנדר שור. ספר I - ‏VIII, הוצאת ראובן מס, ירושלים ת"ש - תש"ו.
  • קדמוניות היהודים, תרגם מהמקור היווני אברהם שליט וצירף מבוא, הערות, באורים, מפות ותמונות, א-ב, ג, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ד 1944; 19552; תשכ"ג 1963; מהדורה חדשה: מוסד ביאליק, תשמ"ה 1985

אוטוביוגרפיה (Βίος)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח עם אפיון (Κατά Απίωνος)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות ברשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ראו: Robert Eisler, "Deux sculptures de l'antiquité classique représentant des Juifs", Aréthuse (26, 1930; New ser.: v. 7), ISSN 0004-0975 pp 29-37.
    וראו גם: Plagnieux, P. "Les sculptures Romanes", Dossiers d'Archéologie (January 2001), pg 15.
  2. ^ הגיית השם ביוונית: יוֹספוֹס, במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה הראשונה); הגיית השם בלטינית: יוֹספוּס, במלעיל (ההטעמה בהברה השנייה).
  3. ^ בשמות הרומאיים היה נהוג שם קדמי (praenomen), שם בית האב (nomen gentile) ושם לוואי (cognomen), ובסדר הזה. יוסף בן מתתיהו קיבל שם רומי עם התקבלותו כאזרח רומא, וכנהוג במקרה זה היה האזרח מאמץ את השם הקדמי ואת שם המשפחה של פטרונו, ושמו הקודם היה הופך לשם לוואי, המצוין לבסוף. כך קיבל יוסף בן מתתיהו את שמו הקדמי של פטרונו "טיטוס", את שם בית האב של פטרונו "פלאוויוס", ושמו הקודם (בצורתו היוונית) "יוספוס" הפך לשם לוואי (וראו על כך גם בהערה 4). (השם-הקדמי (praenomen) "טיטוס" לא נמצא מתועד במפורש, אולם אין ספק שזה היה שמו).
  4. ^ נהוג לתעתק את 'השם-הקדמי' הרומי בתוך זוג חצאי סוגריים מרובעות, למעט האות הראשונה. צורת כתיב זו משקפת את נוהגי כתיבת השם ברומא העתיקה, בה רק האות הראשונה של השם-הקדמי נכתבה.
  5. ^ הצורה הנכונה של שמו היא פלאוויוס יוספוס ולא "יוספוס פלאוויוס", זאת משום שכנהוג בזרים שקיבלו אזרחות באימפריה הרומית, היה שמם הקודם הופך לשם לוואי (cognomen) המצוין לבסוף, ואילו את "השם הקדמי" (praenomen) ואת "שם המשפחה" (nomen gentile) הקיימים בכללי השם הרומי היו נוהגים לאמץ מהאדם שהשיג עבורם את האזרחות, ובמקרה שלפנינו טיטוס פלוויוס פטרונו של יוספוס. ראו: Werner Eck, "Flavius Iosephus, nicht Iosephus Flavius", Scripta Classica Israelica (SCI), 19 (2000) pp 281-283. תורגם לעברית על ידי דניאל שוורץ, "לשמו הרומי של יוספוס: פלאוויוס יוספוס, לא יוספוס פלאוויוס", בתוך: "חיי יוסף", נספח ג', בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2007. עמ' 162-163.
  6. ^ יוספוס נולד בין 14 בדצמבר 37 ל-17 במרץ 38. זאת אנו למדים מכך שבספרו חיי יוסף הוא מספר כי נולד בשנתו הראשונה של גאיוס קליגולה (שהסתיימה ב-17 במרץ 38): "Ματθία δὲ ἐγὼ τῷ πρώτῳ τῆς Γαΐου Καίσαρος ἡγεμονίας" ‏(J. Vit. 1 (5)‎), תרגום לעברית (דניאל שוורץ): "ואני נולדתי למתתיה בשנה הראשונה לשלטונו של גאיוס" (חיי יוסף, 5)), ובנוסף בספר "קדמוניות היהודים" (כ, 267) הוא מספר שבשנה ה-13 לדומיטיאנוס קיסר הוא היה בן 56, השנה ה-13 של אותו קיסר החלה ביום 14 בספטמבר 93. מהצלבת 2 הנתונים מתקבל טווח תאריכים זה.
  7. ^ 7.0 7.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק כ, פסקאות ה-ו.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק כא, פסקאות ו-ז.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ד, פסקה א.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ו, פסקה א.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ז, פסקה ג.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ז, פסקאות טו-טז.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ז, פסקאות לג-לו.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ג, פרק ח, פסקאות א-ז.
  15. ^ סויטוניוס, שנים־עשר הקיסרים, אספסיאנוס האלוהי, 5.
  16. ^ את מעשה ה"נבואה" מספר יוסף עצמו, אבל גם היסטוריונים רומאיים; הביוגרף סווטוניוס וכך גם קאסיוס דיו (66.14). מסורות חז"לית מאוחרת המובאת בחיבור אבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי מייחסת את מעשה זה לרבי יוחנן בן זכאי, אולם בקרב החוקרים מקובל שאגדת חז"ל זו היא מאוחרת ואינה משקפת את ההיסטוריה. ראו גם: שטרלינג, עמ' 232, הערה 31, וראו אברהם שליט, "נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עלית אספסינוס לשלטון", ספר היובל לכבוד שלום בארון, תשלה 1975. (עמודים 397-432).
  17. ^ 17.0 17.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ט.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 65 (תרגום מנחם שטיין, עמ' קסו)
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, הקדמה, פרק ד, סעיף 25; ספר רביעי, פרק ח, פסקה ד, סעיף 198.
  20. ^ חיי שנים-עשר הקיסרים - אספסיאנוס האלוהי, 5. (נוסח המקור בלטינית באתר פרויקט פרסאוס; תרגום לעברית באתר kulmosnet.co.il).
  21. ^ אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספרים III-I. (תרגום אנגלי באתר New Advent.)
  22. ^ 22.0 22.1 אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספר III, פרק 9, פסקה 2. (תרגום אנגלי באתר New Advent.)
  23. ^ Studies in Hellenistic Judaism. By Feldman, Louis H עמוד 238 ליד הערה 6
  24. ^ לדוגמה - Cohen, Shaye J. D., "Masada: Literary Tradition, Archaeological Remains, and the Credibility of Josephus”, The Journal of Jewish Studies, vol. 33, New York, 1982, pp. 385-405.
  25. ^ (1993) How to Recognize a Jew‎ ("כיצד לזהות יהודי"), המופיע (עמ' 46) בספרו (2001) "Bread, Wine, Walls and Scrolls" ("לחם, יין, חומות ומגילות").