כתב סירוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כתב סירוב הוא פסק דין אשר בא בתגובה על סירובו של נתבע להתדיין בפני בית דין הדן על פי דין תורה.

בכתב הסירוב מודיע בית הדין הרבני לתובע כי הנתבע מסרב להתדיין לפני בית הדין, ולפיכך, רשאי התובע לתבוע את הנתבע בפני כל ערכאה אחרת, וכן עשוי גם לשמש אמצעי בידי בית הדין הרבני לכפות על הנתבע שיסכים להתדיין לפני בית הדין ולמלא אחרי פסק הדין.

על פי השולחן ערוך, במקרה של סירוב לדון בדין תורה, רשאי בית הדין גם לנדות את הסרבן, ואף להורות שלא לצרפו כחלק ממניין עד להסכמתו להתדיין.

המצב החוקי:[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ קבע‏‏‏[1] כי לבית הדין הרבני אין סמכות להוציא כתב סירוב כנגד אדם. הוא קבע כי בנידוי יש מימד עונשי, וכך גם בעצם כתב הסירוב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בג"ץ 3269/95, כץ נ. בית הדין הרבני, פ"ד נ(4) 590.‏