לזלי וייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לזלי לווין וייט (Leslie Alvin White;‏ 19 בינואר 1900 - 31 במרץ 1975) היה אנתרופולוג אמריקאי בולט, מהזרם הנאו-אבולוציוני. הוא הקים את המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור, והיה הנשיא של ההתאחדות האמריקאית לאנתרופולוגיה (1964).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייט נולד בסלידה אשר בקולורדו למהנדס אזרחי נודד. הוא גר בתחילה בקנזס ולאחר מכן בלואיזיאנה. הוא התגייס לצבא על מנת להלחם במלחמת העולם הראשונה, אך השתתף רק בסופה - שירת שנה בחיל הים של ארצות הברית לפני שנרשם ללימודים גבוהים באוניברסיטת לואיזיאנה ב-1919. ב-1921 עבר וייט לאוניברסיטת קולומביה שם למד פסיכולוגיה, קיבל תעודת B.A ב- 1923 ו- M.A ב-1924. בתחילת הקריירה האקדמית שלו התעניין במספר תחומים, והשתתף בשיעורים בכמה דיסציפלינות ומוסדות כולל פילוסופיה ב- UCLA ופסיכיאטריה קלינית, עד שלבסוף גילה את האנתרופולוגיה דרך הקורסים של אלכסנדר גולדנויסר ב"בית הספר החדש למחקרים חברתיים". ב-1925 החל את לימודיו לדוקטורט באנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת שיקגו ובילה מספר שבועות עם שבטים של ילידים-אמריקאים המנומיני והוינבגו בוויסקונסין.

אחרי הצעת התיזה הראשונה שלו- התזה שבישרה את עבודתו העיונית המאוחרת - הוא ערך עבודת שדה באקומה פואבלו, בניו מקסיקו. לאחר שסיים את הדוקטורט, החל ללמד באוניברסיטת בופאלו ב-1927, שם הוא שקל מחדש את הדעות האנטי-אבולוציוניות שהחינוך ה"בועזיאני" השריש בו. ב-1930 הוא עבר לאן ארבור שם נשאר למשך הקריירה שלו. התקופה בת ה-3 שנים בבופלו סימנה נקודת שינוי בביוגרפיה של וייט. זו הייתה התקופה שבה הוא פיתח השקפת עולם- אנתרופולוגית, פוליטית ואתית, בה תמך והיה חסיד שלה עד יום מותו.

ב-1929 ביקר וייט בברית המועצות וכשחזר הצטרף למפלגה הסוציאליסטית בארצות הברית וכתב מאמרים תחת השם הבדוי "גון סטיל" בשביל העיתון שלהם. וייט חזר למישיגן כאשר הוא התמנה להחליף את ג'וליאן סטיוארד שעזב את אן ארבור ב- 1930. למרות שלאוניברסיטה הייתה היסטוריה ארוכה ומעורבות גדולה בעניינים אנתרופולוגים, וייט היה הפרופסור היחיד במחלקה לאנתרופולוגיה עצמה. ב-1932 הוא עמד בראש בית ספר שדה בדרום מערב ארצות הברית, שבו לקחו חלק גם פרד איגן ומישה טיטיב בין האחרים. כפרופסור באן ארבור וייט הכשיר דור של תלמידים משפיעים. בזמן שאחרים כמו רוברט קרנרו, בת' דיליגהם וגרטרוד דול המשיכו את עבודותיו התאורטיות של וייט בצורתן המקורית, מלומדים אחרים כמו אריק וולף, אלמן סרביס ומרשל סהלינס חברו אל וייט במטרה לפתח את הדרך שלהם באנתרופולוגיה.

תרומתו התאורטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייט התנגד להשקפות הבועזיוניות אף על פי שהיה מחובר אליהן מבחינה מוסדית ואינטלקטואלית. התנגדות זו לעתים קיבלה צורה קיצונית: בכתב העת American Journal of Sociology התייחס וייט לסגנון הכתיבה של פראנץ בועז כ"נדוש". רוברט לואי התייחס לעבודתו של וייט עצמו כ"ערבוביה של רעיונות מטאפיזיים לא מפותחים" שעוצבו על ידי "כוח אובססיבי של קנאות אשר באופן בלתי מודע עיוותו השקפה אחרת".

אחת הסטיות הגדולות מהתאוריה הבועזיונית הייתה השקפתו של וייט על טבע האנתרופולוגיה והקשר שלה למדעים אחרים. וייט סבר שהעולם מחולק לרמות של תופעות תרבותיות, ביולוגיות ופיזיקליות. חלוקה זו היא השתקפות של סדר העולם ולא אמצעי היוריסטי. לכן בניגוד לאלפרד ל. קרובר, קלוקהון ואדוארד ספיר, וייט ראה את תיאור אובייקט המחקר לא כהישג קוגניטיבי של האנתרופולוג אלא הכרה בקיומה של תופעה כלל עולמית. ההבחנה בין מדע "טבעי" למדע "חברתי" לא מבוסס על מתודה אלא על האובייקט המחקרי – פיזיקאים חוקרים תופעות פיזיקליות, ביולוגים תופעות ביולוגיות וחוקרי תרבות חוקרים תופעות תרבויות.

