מלחמת אוסטריה-סרדיניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת אוסטריה-סרדיניה
Napoléon III à la bataille de Solférino..jpg
תאריך התחלה: 29 באפריל 1859 - 11 ביולי 1859
מקום: ממלכת לומברדיה-ונציה
תוצאה: ניצחון צרפתי-סרדיני
שביתת הנשק של וילפרנקה (12 ביולי 1859)
הצדדים הלוחמים
Flag of France.svg צרפת
Flag of Italy (1861-1946) crowned.svg ממלכת סרדיניה 
Flag of the Habsburg Monarchy.svg האימפריה האוסטרית 
מפקדים
Flag of France.svg צרפת נפוליאון השלישי
Flag of Italy (1861-1946) crowned.svg ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה 
Flag of the Habsburg Monarchy.svg האימפריה האוסטרית פרנק גולאי
Flag of the Habsburg Monarchy.svg האימפריה האוסטרית פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה 
כוחות
צרפתי:
130,000 חיילים
2,000 פרשים
312 תותחים
סרדינית: 70,000 חיילים
4,000 פרשים
90 תותחים 
220,000 חיילים
22,000 פרשים
824 תותחים 

מלחמה אסטריה-סרדיניה (גם מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה, מלחמת צרפת-אוסטריה או מלחמת אוסטריה-פיימונטה, הידועה גם כמערכת איטליה), נערכה בין צרפת תחת שלטונו של נפוליאון השלישי וממלכת סרדיניה נגד האימפריה האוסטרית בשנת 1859. בעקבות תהליך האיחוד האיטלקי, מלחמה זו מוכרת גם כמלחמת העצמאות השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטי פיימונטה שנחלו תבוסה כנגד אוסטריה במלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה הבינו כי רק בעזרת בעלי ברית יצליחו לנצח.

מסקנה זו הובילה את קמילו בנסו די קאבור לכינון יחסים עם מעצמות אירופאיות אחרות, באמצעות השתתפות חלקית במלחמת קרים.

בועידת השלום בפריז, ניסה קאבור למשוך תשומת לב לאיחודה של איטליה. קאבור מצא כי הבריטים והצרפתים בעד, אך לחלוטין אינם מעוניינים לפעול כנגד רצונות אוסטריה, מאחר שצעדים לכיוון עצמאות איטלקית יאיימו על טרטוריה אוסטרית בלומברדיה וונטיה. שיחות בין נפוליאון השלישי וקאבור לאחר ועידת השלום סימנו את נפוליאון כמועמד לסייע לאיטליה.

ב-14 בינואר 1858, ניסה פליצ'ה אורסיני האיטלקי לרצוח את נפוליאון השלישי. ניסיון רצח זה הביא אהדה רבה למאמץ האיחוד האיטלקי, והשפיע עמוקות על נפוליאון עצמו, אשר הפך נחוש לעזור לפיימונטה נגד אוסטריה בפעולות ההפיכה שממשלות איטליה יאפשרו בעתיד.

הקיסר נפוליאון השלישי וקמילו בנסו די קאבור, ראש ממשלת ממלכת סרדיניה, חתמו על הסכם ברית כנגד אוסטריה: צרפת תסייע לסרדיניה במלחמה כנגד אוסטריה אם תוקף, וסרדיניה לעביר לצרפת את ניס וסבויה בתמורה.

ברית סודית זו שירתה את שתי המדינות: סייעה לשליטי פיימונטה באיחוד חצי האי האפניני תחת בית סבויה, והחלישה את אוסטריה, יריבתה המושבעת של האימפרייה הצרפתית תחת שלטונו של נפוליאון השלישי.

קאבור, אשר הותנה בקבלת סיוע מצרפת בתקיפה אוסטרית, הסית את וינה בעזרת סדרת תמרונים צבאיים בקרבת הגבול. אוסטריה פרסמה אולטימטום ב-23 באפריל 1859, בו דרשה את פירוק צבא סרדיניה. עקב סירובה של סרדיניה, הוכרזה מלחמה ב-29 באפריל, אשר גררה את צרפת לעימות.

כוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים עיקריים במלחמת אוסטריה-סרדיניה 1859

צבא צרפת במערכת האיטלקית מנה כ-130,000 חיילים, 2,000 פרשים ו-312 תותחים.

הצבא פעל תחת פיקודו של נפוליאון השלישי, מחולק לחמישה קורפוסים: הגיס הראשון, תחת פיקודו של אשיל ברגו ד'הילר, הגיס השני, תחת פיקודו של פאטריק דה מקמהון (דוכס מגנטה), הגיס השלישי תחת פיקודו של פרנסואה סרטין קנרובר, הגיס הרביעי תחת פיקודו של אדולף ניל, והחיל הגיס תחת פיקודו של נפוליאון ז'וזף שארל פול בונפרט. המשמר קיסרי הובל על ידי אוגוסט רגנאו דה סיינט-ז'אן ד'אנגל.

צבא סרדיניה מנה כ-70,000 חיילים, 4,000 פרשים ו-90 תותחים. הצבא חולק לחמש דיוויזיות, תחת פיקודו של קסטרלברוגו, מנפרדו פנטי, ג'יובני דורנדו, אנריקו סיילדיני ודומניקו סוצ'יארי. בנוסף, מתנדבים שירתו בשתי דיוויזיות קלות. המפקד העליון היה ויטוריו אמנואלה השני, מלך איטליה, אשר נעזר באלפונסו פררו לה מרמורה.

