הקונגרס של ארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||
|
הקונגרס של ארצות הברית הוא הרשות המחוקקת הפדרלית של ארצות הברית. הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים, ומעניק לו את הסמכות הבלעדית לחקיקה פדראלית.
שני בתי הקונגרס יושבים בבבנין הקפיטול האמריקני בבירת ארצות הברית, וושינגטון.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרכב הקונגרס
בית הנבחרים מונה 435 חברים בעלי זכות הצבעה, שנבחרים בבחירות ישירות לתקופה של שנתיים וכל אחד מהם מייצג באופן בלבדי מחוז בחירה מסוים באחת ממדינות ארצות הברית. מספר הנציגים של כל מדינה נקבע באופן יחסי למספר תושבי המדינה, ומתעדכן אחת לעשר שנים. בנוסף, למחוז קולומביה, פוארטו ריקו סמואה האמריקנית, גואם ואיי הבתולה יש בבית הנבחרים נציגים חסרי זכות הצבעה.
הסנאט מורכב מנציגי 50 המדינות שמרכיבות את ארצות הברית, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, ישנו ייצוג זהה של שני סנאטורים לכל מדינה. סנאטור אמריקני נבחר לתקופה של שש שנים וכל שנתיים מתקיימות בחירות עבור כשליש ממושבי הסנאט. מאז תחילת המאה העשרים וקבלת התיקון ה-17 גם חברי הסנאט נבחרים בבחירות ישירות על ידי כל אזרחי המדינה אותה הם מייצגים.
[עריכה] סמכויות הקונגרס
הפרק הראשון של חוקת ארצות הברית מוקדש לקונגרס ומפרט את מבנהו את סמכויותיו ואת מגבלותיו, ונפתח בקביעה שכל סמכויות החקיקה של ארצות הברית מוענקות לקונגרס. חלק 8 של הפרק מונה במפורש סמכויות כמו הטלת מסים ולקיחת הלוואות כספים לטובת קופת הממשל הפדרלי, והכרזת מלחמה, הסדרת המסחר גם בין מדינות האיחוד וגם עם ארצות חוץ, הקמת בתי משפט, הקמת צבא יבשה וצי, ואפילו קביעת תקנות בדבר זכויות יוצרים. רשימה זו מסתיימת בסמכות לחוקק חוקים בהם יש צורך בשביל להפעיל את כל הסמכויות שנמנו לפניה.
בנוסף לסמכויות המפורשות (enumarated powers) שנמנות בחלק השמיני, ישנן סמכויות משתמעות (implied powers) שנגזרות בעיקר מהסמכות לחוקק חוקים בהם יש צורך על מנת להפעילך את הסמכויות המפורשות, אך מאז סוף המאה ה-19 ובעיקר מאז תחילת המאה ה-20, גם מהפסקה המעניקה את הסמכות להסדרת הסחר בים המדינות. כמו כן, חלק מהסמכויות, הנוגעות להגבלת רשויות השלטון האחרות, מופיע בפרקים אחרים בחוקה.
הסמכות הראשית שמוענקת לקונגרס, היא סמכות החקיקה, והיא מוקנית באופן שווה לשני בתי הקונגרס, למעט בעינייני מיסים, בהם החקיקה חייבת להתחיל בבית הנבחרים.
סמכות חשובה, שאינה מופיעה במפורש בחוקה, היא הסמכות לקיום שימועים בוועדות וזימון עדים. הקונגרס משתמש בסמכות זו גם על מנת לקבל מידע לצורך תהליך החקיקה אך גם לשם פיקוח על המימשל. היכולת של הקונגרס לחייב עדים להתייצב בפני וועדותיו ולהעיד בשבועה, ולהעניש על זילות הקונגרס במקרה של סירוב לעדות ועל עדות שקר, הפכה את השימועים לאחד הכלים החשובים של עבודת הקונגרס.
לקונגרס יש את הסמכות להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת, כולל את נשיא ארצות הברית בהליך של אימפיצ'מנט. בהליך זה יש חלוקת סמכויות ביו שני בתי הקונגרס: ההליך מתחיל בבית הנבחרים שמחליט ברוב רגיל האם לפתוח ב"משפט הדחה", ואם ההצעה מתקבלת המשפט נדון בפני הסנאט שם יש צורך ברוב מיוחד של שני שליש על מנת להרשיע את בעל התפקיד ולהדיח אותו מתפקידו.
שתי סמכויות נוספות שנתונות בידי הסנאט באופן בלבדי היא הסמכות לאשר מינויים של הנשיא לתפקידים בממשל ובבתי המשפט הפדראלי, והסמכות לאשרר חוזים בינלאומיים ברוב מיוחס של שני שלישים.