וייט האמין שתופעה יכולה להיחקר מ-3 נקודות מבט: היסטורית, פונקציונאלית ואבולוציוניסטית. הגישה ההיסטורית הייתה הגישה הבועזיונית, שהוקדשה לבחינת תהליך ההתפתחות ההיסטורי – פרטיקולריזם היסטורי. הגישה הפונקציונאלית היא ביסודה גישה סינכרונית שתמכו בה אלפרד רדקליף-בראון וברומיסלב מלינובסקי, שניסו להבחין בין המבנה הפורמלי של חברה למבנה הפונקציונאלי הפנימי של מרכיביה. הגישה האבולוציונליסטית, כמו הגישה הפונקציונלית, היא גישה כוללנית אך גם א-היסטורית, ורואה אירועים פרטיקולרים כדוגמה למגמות (שינוי) גדולות בחברה.

בעוד שפראנץ בועז טען שהמדע שלו מבטיח ראות מורכבת ולא תלוית תרבות, וייט חשב שזוהי אנתרופולוגיה לא לגיטימית אם היא באה מעמדה שאינה לוקחת חלק בשיח המדעי הכללי. וייט ראה את גישתו כמקשרת בין הגישה ההיסטורית והפונקציונאלית בגלל שהן משלבות את הראיה הדיאכרונית של הגישה ההיסטורית עם הראייה הכוללת של יחסים פנימיים מהגישה הפונקציונלית. כתוצאה מכך וייט הרבה להגן על התאורטיקנים האבולוציונים הקלאסים ועבודתיו ממשיכות את התובנות המושגיות שלהם יותר מאשר נאו-אבולוציונים אחרים דוגמת סטיוארד.

תרבות בשביל וייט הייתה ישות סופראורגנית מיוחדת, שיכולה להיות מוסברת רק במונחים שלה. התרבות הורכבה משלוש רמות: טכנולוגי, אידאולוגי וארגוני-חברתי. כל רמה נשענת על הקודמת לה, ולמרות שכל הרמות נמצאות באינטראקציה, הרמה הטכנולוגית היא המכריעה. וייט קורא לה "הגיבור של היצירה שלנו" ו "הדמות המרכזית של המופע שלנו". זהו הגורם המשפיע ביותר בתאוריה של וייט ועל כן הוא כתב בספרו על טכנולוגיה: "מערכות חברתיות מונעות בעזרת מערכות טכנולוגיות" . זה היה הד לתאוריה של לואיס הנרי מורגן שקדמה לו.

וייט דיבר על תרבות כעל תופעה אנושית כללית ודרש שלא לדבר על תרבויות בצורת רבים. התאוריה שלו אשר פורסמה ב-1995 ב"האבולוציה של התרבות: מהתפתחות של תרבות לנפילתה של רומא", הציתה מחדש את העניין ברעיון האבולוציה החברתית ונחשבה מאוד בקרב הנאו- אבולוציוניסטים. וייט האמין שהתרבות כוללת את סכום כל ההתנהגויות של האדם על כדור הארץ והיא כל הזמן מתפתחת. גישתו של וייט היא מטריאליסטית, וניתן לראות זאת בציטוט הבא: "האדם כמין של חיה, והתרבות כתוצאה מכך, תלויה בחומריות, באמצעים מכניים של הסתגלות לסביבה הטבעית". חשיבות הטכנולוגיה על פי וייט באה לידי ביטוי בקביעותיו:

  1. טכנולוגיה היא ניסיון לפתור את בעיות ההישרדות.
  2. ניסיון זה בסופו של דבר דורש ללכוד אנרגיה בכמות מספקת ולהפנות אותה לצורכי האדם.
  3. לחברות שתופסות מספיק אנרגיה ומשתמשות בה ביעילות יש יתרון על חברות אחרות.
  4. לכן, זה הדבר המבדיל בין חברות מתקדמות יותר לפחות מתקדמות (במונחים אבולוציוניים).

בשביל וייט "הפונקציה הבסיסית של תרבות" ומה שקבע את רמת ההתקדמות זה היכולת שלה לשלוט באנרגיה ולתרום אותה לצורכי האדם. השורה התחתונה של וייט הייתה, שהאמצעי שבעזרתו בחונים את ההתפתחות היחסית של כל תרבות היא כמות האנרגיה שיש באפשרותה ללכוד. וייט הבחין בין חמישה שלבים של התפתחות האדם. תחילה, אנשים משתמשים באנרגיה של השרירים שלהם. שנית, הם משתמשים באנרגיה של חיות מבויתות. שלישית, הם משתמשים באנרגיות של צמחים (וייט מכנה את שלב זה כמהפכה החקלאית). רביעית, בני אדם לומדים להשתמש באנרגיית המשאב הטבעי: פחם, שמן וגז. בשלב החמישי הם רותמים את האנרגיה הגרעינית.