מדינות הגבול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפה המראה אתת התפלגות המדינות במהלך מלחמת האזרחים.
כחול בהיר: מדינות הגבול.
כחול: מדינות מהאיחוד, כולל אלה שהצטרפו במהלך המלחמה.
אדום: מדינות הקונפדרציה.
לבן: טרטוריות שלא היו מדינות לפני המלחמה.
מפה צבאית היסטורית של מדינות הגבול הדרומיות. פלפס & ווטסון, 1866.

בהקשר של מלחמת האזרחים האמריקנית, המונח מדינות הגבול מתייחס למדינות עבדים שלא הכריזו על פרישתן מארצות הברית לפני חודש אפריל 1861, בו התרחש קרב פורט סאמטר ובתומו הכריזו על פרישה מהאיחוד. ארבע מדינות עבדים מעולם לא הכריזו על פרישה: דלוור, קנטקי, מרילנד, ומיזורי, וארבע אחרות לא הכריזו על פרישה עד לאחר קרב פורט סאמטר: ארקנסו, צפון קרולינה, טנסי, ווירג'יניה. לאחר מכן, פחתה התדירות בהן כונו "מדינות גבול". מדינה נוספת שנכללה כמדינת גבול היא וירג'יניה המערבית, שהתפצלה מורג'יניה הקונפדרטית והפכה למדינה חדשה באיחוד.

בכל מדינות הגבול היה קיים קונצנזוס נגד הפעלת כפייה צבאית כנגד הקונפדרציה. כאשר קרא לינקולן לחיילים שיצעדו דרומה כדי לתפוס מחדש את פורט סאמטר וחזקות פדרליות אחרות, דיכאה קריאה זו תומכים מקומיים של האיחוד ואיפשרה לתומכי הפרישה בארקנסו, צפון קרולינה, טנסי, ווירג'יניה לגרום למדינות אלה להכריז על עצמאותן מארצות הברית ולהצטרף אל קונפדרציית המדינות של אמריקה.

בקנטקי ובמיזורי, התקיימו ממשלות שתמכו באיחוד וגם ממשלות שתמכו בקונפדרציה. וירג'יניה המערבית נוסדה בשנים 1862-63 מתוך המחוזות הצפון-מערביים של וירג'יניה שנשארו נאמנים לאיחוד והקימו ("השיבו על כנה") ממשלה התומכת בממשל הפדרלי של ארצות הברית. אף על פי שכל מדינת עבדים (להוציא את דרום קרולינה) תרמה מספר מסוים של חיילים לבנים הן לאיחוד והן לקונפדרציה,‏[1][2] היה הפיצול חמור יותר במדינות גבול אלה, כאשר גברים בני אותה משפחה לחמו לעתים משני צידי המתרס.

מלבד לחימה פורמלית בין שני צבאות סדירים, ראה אזור הגבול לוחמת גרילה רחבת היקף ופשיטות אלימות, נקמות דם והתנקשויות.‏[3] האלימות הייתה חמורה במיוחד במזרח קנטקי ובמערב מיזורי. המקרה הבודד העקוב מדם ביותר היה טבח לורנס שהתרחש בקנזס בשנת 1863.‏[4]

עם קשרים גאוגרפיים, חברתיים ומדיניים גם לצפון וגם לדרום, הייתה למדינות הגבול חשיבות מכרעת לתוצאות המלחמה, אך עדיין תיארו את הגבול המפריד בין הצפון לדרום. תקופת השיקום, כפי שהורה הקונגרס, לא הוחלה במדינות הגבול, כיוון שהן מעולם לא עזבו את האיחוד. הן חוו תהליך של הסתגלות והיערכות מחדש (בתחום המדיני), שדמה במובן מסוים לתהליך השיקום אותו עברו מדינות הקונפדרציה לשעבר. לאחר שנת 1880 אימצו רובן את שיטת ההפרדה של חוקי ג'ים קרואו ואזרחות מדרגה שנייה לשחורים, על אף שעדיין הותר להם להצביע.‏[5]

