מכונית מעופפת
מכונית מעופפת היא כלי תחבורה שיכול לתפקד גם ככלי רכב וגם ככלי טיס. מונח זה מתייחס גם לכלי רכב המתפקדים כאופנועים בנסיעה על כביש. לעיתים המונח מתייחס כולל גם מכוניות מרחפות או כלי רכב אישיים בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית.
מאז תחילת המאה ה-20 נבנו אבות טיפוס רבים לרכבים מעופפים, תוך שימוש במגוון טכנולוגיות טיסה. רובם תוכננו להמריא ולנחות באופן קונבנציונלי באמצעות מסלול המראה. אולם אף אחד מהם לא הגיע לכדי ייצור סדרתי. זאת למרות התפתחות פרויקטים של המראה ונחיתה אנכית. עתידנים ציפו שעד סוף המאה ה-20 מכונית מעופפת אישית תהיה בת קיימא, ציפייה אשר התבדתה. באנגלית, הביטוי "איפה המכונית המעופפת שלי?", מבטא את כישלון החיזיון בנוגע לטכנולוגיית העתיד, וכן סיסמה בקרב אנרכיסטים וניאו־היפים המאוכזבים מהמאה ה-21.
מכוניות מעופפות הן גם נושא פופולרי בסיפורי פנטזיה ומדע בדיוני.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף המאה ה-19, חלוץ התעופה האמריקאי גוסטב וייטהד (אנ') עיצב מטוסים עם גלגלים ומנוע בנזין, כולל מה שכינה "דגם מספר 21" שנבנה ב־1901[1][2]. מוסכם בין היסטוריונים שדגם זה לא הגיע לכדי טיסה מתמשכת בכוחות עצמן.[1][3][4] ישנם כמה היסטוריונים הממשיכים לטעון שווייטהד הצליח להגיע לכדי תעופה, בתאריכים שונים, עוד לפני האחים רייט. טיעונים אלה מתבססים על על דבריהם של מספר עדי ראייה, אולם עדויותיהם סותרות או בלתי ניתנות לאימות[3][5].
מעצב המטוסים גלן קרטיס בנה את המטוס האוטומטי שלו בשנת 1917. המטוס של קרטיס היה מסוגל לקפוץ אך לא לעוף[6].
בשנת 1935 בנה קונסטנטינוס ולאכוס אב טיפוס של רכב 'תלת-פיבי' עם כנף עגולה, אך הוא עלה באש לאחר שהמנוע התפוצץ בזמן הדגמה בוושינגטון די.סי. ולאכוס עצמו נפצע קשה ובילה מספר חודשים בבית חולים[7][8]. כלי הטיס בלט בעיקר בזכות יומן קולנוע שתיעד את האירוע[9].
חברת "אוטוג'ירו אוף אמריקה" בנתה את האב טיפוס AC-35. היה זה אוטוג'ירו בעל יכולת נסיעה על כביש. הוא הוטס לראשונה ב־26 במרץ 1936. ב־26 באוקטובר 1936 הוסב המטוס לתצורת כביש[10]. למרות שהוא נבדק בהצלחה, AC-35 לא נכנס לייצור מסחרי.
המטוס הראשון עם כנף קבועה שהיה גם בעל יכולת נסיעה בכביש נבנה על ידי וולדו ווטרמן (אנ'). ווטרמן היה בקשר עם קרטיס בזמן שהאחרון היה חלוץ בתחום המטוסים האמפיביים באי הצפוני של מפרץ סן דייגו בעשור השני של המאה ה-20. ב-21 במרץ 1937, עלת לראשונה לאוויר מטוסו של ווטרמן "Arrowbile"[11]. היה זה שדרוג של מטוס חסר הזנב של ווטרמן, ה-"Whatsit"[12]. הייתה לו מוטת כנפיים של 12 מטר ואורך של 6.25 מטר. על הקרקע ובאוויר הוא הונע על ידי מנוע סטודבייקר. הוא יכל לטוס במהירות של 180 קמ"ש ולנסוע במהירות של 90 קמ"ש.
בשנת 1942, הצבא הבריטי בנה את האפנר רוטאבאגי (אנ'), אוטוג'ירו נסיוני בעל יכול נסיעה על כביש, שפותח במטרה לייצר דרך להוריד מהאוויר רכבי שטח צבאיים. אף על פי שבדיקות ראשוניות הראו שהרוטאבאגי נוטה לרטט כבד במהירויות הגבוהות מ־72 קמ"ש, עם שיפורים השיג הרוטאבאגי מהירות טיסה של 113 קמ"ש. עם זאת, הכנסת דאונים צבאיים בעלי יכולת נשיאת כלי רכב הביאה לביטול הפרויקט[13].
אף על פי שמספר עיצובים הגיעו לכדי תעופה, אף אחד מהם לא זכה להצלחה מסחרית. לרוב אלה שטסו לא הגיעו לתודעה הציבורית, אולם יוצאת מן הכלל היא אארוקאר משנת 1949[14]. האארוקאר, שתוכננה ונבנתה על ידי מולט טיילור, ביצעה טיסה מוצלחת בדצמבר 1949, ובשנים הבאות עברו הגרסאות סדרה של מבחני דרכים וטיסה. בדצמבר 1956 אישרה רשות התעופה האזרחית האמריקאית את העיצוב לייצור המוני, אך למרות פרסום רחב וגרסה משופרת שיוצרה בשנת 1989, טיילור לא הצליח להביאה לייצור המוני. בסך הכל נבנו שישה דגמים[15], כאשר היחידה ששרדה שמרה על כשירות גם בעשור השני של המאה ה-21[16].