[עריכה] היחסים עם רשויות השלטון האחרות
בניגוד למקובל במשטרים פרלמנטריים, בה הרשות המבצעת צומחת מתוך הפרלמנט, וזקוקה לאמונו, בארצות הברית ישנה הפרדת רשויות כמעט מוחלטת. הנשיא נבחר בבחירות ישירות, הוא אינו חבר בקונגרס ואינו זקוק לאמון הקונגרס. גם חברי הקבינט הנשיאותי ושאר נושאי התפקידים ברשות המבצעת אינם יכולים לכהן במקביל כחברים בקונגרס.
אולם בכל זאת ישנה אינטראקציה מסוימת בין שלושת הרשויות: הנשיא זקוק לאישור הסנאט למינויים של חברי קבינט ושופטים; הקונגרס יכול להדיח בעלי תפקידים ברשות המבצעת והשופטת בהליך של אימפיצ'מנט, אך רק אם הם מואשמים בביצוע עברות חמורות; הנשיא יכול להטיל וטו על חקיקה של הקונגרס, ויש צורך ברוב מיוחס על מנת להתגבר עליו; בית המשפט העליון יכול לקבוע שחוק שקיבל הקונגרס מנוגד לחוקה, ולפסול אותו; סגן הנשיא הוא יושב ראש הסנאט, ולמרות שבדרך כלל אין לו זכות הצבעה, במקרה של תיקו קולו הוא שמכריע את התוצאה.
[עריכה] הליכי החקיקה
בית הנבחרים והסנאט הם שותפים שווים בתהליך החקיקתי, ולא ניתן להשלים מהלך חקיקתי ללא הסכמת שני הבתים. הצעת חוק יכולה להתחיל את דרכו בכל אחד משני הבתים, למעט חוקים הנוגעים למיסוי שעל פי החוקה חייבים להתחיל את דרכם בבית הנבחרים.
כל חבר בבית הנבחרים או בסנאט יכול להגיש הצעת חוק לדיון בבית בו הוא חבר. לעתים קרובות ההצעה מוגשת על ידי קבוצה של חברים מאותו בית. תחילה ההצעה נדונה באחת מוועדות הבית הרלוונטית לנושא החוק, שמקיימת שימועים ודיונים. אם הוועדה מאשרת את ההצעה החוק עולה בפני המליאה, שם ניתן להציע הסתייגויות לנוסח החוק. לאחר הדיון וההצבעה על ההסתייגויות מצביע הבית על הנוסח הסופי.
על מנת שחוק יתקבל הוא צריך לעבור בנוסח זהה בשני בתי הקונגרס. לכן אחרי שהחוק עבר בבית אחד הוא מוגש לבית השני להליך דומה. הבית השני יכול להחליט לדחות את הצעת החוק, לקבל אותו, או לערוך בה שינויים. במקרה שהבית השני שדן בחוק מבצע שינויים בנוסח החוק הוא יכול להחזיר אותו לבית הראשון על מנת שיקבל את הנוסח עם התיקונים, וכך הצעת החוק יכולה לעבור בין הבתים הלוך ושוב עד שמתקל נוסח אחיד. אפשרות נוספת ליישב מחלוקת על נוסח חוק בין שני בתי הקונגרס היא לכנס ועדה משותפת של שני בתי הנבחרים ("conference committee"), בה חברים בדרך כלל בכירי הוועדות שהיו מעורבות בהליכי החקיקה בשני בתי הקונגרס, ואשר מנסה לנסח נוסח אחיד, ולהגיש אותו למליאות של שני בתי הקונגרס.
אחרי שהצעת חוק התקבלה בנוסח זהה בשני בתי הקונגרס, היא נשלחת לאישור הנשיא אשר יכול לחתום עליה ובכך להפוך אותה לחוק, או להחזיר אותה תוך עשרה ימים לקונגרס עם הערות וללא חתימה, ובכך להטיל עליה וטו. במקרה כזה הקונגרס יכול לבטל את הוטו, על ידי קבלתו שוב ברוב של שני שליש בכל אחד משני בתי הנבחרים, וההצעה הופכת לחוק גם ללא חתימת הנשיא. אם הנשיא לא חותם על החוק אך גם לא מחזיר אותו לקונגרס בזמן הקצוב, הוא הופך לחוק גם ללא חתימתו, אלא אם כן החוק נשלח לנשיא בעשרת הימים האחרונים לפני פיזור הקונגרס, ואז ההתעלמות ממנו מונעת את קבלתו, במה שמכונה "pocket veto".
[עריכה] ראו גם
