הביאס קורפוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הַבֵּיאָס קוֹרְפּוּסלטינית: habeas corpus – "הביאו את הגוף" או "הביאוהו בגופו") הוא צו הקיים במשפט המקובל (אשר חל גם במדינת ישראל מכוח קבלת המשפט האנגלי על פי דבר המלך במועצה על ארץ ישראל). המבקש צו זה מבקש משופט להורות לרשויות להביא בפני בית המשפט אדם הכלוא בידי הרשויות ולדון במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי, לשחרר את האדם. גם במשפט הקונטיננטלי קיים מקבילה לצו זה, אולם שמה הוא שונה.

כל אדם הכלוא, או המוחזק בידי אחר, ללא משפט או צו מעצר חוקי, זכאי לפנות לבית משפט, כדי שזה יורה לכולא להשיב "מדוע לא יביא את 'גופו' של העציר בפני בית המשפט או לשחררו". מקור שמו של הצו בלטינית: habeas corpus ad subjiciendum ("הביאו את הגוף לצורך הגשתו (לבית המשפט)").

בית המשפט אינו דן באשמתו של העציר, אלא רק בחוקיות המעצר. מקורו של הצו לא ברור לגמרי. ידוע כי בימי הביניים השתמשו בו כדי להעלות מקרים מערכאות שיפוטיות נמוכות לגבוהות יותר. בגלגולו המודרני, משמש הצו לשמירה על חרויות הפרט מפני שרירות לבן של הרשויות ונראה כי לראשונה נעשה בו שימוש בתקופת שלטונו של הנרי השביעי. ניתן להשתמש בצו זה גם ללא קשר לצו הפלילי (אשפוז אדם בניגוד לרצונו). ההביאס קורפוס מעוגן בחוק האנגלי ומדינות שונות אימצו חלקים שונים ממנו.

בישראל, הסמכות להוציא צו הביאס קורפוס נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. ישנן טענות שמדינת ישראל מפירה בשיטיות את עקרון הביאס קורפוס באמצעות שימוש נרחב במעצר מנהלי. לדוגמה, מדינת ישראל עוצרת מדי חודש מאות פלסטינים ללא הבאה בפני בית משפט‏[1]. טענות נוספות גורסות שישראל משתמשת במעצר מנהלי כאמצעי ענישה, וכך חורגת מעקרון הבאת החשוד בפני בית משפט‏[2].

צו זה דומה מאוד לצו הבאה הקיים במשפט האזרחי והפלילי, על פיו מורה בית המשפט לרשויות המדינה להביא בפניו כל אדם. גם צו ההבאה כונה בעבר צו הביאס קורפוס – קיצור של הביטוי הלטיני: habeas corpus ad testificandum – "יובא גופו של העד על מנת שיעיד".

שימושי צו הביאס קורפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו זה מיועד לאדם הכלוא והחושב שכליאתו בוצעה שלא כדין (הצו יכול שיהיה מוגש הן על ידי הכלוא והן על ידי משפחתו או כל אדם אחר מטעמו), וכן משמש בעיקר בדיני משפחה כאשר יש מחלוקת בין ההורים על המשמורת של ילדם. צו זה יכול להתייחס לכל מעצר – הן מעצר פלילי, והן מעצר בשל חוב אזרחי או בזיון בית משפט. בישראל מוגש הצו לבית המשפט הגבוה לצדק.

תולדות צו הביאס קורפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו הביאס קורפוס באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו זה מקורו במשפט האנגלי. ויליאם בלקסטון מזכיר שימוש בצו זה בשנת 1305 בתקופת מלכותו שלך המלך אדוארד הראשון, אולם ככל הנראה השימוש בצו החל כבר במאה ה-12.

אופן השימוש בצו הוסדר בחוק של הפרלמנט הבריטי בשנת 1679.