הצהרת האמנסיפציה של לינקולן משנת 1863 לא כללה את מדינות הגבול. מיזורי, מרילנד, ווירג'יניה המערבית אסרו כולן את העבדות במהלך המלחמה. בקנטקי ודלוור, נותרו כ-40,000 עבדים עם אישורו של התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית בדצמבר 1865.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות הגבול, גוועה העבדות באופן שיטתי באזורים העירוניים ובאזורים ללא כותנה, במיוחד בערים שתועשו במהירות, כמו בולטימור, לואיוויל, וסיינט לואיס.‏[6] בכל אופן, עדיין ניתן היה להפיק רווח ממכירת עבדים למטעי הכותנה בדרום התחתון, כיוון שהכותנה עדיין הייתה ריווחית ביותר ומחירם של עובדי שדות מיומנים המשיך לעלות.‏[7]
בניגוד לאחדות הדעים בשבע מדינות הכותנה בדרום התחתון, מדינות הגבול בהן הותרה העבדות היו מפולגות באופן מר בנוגע לפרישה ולא נלהבות לנטוש את האיחוד. תומכי האיחוד במדינות הגבול קיוו כי ניתן יהיה להגיע לפשרה מסוימת והם הניחו כי לינקולן לא ישלח את הצבא. תומכי הפרישה במדינות הגבול הפנו תשומת לב זניחה לנושא העבדות בשנת 1861; כלכלת מדינותיהם הייתה מבוססת יותר על מסחר עם הצפון מאשר על כותנה והם חסרו את חלומה של דרום קרולינה לאימפריה המבוססת על עבדות המופנת דרומה אל עבר הקריביים. בשנת 1861 הם התמקדו למדי בכפייה: קריאתו של לינקולן לנשק נראתה כהתכחשות למסורת האמריקנית של זכויות המדינות, דמוקרטיה, חירות, ולצורת ממשל רפובליקנית. מתנגדי האיחוד התעקשו כי וושינגטון מפעילה כוח בלתי חוקי המנוגד לחוקה, וכתוצאה מכך איבדה את הלגיטימיות שלה. לאחר קריאתו של לינקולן לגיוס חיילים, הכריזו וירג'יניה, טנסי, ארקנסו, וצפון קרולינה על פרישה באופן מיידי והצטרפו אל הקונפדרציה, אך חלק מהמחוזות במערבה של וירג'יניה החלו לנוע לעבר פרישה נוספת כדי להשאר באיחוד.‏[8]

קנטקי, מיזורי ומרילנד, שלהן קשרים חזקים יותר עם הצפון, התפלגו עמוקות; קנטקי ניסתה להכריז על עצמה כנייטרלית ונעשה שימוש בכוחות האיחוד כדי לדאוג לכך שמדינה זו תשאר באיחוד. המחוזות המערביים של וירג'יניה דחו את פרישת מדינתם, הקימו ממשלה נאמנה לאיחוד (עם ייצוג בקונגרס של ארצות הברית), ויצרו מדינה חדשה, וירג'יניה המערבית.‏[9]

חמש מדינות הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל אחת מחמש מדינות גבול אלה חלקו גבול עם מדינות החופשיות מעבדות והתיישרו בשורה אחת עם האיחוד. כולן פרט לדלוור חלקו גבול גם עם מדינות שהצטרפו לקונפדרציה.

דלוור[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני בתי האספה הכללית דחו ברוב מוחץ את הצעת הפרישה מהאיחוד, ובבית הנבחרים של המדינה נדחתה ההצעה פה אחד.

מרילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי האיחוד היו חייבים לעבור דרך מרילנד כדי להגיע לוושינגטון. במידה ומרילנד הייתה פורשת ומצטרפת אל הקונפדרציה, הייתה הבירה הפדרלית של ארצות הברית מוקפת מכל עבריה. נבחרי הציבור של מרילנד דחו את הפרישה בשנת 1861, והמושל תומאס היקס הצביע נגדה. כתוצאה מנוכחותו הכבדה של צבא האיחוד במדינה והשעייתו של ההביאס קורפוס, כמה ממחוקקיה של מרילנד, כמו גם פקידים רשמיים בבולטימור וכמה תומכי פרישה שהביעו את דעתם ברבים, נעצרו ונכלאו לתקופה קצרה. מרילנד תרמה חיילים גם לצבא האיחוד (כ-60,000), וכמה לצבא הקונפדרציה (כ-25,000).

