בית דין (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבואת בית הדין הגדול לשעבר בהיכל שלמה בירושלים

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. בידי בית הדין הסמכות להעניש, לעשות צדק ממוני, ואפילו לפסוק עונש מוות.

ישנם שלושה סוגים של בתי דין:

  • בית דין של שלושה דיינים, המוסמך לשפוט בדיני ממונות;
  • בית דין של עשרים ושלושה, המוסמך לדון בדיני נפשות;
  • בית דין של שבעים ואחד, המוסמך לדון בדינים הנוגעים לכללותו של העם.

שני הסוגים האחרונים, מכונים גם סנהדרין קטנה וגדולה בהתאמה.

בזמן בית המקדש בית הדין הגדול היה יושב בלשכת הגזית שבבית המקדש. בתלמוד הבבלי, במסכת תענית, אף מצוין מקור השם הר המוריה - "הר שממנו תצא הוראה לישראל". בתי דין של עשרים ושלשה היו פזורים במחוזות ובערים.

על פי היהדות, בכל סכסוך יש לפנות לבית דין בלבד, וקיים איסור לפנות לבתי משפט הקרויים ערכאות של גויים (כמצוין ברש"י בפרשת משפטים) ואף נפסק הלכה בספר שולחן ערוך על איסורו. הפניה לבית משפט חילוני מותרת רק במקרה שמדובר במציאות בה אי אפשר להביא את האדם השני אל בית הדין הרבני ולאחר שבית הדין יתן הסכמה לכך. משפט המלך הנזכר בזמן מלכות שלמה המלך הינה באופן שהמלך מכהן כאב בית הדין ועמו שני דיינים נוספים לכל הפחות, למעט במקרה שבית דין מאשר אחרת.

סופרי הדיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרי הדיינים היו בעלי תפקידים בבית הדין שאינם חבריו, ותפקידם הוא כתיבת הפרוטוקול של הדיינים המזכים ושל המחייבים. הצורך בהם עולה מכך שהדיונים נמשכו לאחר ליל התייעצויות והיה צורך בתזכורת עבור הדיינים לגבי עמדותיהם יום קודם, שכן המזכה לא יכול לחזור בו והמחייב יכול, ולמטרת תיקון במקרה של טעות בדברי המזכים.

בתי הדין בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דין רבני

סמיכת הזקנים בטלה, ולפיכך עונשים כגון מלקות ומוות לא חלים בימינו.

סמכותו של בית הדין הרבני הרשמי של ישראל מוגבלת בחוק לדיני גיטין, קידושין, חלק מענייני המעמד האישי, ונושאים ממוניים מסוימים. עד לשנת 2006 נהגו בתי הדין הרבניים הרשמיים לדון גם בדיני ממונות כלליים, במקרים שהצדדים חתמו על הסכם בוררות הממנה את בית הדין כבורר ביניהם. ככל פסק בוררות, החלטות בתי הדין היו ניתנות לאכיפה בהוצאה לפועל, ומונעות דיון מחודש באותו סכסוך בבית משפט. ב-6 באפריל 2006 פסק בית המשפט העליון באופן תקדימי כי בית הדין של ישראל אינו מוסמך בחוק לפעול כבורר. לעומת זאת, בתי דין רבניים פרטיים יכולים לשמש כבוררים בהסכמת הצדדים.

יתרונה של מערכת בתי הדין לממונות היא ביעילות ההליך[דרוש מקור] ובמחירו הנמוך (להבדיל מבוררות עסקית רגילה). בתי דינים כאלו היו מופעלים על ידי הרבנות הראשית לישראל וכיום בעיקר על ידי ארגונים דתיים פרטיים.

למרות שישנם טוענים רבניים העוסקים בייצוג בפני בתי הדין, מקובל גם לגשת אליהם ללא יצוג. הבחנה זו מבטאת את העובדה שהמשפט העברי נוטה לגישה האינקויזיטורית, על פיו מוטלת האחריות המלאה של ניהול הדיון וחקירת האמת על בית הדין הדין עצמו, ולא על הצדדים המתדיינים בלבד (השיטה האדברסרית).

בתי דין לממונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית דין לממונות

בתי הדין לממונות, הם מוסדות פרטיים הדנים בסכסוכי ממון על פי דין תורה, ובמסגרת חוק הבוררות. בקהילות החרדיות ישנם בתי דין רבים. הוותיקים שבהם הם בית הדין של העדה החרדית בירושלים ושל הרב ניסים קרליץ בבני ברק. גם בקרב הציבור הדתי לאומי קיימים בתי דין לא מעטים. אחד מהם הוא בית הדין "משפט והלכה בישראל" שהוקם על ידי מכון ארץ חמדה ללימודי דיינות, ובמסגרתו מאוגדים בתי הדין לממונות בשלש הערים הגדולות: ירושלים, תל אביב וחיפה, הנקראים "משפט והלכה בישראל". מרבית בתי הדין לממונות, של הציבור הדתי לאומי, מאוגדים בארגון "גזית" אשר הוקמה על ידי הרב ד"ר משה בארי, מיסודה של "מורשת המשפט בישראל", שבראשה עומד חתן פרס ישראל, הפרופסור נחום רקובר. בשנת תשס"ח הוקם פורום בתי הדין לממונות, המשמש כמטריה לפעילות בתי הדין של הארגונים: ארץ חמדה, גזית, הליכות עם ישראל, ומכון משפטי ארץ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית דין (הלכה) בוויקישיתוף