אחד העיצובים הבולטים היה ה-AVE Mizar של הנרי סמולינסקי. הייתה זו התאמת קצהו האחורי של המטוס ססנה סקיימאסטר עם הרכב פורד פינטו. בשנת 1973 נערכה טיסת המבחן, במהלכה הכנפיים נפלו מהמכונית, וסמולינסקי והטייס נהרגו[17].
בסוף שנות ה-60 החל לפתח פול מולר את מולר M400 סקייקאר (אנ')[18][19], מכונית מעופפת בעלת יכולת המראה ונחיתה אנכית המופעל על ידי ארבעה זוגות של מנועי ונקל סיבוביים. לדגם ה-Autovolantor המוצע היה גרסה חשמלית לחלוטין המופעלת באמצעות סוללות[20].
בשנת 2009, יזמה הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים של ארצות הברית את תוכנית ה־"Transformer" לפיתוח מטוס ל-4 אנשים בעל יכולת נסיעה על כביש[21]. הוא אמור היה להיות בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית ולהגיע לטווח 450 קילומטר. תאגיד AAI ולוקהיד מרטין זכו בחוזים בסך 65 מיליון דולר[22], אך התוכנית בוטלה ב-2013.
הפאראג'ט סקייקאר (Parajet Skycar) נבנתה על גבי באגי. בטיסה, היא מגיעה למהירות מרבית של 130 קמ"ש, ולטווח מרבי של 290 קילומטר. על הקרקע המהירות מרבית היא 180 קמ"ש וטווח נסיעה של כ-400 קילומטר. בינואר 2009 פאראג'ט סקייקאר סיימה מסע מלונדון לטימבוקטו, בטיסה ונסיעה.
חברת "קליין ויז'ן" פיתחו אב-טיפוס של "AirCar", מכונית ספורט בעלת כושר טיסה באמצעות מדחף וכנפיים מתקפלות. ביוני 2021, אב הטיפוס ביצע טיסה של 35 דקות בין שדות תעופה ניטרה וברטיסלבה[23] מסלובקיה[24].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Schlenoff, Daniel C. (8 ביולי 2014). "Scientific American Debunks Claim Gustave Whitehead Was "First in Flight"". Scientific American (באנגלית). נבדק ב-6 בנובמבר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Sanburn, Josh (23 בנובמבר 2013). "The Unlikely Fight Over First in Flight". Time. נבדק ב-7 בנובמבר 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Burns, Ashley (15 באוגוסט 2017). "Connecticut Towns Honor Gustave Whitehead, Reigniting 'First in Flight' Debate". FLYING Magazine. נבדק ב-6 בנובמבר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Crouch, Tom (2016). "The Flight Claims of Gustave Whitehead" (PDF). Journal of Aeronautical History. נבדק ב-6 בנובמבר 2022.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Davisson, Budd (25 במרץ 2013). "Who Was First? The Wrights or Whitehead?". Flight Journal. נבדק ב-6 בנובמבר 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Thomas Vinciguerra (11 באפריל 2009). "Flying Cars: An Idea Whose Time Has Never Come". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "News Cameras Film Thrilling Rescue". Popular Science: 29. בינואר 1936.
constantinos vlachos popular science.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Hard-Luck Vlachos". Special-Interest Autos. ביולי 1974: 44.
{{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^
Funny Flying Car on Fire (History's Playlist)-Invention, סרטון בערוץ "HistorysPlaylist", באתר יוטיוב (אורך: 00:43)
- ^ Dawson, Virginia; Bowles, Mark D. (2005). Realizing the dream of flight: biographical essays in honor of the centennial of flight, 1903–2003. National Aeronautics and Space Administration, NASA History Division, Office of External Relations. p. 70. ASIN B002Y26TM0.
- ^ "Plane Sheds Wing To Run On Ground". Popular Science. במאי 1937.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Tailless Flivver Plane Has Pusher Propeller" Popular Science, May 1934, rare photos in article
- ^ Zaloga, Steven J. (2005). Jeeps 1941–45. Osprey Publishing. pp. 37–38. ISBN 1-84176-888-X.
- ^ Jonathan Welsh, 1954 Flying Car On Sale for $975,000, Needs Work, The Wall Street Journal, 1 ביולי 2013
- ^ Andrew Glass (25 באוגוסט 2015). Flying Cars: The True Story. Houghton Mifflin Harcourt. pp. 84–. ISBN 978-0-547-53423-7.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Jonathan Welsh, 1954 Flying Car On Sale for $975,000, Needs Work, The Wall Street Journal, 1 ביולי 2013
- ^ שירות כלכליסט, מהמכונית המעופפת ועד למצנח הלביש: 7 ממציאים שנהרגו מההמצאה שלהם, באתר כלכליסט, 13 בדצמבר 2016
- ^ Category: Uncategorised (26 בספטמבר 2012). "Moller International Home". Moller.com. נבדק ב-24 בינואר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Flight 2002". Flightglobal.com. נבדק ב-19 באוקטובר 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Rinspeed Squba, The First Underwater Flying Car". autoforsale.co.in. אורכב מ-המקור ב-18 ביולי 2014. נבדק ב-13 באוגוסט 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Warwick, Graham. Leading Edge blog: DARPA's Transformer - a Humvee That Flies (אורכב 23.10.2013 בארכיון Wayback Machine), AW&ST On Technology, Aviation Week online website, 16 April 2010. Retrieved 10 May 2013.
- ^ Warwick, Graham. "Is Darpa's Fly-Drive Transformer on the Right Road?". Aviation Week. אורכב מ-המקור ב-10 בספטמבר 2013. נבדק ב-3 בספטמבר 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Zoe Kleinman; "Flying car completes test flight between airports", BBC, 30 June 2021.
- ^ "Klein Vision – Flying Car".