מדינת מרילנד אימצה חוקה חדשה בשנת 1864, שאסרה את העבדות וכתוצאה מכך שחררה את כל העבדים במדינה.

קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנטקי במלחמת האזרחים האמריקנית

למדינת קנטקי הייתה חשיבות אסטרטגית לניצחון האיחוד במלחמת האזרחים. כפי שציין לינקולן: "אני חושש כי להפסיד את קנטקי יביא להפסד במשחק כולו. ללא קנטקי, לא נוכל להחזיק במיזורי, ולא במרילנד. כל זה נגדנו, והעבודה המונחת בכפינו הינה גדולה מידי עבורנו. עלינו להסכים לפירוד מייד, כולל כניעתה של בירה זו"‏[10] (וושינגטון הייתה מוקפת במדינות תומכות עבדות: וירג'יניה מהקונפדרציה ומרילנד שהייתה בשליטת האיחוד). כמו כך דווח כי אמר כי הוא מקווה כי האל יהיה לצידו, אך הוא חייב להחזיק בקנטקי.

מושל קנטקי, בריאה מוגפין טען כי על מדינות עבדים כדוגמת קנטקי לאשרר את חוקת ארצות הברית, ולהשאר באיחוד. אך כאשר ביקש לינקולן 75,000 גברים לשירות בצבא האיחוד, מוגפין, שהיה אוהד הדרום, התריס כי קנטקי "לא תספק כל חיילים להצעה המרושעת להכניע את אחיותיה מדינות הדרום."

מחוקקיה של קנטקי לא הצביעו על כל הצעת החלטה לפרישה, אך העבירו שתי החלטות לנייטרליות והגישו הצהרה ברוח זו ב-20 במאי 1861, המבקשת משני הצדדים לא לפלוש לתחומה. בבחירות שנערכו ב-20 ביוני וב-5 באוגוסט 1861, זכו נאמני האיחוד במספיק מושבים כדי לגבור על כל ווטו שעלול המושל להטיל על החלטותיהם. לאחר הבחירות, היו נאמני הדרום לתומכים הגדולים ביותר של הנייטרליות. בעוד שני הצדדים החלו לגייס חיילים באופן רשמי מהמדינה, הקים האיחוד מחנות גיוס בתוך קנטקי עצמה לאחר הבחירות.

הנייטרליות של קנטקי הופרה כאשר כבש גנרל הקונפדרציה לאונידיס פולק את קולומבוס, בקיץ של שנת 1861. בתגובה, העבירו מחוקקיה של קנטקי, ב-7 בספטמבר אותה השנה, החלטה המורה למושל לדרוש את פינויים של כוחות הקונפדרציה בלבד מאדמת קנטקי. מוגופין הטיל ווטו על ההחלטה, אך מחוקקיה של קנטקי עקפו את סמכותו ומוגפין נאלץ להגיש הצהרה זו. המחוקקים המשיכו והחליטו לגבות את הגנרל יוליסס גרנט, וחיילי האיחוד המוצבים בפאדוקה, על בסיס הטענה כי הקונפדרציה ביטלה את התחייבותה המקורית כשפלשה ראשונה לשטחה של קנטקי. האספה הכללית של המדינה אישרה במהרה גם את הנפתו של דגל האיחוד על בניין הממשלה בפרנקפורט, והכריזה בכך על נאמנותה לאיחוד.