קודם לחוק זה היה הצו (כמו יתר צווי המשפט המקובל) צו מלכותי המורה לבית המשפט להביא בפני נציג הכתר (בית משפט בערכאה נמוכה, כוחות השיטור (השריף) או כל אדם אחר) את נשוא הצו. כיום הצו מופנה על ידי ערכאה עליונה לערכאות הנמוכות או כוחות השיטור.

במשפט האנגלי ניתן לפנות לכל שופט ערכאה עליונה ולבקש את הצו – בין אם מדובר בזמן מושב בית המשפט ובין אם לאו (ניתן לפנות לשופט גם בהיותו בביתו).

בשנת 1771, במקרה סמרסט[3], ניתן הצו נגד אדם פרטי על מנת לשחרר עבד שהחזיק. הנימוק של הלורד מנספילד היה שבאנגליה לא ראוי שתהיה עבדות, או במילותיו של השופט:

"The air of England has long been too pure for a slave, and every man is free who breathes it".
("האוויר של אנגליה מזה זמן רב טהור מידי לעבד, וכל אדם שנשם אותו הוא חופשי")

במשפט המודרני, על מנת לייעל את ההליך, לא מוצא הצו בהיעדר נשוא הצו – אלא הוא מובא לדיון בצו עצמו.

בעתות חירום מאפשר החוק להגביל את הצו, והדבר בוצע במלחמת העולם השנייה. לאחרונה, חוק מניעת הטרור 2005 שהעבירה ממשלת בריטניה הגביל במידת מה את סמכויות הצו, והדבר מעורר ביקורת רבה בבריטניה.

צו הביאס קורפוס בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צו זה אומץ במושבות שהפכו להיות ארצות הברית עוד בטרם המהפכה האמריקאית, בהיותו חלק מהמשפט המקובל. הצו מוזכר מפורשות בחוקת ארצות הברית, הקובעת כי "אין להגביל את סמכויות בתי המשפט למתן צו זה אלא במקרה של מרד או פלישה, כאשר הדבר דרוש להגנה על ביטחון הציבור".

"The privilege of the Writ of Habeas Corpus shall not be suspended, unless when in Cases of Rebellion or Invasion the public Safety may require it."

– פסקה 1, סעיף 9 לחוקה

הסמכות ליתן צווים אלה נתונה לבתי המשפט האמריקניים (על פי סימן 28, סעיף 2254 לקוד ארצות הברית).

גם בארצות הברית, בעיתות חירום כגון במלחמת האזרחים האמריקאית (ב-27 באפריל 1861 הגביל הנשיא אברהם לינקולן את סמכויות בית המשפט ליתן צו זה בחלק ממדינות מערב ארצות הברית. בית המשפט הפדרלי עבור האזור של מרילנד קבע במקרה אקס פארטה מרימן[4] כי צו הנשיא אינו חוקי (החלטת נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טוני, בשבתו כשופט סבב), אולם לינקולן התעלם מהחלטה זו.

גם נשיא מדינות הקונפדרציה, ג'פרסון דיוויס, הוציא צו נשיאותי המבטל את סמכויות בתי המשפט ליתן צו הביאס קורפוס.

בשנת 1866, במקרה אקס פארטה מיליגן[5], קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי פסק דין המוות בתלייה שנגזר על מיליגן (נעצר בשנת 1864 בגין תוכניתו לגנוב כלי נשק) היה בלתי חוקי כיוון שבתי המשפט האזרחיים עבדו בזמן המלחמה, ואילו את הצו, על פי החוקה, ניתן להקפיא רק במקרה בהם בתי המשפט סגורים בפועל עקב פלישה או מרידה.

על פי החלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית בעידן נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, צומצמו המקרים בהם יינתן הצו.

לאחרונה נעשו נסיונות להשתמש בצו על מנת להביא בפני שופט עצורים אמריקניים שנעצרו על ידי כוחות ארצות הברית במלחמתם באפגניסטן ובעיראק.‏[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]