צבא אוסטריה מנה כ-220,000 חיילים, 824 תותחים ו-22,000 פרשים. תחת פיקודו של פלדמרשל פרנץ גולאי.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת המלחמה, לא היו כוחות צרפתיים באיטליה, ולכן הגיעו כוחותיו של המרשל פרנסואה סרטין קנרובר לפיימונטה בשימוש הגדול הראשון ברכבות. במקביל הצליחו הכוחות האוסטרים לצבור הישגים רבים כנגד צבא סרדיניה החלש עוד לפני הגעתם של הכוחות הצרפתיים לפיימונט.

הרוזן גולאי, מפקד הכוחות האוסטריים בלומברדיה, בחר לתקוף מאזור נהר טיצ'ינו. לרוע מזלו, החל גשם כבד לרדת בזמן הצליחה של הנהר, דבר שאפשר לפיימונטה להציף את שדות האורז שלהם מבעוד מועד ולעכב בכך את התקדמות הכוחות.

האוסטרים תחת פיקודו של גולאי הגיעו לוורצ'לי, כדי לאיים על טורינו, בעוד שכוחות צרפתים-סרדינים נעו כדי לחזק את אלסנדריה וגשרי נהר פו מסביב לקזאלה מונפראטו גרמו להם לסגת.

ב-14 במאי, הגיע נפוליאון השלישי לאלסנדריה, כדי לקחת את הפיקוד.

הקרב הראשון בין כוחות צרפתיים ואוסטרים היה במונטבלו ב-20 במאי, קרב בין כוחות אוסטריים תחת פיקודו של סטדיון מול דיוויזיה בודדת של החיל הראשון של הצרפתים תחת פיקודו של אלי פרדריק פוריי. הכוח האוסטרי היה גדול פי שלושה, אבל פוריי ניצח בקרב.

בתחילת יוני הגיע הכוח של גולאי סמוך לרכבת של מג'נטה ותפס עמדות הגנה מזרחית לנהר. נפוליאון השלישי תקף את ישירות את אזור טיצ'ינו עם חלק מהכוח, כאשר יתר הכוח איגף את הכוחות האוסטריים. עקב כך נסוג גולאי רחוק מאוד אל מצודות במזרח לומברדיה, שם שוחרר מתפקידו.

מחליפו של גולאי היה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, אשר אירגן את הכוחות האוסטריים בקו הגנה על השטח האוסטרי שמאחרי נהר מינצ'ו.

השתתפותו של הקיסר בקרב סולפרינו הייתה הראשונה והאחרונה. צבא של צרפת ופיימונטהכבשו את מילאנו והתקדמו באיטיות מזרחה כדי לסיים את הקרב כנגד אוסטריה בטרם פרוסיה תתערב.

האוסטרים גילו כי הכוחות הצרפתיים נעצרו בברשה, החליטו לנסות להפתיע אותם על ידי מעבר להתקפה. הכוחות הצרפתיים עברו למגננה, אך אף צד לא ידע באמת היכן יריבו נמצא. בנדק יחד עם הגיס השמיני הופרדו מהכוח הראשי, אשר הגן על פוזולנגו. הצעד נחל הצלחה, אם כי יתר הצבא האוסטרי נסוג ברגע שפרצה הסערה הגדולה, ונטש מספר ערים לצבא הצרפתי.

במקביל הביסו מתנדבי ציידי האלפים של ג'וזפה גריבלדי את האוסטריים בקרב ורזה ובקרב סן-פרמו בחלקה הצפוני של לומברדיה.

השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה צרפתית למערכה באיטליה 1859

הפחד למעורבות גרמניה הובילה את נפוליאון לחפש אחר דרך לצאת מהמלחמה, באמצעות חתימה על הפסקת אש עם אוסטריה בווילפרנקה די ורונה. רוב ממלכת לומברדיה, עם עיר בירתה מילאנו (מלבד מנטובה ולגנגו והשטח סביבן) עברה לידי צרפת, אשר מיידית הסיגה את כוחותיה מהן לסרדיניה. השליטים במרכז איטליה, אשר גורשו עקב ההפיכה, הורשו לשוב.

ההסכם אשר נעשה על ידי נפוליאון, מאחרי גבם של בעלי הברית הסרדינים, הוביל לזעם רב בסרדיניה – קאבור בעצמו התפטר כאות מחאה. בכל אופן, הסכם וילפרנקה הוחלף בנובמבר בהסכם ציריך.

מדינות מרכז איטליה נכבשו על ידי הפיימונטסים, אשר לא שיתפו פעולה בהשבת השליטים הקודמים, והצרפתים לא שיתפו פעולה באכיפת הסכם הפסקת האש. האוסטרים נותרו מתוסכלים והצרפתים כשלו בביצוע הסכם.

בשנה שלאחר מכן, 1860, בעזרת אישור בריטי וצרפתי, דוכס פרמה, דוכס מודנה, הדוכס הגדול של טוסקנה ושטחי האפיפיור – סופחו לממלכת סרדיניה, וצרפת קיבלה את ניס וסבויה כפי שסוכם.

מהלך זה הוביל למשלחת בראשות גריבלדי לסיציליה, אשר השלימה את איחוד איטליה.

ציר הזמן 1859[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פייר מילזה, קלוד דיבו, איחודן של איטליה ושל גרמניה (1871-1858), בתוך: פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1989, עמ' 229-228.