תומכי הפרישה זעמו על החלטה זו, מציינים כי כוחותיו של פולק רק היו בדרכם להתעמת עם כוחותיו של גרנט. החלטות חקיקתיות מאוחרות יותר - הזמנת גנרל האיחוד רוברט אנדרסון לרשום מתנדבים כדי לגרש את כוחות הקונפדרציה, הגשת בקשה למושל לגייס את המיליציה המקומית, ומינוי גנרל האיחוד תומאס קריטנדן למפקד הכוחות של קנטקי — רק עוררו יותר את חמתם של הדרומיים. (מגופין הטיל ווטו על כל אחת מהחלטות אלה אך זה נעקף). בשנת 1862, העבירו מחוקקיה של קנטקי חוק המבטל את זכות הבחירה לכל אלה שהתגייסו לצבא הקונפדרציה. וכך התפתחה הנייטרליות של קנטקי לכדי תמיכה באיחוד. רובם של אלה שביקשו תחילה נייטרליות הפכו עתה לתומכים במטרות האיחוד.

במהלך המלחמה, הקימה סיעה שנודעה בשם אספת רוסלוויל את ממשלת הקונפדרציה של קנטקי, שהוכרה על ידי קונפדרציית המדינות של אמריקה כמדינה חברה. בדגל המלחמה של הקונפדרציה ייצג את קנטקי הכוכב המרכזי.‏[11]

כאשר כבש גנרל הקונפדרציה אלברט ג'ונסטון את באולינג גרין בקיץ 1861, עברו תומכי הקונפדרציה במערב ומרכז קנטקי והקימו ממשלה מטעם הקונפדרציה. לאחר אספת רוסלוויל שהתקיימה במחוז לוגאן ב-18 בנובמבר 1861, נבחרו 116 נציגים מ-68 מחוזות כדי להדיח את הממשלה הנוכחית וליצור ממשלה זמנית הנאמנה למושל החדש של קנטקי מטעם הקונפדרציה, ג'ורג' ג'ונסון. ב-10 בדצמבר הפכה קנטקי לחברה ה-13 במדינות הקונפדרציה. קנטקי, יחד עם מיזורי, הייתה למדינה המיוצגת בשני בתי הקונגרס, ועם גדודי חיילים בשורות צבא האיחוד וגם בצבא הקונפדרציה.

מגופין, שעדיין שימש כמושל הרישמי בפרנקפורט, לא הכיר בקנטקי הקונפדרטיבית וגם לא בניסיונם תומכי הדרום להקים ממשלה בארצו. הוא המשיך והצהיר כי עמדתה של קנטקי במלחמה הינה נייטרלית — וזאת למרות שהמחוקקים צידדו באיחוד. מגופין, שקצה נפשו בפילוג בקרב האוכלוסייה והמחוקקים, הכריז על מושב מיוחד של בית הנבחרים ולאחר מכן התפטר מתפקידו בשנת 1862.

באולינג גרין נשארה תחת כיבוש הקונפדרציה עד פברואר 1862, כאשר גרנט נע ממיזורי, דרך קנטקי, לאורך קו הטנסי. מושל הקונפדרציה של קנטקי, ג'ונסון, נמלט מבאולינג גרין עם רשומות הקונפדרציה ונע דרומה, שם הצטרף אל כוחות הקונפדרציה בטנסי. לאחר שג'ונסון מצא את מותו כשלחם בקרב שילה, הוכרז ריצ'רד האווס כמושל קונפדרציית קנטקי. זמן קצר לאחר מכן, חדל הקונגרס הזמני של הקונפדרציה להתקיים ב-17 בפברואר 1862, ערב חניכתו של הקונגרס הקבוע. למרות זאת, מעתה והלאה שלט האיחוד במדינה וממשלת הקונפדרציה של קנטקי התקיימה רק על הנייר, החל משנת 1863, וייצוגה בקונגרס הקבוע היה מינימלי בלבד. ממשלה זו התפרקה עם סיומה של מלחמת האזרחים באביב שנת 1865.

מיזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיזורי במלחמת האזרחים האמריקנית

לאחר שהחלה פרישתן של מדינות הדרום, קרא מושלה הטרי של מיזורי למחוקקים לאשר קריאה לוועידה חוקתית ארצית כדי לדון בפרישה. בחירות מיוחדות אישרו את הועידה ואת הנציגים אליה. ועידת החוקה של מיזורי הצביע בעד הישארות באיחוד, אך דחתה את הכפייה על מדינות הדרום בידי ארצות הברית. מושל המדינה ותומך הדרום, קליבורן ג'קסון, היה מאוכזב מתוצאות אלה. הוא גייס את מיליציית המדינה אל מחוזותיהם לאימון שנתי. ג'קסון תיכנן לפשוט על מחסן הנשק של סיינט לואיס, והתכתב בחשאי עם נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס, כדי להשיג ארטילריה למיליציה בסיינט לואיס. מודע להתפתחויות אלה, היכה מפקד האיחוד, נתנאל לאון, ראשון וכיתר את המחנה, מאלץ את המיליציה המקומית להכנע. בעוד הוא מצעיד את האסירים אל מחסן הנשק, פרצה מהומה קטלנית (פרשת מחנה ג'קסון).

אירועים אלה גרמו לתמיכה רבה יותר לקונפדרציה בתוך המדינה. בית המחוקקים שהיה מלכתחילה תומך הדרום העביר את הצעת המושל לחוק צבאי והקים את משמר המדינה של מיזורי. המושל ג'קסון מינה את סטרלינג פרייס, שהיה נשיא האסיפה, כמייג'ור גנרל של מיליציה מתוקנת ומורחבת זו. פרייס ומפקד המחוז מטעם האיחוד, הנרי, הגיעו לידי הסכמה שנודעה כהפסקת האש של פרייס-הנרי, שהרגיע את המתיחות במדינה למספר שבועות. לאחר שהנרי הועבר מתפקידו ולאון נטל את הפיקוד, נערכה פגישה בסיינט לואיס בבית בעלי המטעים בין לאון, בן בריתו הפוליטי פרנסיס בלייר הבן, פרייס וג'קסון. המשא ומתן לא הניב כל תוצאות, ולאחר מספר שעות שלא נשאו פרי נתן לאון את הצהרתו המפורסמת, "זה אומר מלחמה!" (this means war). פרייס וג'קסון יצאו במהירות אל עבר הבירה.

ג'קסון, פרייס ומחוקקי המדינה, נאלצו להמלט מבירת מיזורי ג'פרסון סיטי ב-14 ביוני 1861, לאחר התקדמותו המהירה של לאון כנגד ממשלת המדינה. בהיעדרה של הממשלה שעתה הפכה לממשלה גולה, התכנסה האספה החוקתית של מיזורי שוב בסוף יולי. ב-30 ביולי הכריזה האסיפה על פינויים של משרדי הממשלה, מינתה ממשלה זמנית חדשה והציבה את המילטון גמבל כמושל. הנשיא לינקולן וממשלו הכירו מיידית בחוקיות ממשלו של גמבל, שסיפק גם כוחות מיליציה התומכת באיחוד לשירות בתחומי המדינה, וגם גדודי מתנדבים לצבא האיחוד.‏[12]

קרבות פרצו במדינה בין צבא האיחוד לבין הצבא משולב של גנרל פרייס, משמר המדינה של מיזורי, וחיילי קונפדרציה מארקנסו וטקסס, תחת פיקודו של גנרל בן מק'לוך. לאחר ניצחונות בקרב וילסון קריק, ובמצור על לקסינגטון, לא נותרה לכוחות הפורשים כל בררה אלא לסגת שוב אל דרום מערב מיזורי, כאשר הגיע תגבורת לצבא האיחוד. ב-30 באוקטובר 1861 קרא ג'קסון, בעיר נאושו, למחוקקייה הגולים של מיזורי לוועידה, בה החליטו על פרישה. פעולה זו הוכרה על ידי קונגרס הקונפדרציה ומיזורי התקבלה אל הקונפדרציה ב-28 בנובמבר.

הממשלה הגולה של מיזורי נאלצה לסגת לארקנסו. בהמשך המלחמה, היא הורכבה מכמה עגלות קרון עמוסות בפוליטיקאים אזרחים שנצמדו לצבאות הקונפדרציה השונים. בשנת 1865, היא נעלמה.

לוחמת גרילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הקונפדרציה ביצעו כמה פשיטות בקנה מידה גדול לתוך מיזורי, אך רוב הלחימה במדינה במהלך שלוש השנים הבאות הורכבה מלוחמת גרילה. לוחמי הגרילה היו בעיקר איכרים דרומיים, שכללו את ויליאם קוורנטיל, פרנק וג'סי ג'יימס, האחים יונגר, וויליאם אנדרסון. יחידות קטנות כאלה שדרכם נסללה על ידי סיירים פרטיזנים ממיזורי נראו בשטחים כבושים אחרים של הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים. האחים ג'יימס שנחשבו לפושעים לאחר המלחמה במה שנראה כהמשך ללוחמת הגרילה. טי.ג'יי. סטילס טען כי ג'סי ג'יימס הינו טרוריסט מדיני נמרץ, נאו-קונפדרטיבי, מאשר פורע חוק חברתי או שודד בנקים פשוט וקצר מזג.‏[13]

תגובת האיחוד לדיכוי הגרילה,‏[14] למשל במערבה של מיזורי, כאשר בריגדיר גנרל תומאס יואינג הוציא את פקודה כללית מספר 11 ב-25 באוגוסט 1863, המורה על פינויים המיידי של כל אלה החיים בארבעה מחוזות מערביים. לינקולן אישר את תוכניתו של יואינג מראש. כ-20,000 אזרחים (בעיקר נשים, ילדים וזקנים) נאלצו לעזוב את בתיהם, רובם מעולם לא חזרו אליהם ומחוזות אלה נותרו הרוסים כלכלית במשך שנים לאחר מכן. לפי ג'וזף גלטהאר: חיילי האיחוד יצרו "אזור ירי חופשי". יחידות פרשים של צבא האיחוד זיהו ועקבו אחר שרידי יחידות של הקונפדרציה, שלא היה להם מקומות מסתור או בסיסי אספקה צפונים.‏[15] כדי להשיג מגויסים וכדי לאיים על סיינט לואיס, פשט גנרל הקונפדרציה סטרלינג פרייס על מיזורי עם 12,000 חיילים בספטמבר 1864. פרייס תיאם את תנועתו עם כוחות הגרילה, אך כמעט ונלכד ונמלט חזרה לארקנסו עם רק כמחצית מכוחותיו. הרפובליקנים זכו להשגים גדולים בבחירות של שנת 1864 בעזרת מצע של ניצחון האיחוד וטעויותיה של הקונפדרציה.‏[16] קבוצת הגרילה שכונתה "רוכבי קוונטריל", פשטה על קנזס כשהם טובחים ב-150 אזרחים בטבח לורנס ב-21 באוגוסט 1863. קוונטריל עבר עם קומץ של תומכים לקנטקי, שם נהרג כשנפל למארב.

וירג'יניה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ורג'יניה המערבית במלחמת האזרחים האמריקנית

ההתפלגות חמורה בין חלקיה המערביים והמזרחיים של וירג'יניה התבשלה על אש קטנה במשך כמה עשורים. כאשר צמחו האזורים המערביים ובהן רק מטעים ועבדים מעטים; התקיים חלקה המזרחי של המדינה על ידי מכירת העבדים בתחומו למדינות הדרום התחתון. אך במזרח ישבה ממשלת המדינה.‏[17] בדצמבר 1860 הפך נושא הפרישה לדיון פומבי ברחבי המדינה. דוברים בכירים ממזרח המדינה קראו לפרישה מהאיחוד בעוד שבמערבה טענו כי לא יקבלו צעד הנחשב בעיניהם כבגידה. ועידה ארצית התקיימה לראשונה ב-13 בפברואר ולאחר פורט סאמטר היא הצביעה בעד פרישה ב-17 באפריל 1861. אשרור ההחלטה היה כרוך במשאל עם. מנהיגים מהמחוזות המערביים של המדינה ערכו אסיפות ציבוריות גדולות והחלו להתכונן לקראת פיצול כדי שמחוזותיהם יוכלו להשאר באיחוד. תומכי האיחוד התכנסו בועידת וילינג, אליה הגיעו 400 נציגים מ-27 מחוזות. משאל העם הארצי אישרר את הפרישה ברוב של 132,201 בעד לעומת 37,451 מתנגדים. בלב המחוזות תומכי האיחוד שבצפון מערב המדינה הייתה ההצבעה 30,586 נגד הצעת הפרישה לעומת 10,021 שתמכו בה. בוועידת וילינג השנייה שנפתחה ב-11 ביוני עם יותר מ-100 נציגים מ-32 מחוזות מערביים המייצגים כמעט שליש מבעלי זכות הבחירה במדינה‏[18] הודיעה כי מוסדות המדינה הינם פנויים מתפקיד ובחרה את פרנסיס פיירפונט כמושלה של וירג'יניה (ללא ורג'יניה המערבית) ב-20 ביוני. פיירפונט עמד בראשה של ממשלת וירג'יניה שהושבה על כנה, שנתנה את אישורה למבנה המדינה החדשה ב-20 באוגוסט 1861. חוקתה החדשה של וירג'יניה המערבית הועברה על ידי המחוזות תומכי האיחוד באביב שנת 1862 ואושרר בידי הממשלה במאי 1862. חוק מעמד מדינה בעבור וירג'יניה המערבית הועבר בקונגרס בחודש דצמבר ונחתם בידי הנשיא לינקולן ב-31 בדצמבר 1862. ההחלטה הסופית בנוגע לוירג'יניה המערבית ניתנה בידי הצבאות בשטח; צבא הקונפדרציה הובס וכך נולדה הלכה למעשה מדינת וירג'יניה המערבית. בשלהי אביב 1861 הועברו חיילי האיחוד מאוהיו לוירג'יניה המערבית כשמטרתם העיקרית הגנה על קווי הרכבת האסטרטגיים. גנרל גורג' מקללן החריב את הגנותיה של הקונפדרציה במערב וירגי'ניה. גיוס ופשיטות של הקונפדרציה נמשכו לכל אורך המלחמה.‏[19]

אזורי גבול אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שטנסי פרשה באופן רשמי, תמך מזרחה של המדינה באיחוד והצביע ברובו נגד הפרישה. ניסיונות לפצל את המדינה דוכאו בידי הקונפדרציה. ג'פרסון דיוויס הורה על מעצרם של יותר מ-3,000 גברים שהיו חשודים בנאמנות לאיחוד והם הוחזקו במעצר ללא משפט.‏[20] טנסי עברה לשליטת כוחות האיחוד בשנת 1862 והיא הושמטה מהצהרת האמנסיפציה. לאחר המלחמה הייתה טנסי למדינה הראשונה שחבריה הנבחרים הוחזרו אל הקונגרס של ארצות הברית.

אוקלהומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטריטוריה האינדיאנית (כיום מדינת אוקלהומה) החזיקו רוב שבטי האינדיאנים בעבדים שחורים, וצידדו בקונפדרציה. אך חלק קטן מהשבטים ניצבו לצידו של האיחוד ומלחמת אזרחים עקובה מדם פרצה בטריטוריה שהתבטאה במצוקה קשה לנשים וילדים.‏[21][22]

קנזס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כמה שנים של מלחמה בהיקף קטן, נכנסה קנזס לאיחוד כמדינה חופשית תחת "חוקת וויאנדוט" ב-29 בינואר 1861. רוב האוכלוסייה תמכה במטרות האיחוד, אך לוחמת גרילה ופשיטות של כוחות תומכי עבדות, שרובם הגיעו ממיזורי, התרחשו במהלך מלחמת האזרחים.‏[23] להוציא קרב קטן היקף, התרחשו 29 פשיטות של הקונפדרציה לתוך קנזס במהלך המלחמה. לורנס הותקפה ב-21 באוגוסט 1863 בידי קבוצת גרילה בהנהגתו של ויליאם קוונטריל כתגובה לפשיטות על יישובי הקונפדרציה במיזורי.‏[24]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההיסטוריה של גדוד הפרשים הראשון של אלבמה.
  2. ^ דרומיים תומכי האיחוד.
  3. ^ דניאל סטרלנד, קונפליקט פראי: תפקידה המכריע של הגרילה במלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת אוניברסיטת צפון קרולינה, .2009
  4. ^ תומס גודריץ', שחר עקוב מדם: הסיפור של טבח לורנס, הוצאת אוניברסיטת קנט סטייט, 1992.
  5. ^ מארי הארט, צ'ארלס וילסון, ויליאם פרייס, ואן אדדי, אנציקלופדיה לתרבות הדרום, הוצאת אנקור, 1989.
  6. ^ בתשע מעשר הערים הראשיות בדרום, פחתו ביציבות ממדי העבדות לפני המלחמה. היוצאת מהכלל הייתה ריצ'מונד, וירג'יניה. מידורי טקאגי, טיפוח זאבים לחורבננו: העבדות בריצ'מונד, ורג'יניה, 1782-1865, הוצאת אוניברסיטת וירג'יניה, 1999, עמ' 78.
  7. ^ אלן נוויס, עלייתו של לינקולן: פתח הדבר למלחמת האזרחים, 1859-1861, הוצאת סקריבנר, 1950, עמ' 149-155.
  8. ^ אלן נוויס, עלייתו של לינקולן: פתח הדבר למלחמת האזרחים, 1859-1861, הוצאת סקריבנר, 1950, עמ' 119-147.
  9. ^ אלן נוויס, עלייתו של לינקולן: פתח הדבר למלחמת האזרחים, 1859-1861, הוצאת סקריבנר, 1950, עמ' 119-147.
  10. ^ אוסף עבודות של אברהם לינקולן, חלק 4, עמ' 533.
  11. ^ היסטוריה תמציתית של דגלי הקונפדרציה.
  12. ^ ויליאם פאריש, 'שותפות סוערת: מיזורי והאיחוד, 1861-1865, הוצאת אוניברסיטת מיזורי (1963).
  13. ^ טי.ג'יי. סטילס, ג'סי ג'יימס: המורד האחרון של מלחמת האזרחים, הוצאת א.א. קנופס, 2002.
  14. ^ מייקל פלמן, בתוך המלחמה:עימות הגרילה במיזורי במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1990, עמ' 81-96.
  15. ^ ג'וזף גלטהאר, מלחמת האזרחים האמריקנית: המלחמה במערב, 1863-1865, הוצאת טיילור ופרנסיס, 2001, עמ' 27-28.
  16. ^ ויליאם פאריש, ההיסטוריה של מיזורי, הוצאת אוניברסיטת מיזורי, 1973, עמ' 111-115.
  17. ^ צ'ארלס אמבלר ופסטיוס סאמרס, ורג'יניה, מדינת ההרים, הוצאת פרנטיס-האל, 1958, עמ' 16-21.
  18. ^ צ'ארלי אמבלר, ההיסטוריה של ורג'יניה המערבית', הוצאת פרנטיבס-האל, ניו יורק, 1933, עמ' 318.
  19. ^ ריצ'רד קורי, בית מחולק, הוצאת אוניברסיטת פיטסבורג, 1964.
  20. ^ מארק נילי, באסטיליית הקונפדרציה: ג'פרסון דיוויס וזכויות האזרח, הוצאת אוניברסיטת מרקט, 1993, עמ' 10-11.
  21. ^ אנני אבל, האינדיאנים במלחמת האזרחים, עמ' 281-296.
  22. ^ ג'ון ספנסר ואדם הוק, מלחמת האזרחים האמריקנית בטרטוריות האינדיאניות, הוצאת אוספריי, 2006.
  23. ^ גארי צ'טהאם, עבדות לתמיד או כלל לא עמ' 168-187.
  24. ^ דונלד גילמור, נקמה בקנזס, עמ' 47-23.